אנחנו בסוף המאה התשע-עשרה, ומגיעים לאיטליה עם תיירת אמריקאית. שמה פּרוּדֶנס, והיא מתגעגעת למולדתה בניו המפשייר, לא אוהבת במיוחד את איטליה, אך פוגשת איטלקי, עוברת אתו לכפר ובמהרה הופכת לאלמנה. מה עושים עכשיו? נשארנו לבד בבית איטלקי רעוע, עם דמות עקשנית אך מלאת חן וטוב לב. פרודנס מחליטה לדאוג למשפחתו של בן זוגה שהלך לעולמו: קומץ נפשות צבעוני ואגואיסטי, שלא יעשה לה חיים קלים. אלא שהעתיד והתקוות של פרודנס מתנקזים בפריוקט אחד: להקים לה גינה בחצר הקדמית. ברוכים הבאים ליצירה ספרותית יפהפייה ונדירה בפשטותה, מאת קונסטנס פנימור וולסון, שבמילותיו של הנרי ג׳יימס, 'נשאה את הפיקחיות הספרותית של הגדולים, ויודעת לצייר יחסים בין דמויותיה כפי שמעטים מצליחים.'
פרודנס מגיעה לטיול באיטליה במהלכו היא פוגשת גבר נאה ונישאת לו. היא לא מודעת למצבו הכלכלי הרעוע ופרודנס אישה אמידה במונחים של אותו הזמן. היא גם לא מודעת לכל בני המשפחה הנסמכים על שולחנו.
לאחר שנה של נישואים נותרים בידה רק כ 85 דולרים מהונה ההתחלתי של 600 דולר ובעלה נפטר באורח פתאומי. פרודנס מחליטה להישאר באיטליה וכך חותמת את גורלה.
בשנים שיבואו היא תעבוד לכלכל ולהחזיק את משפחתו מרובת הנפשות של בעלה. היא לא תזכה להכרת טובה אלא לקיטונות של תלונות וטענות מצד חמותה, ולשחיקה כלכלית וסחטנות כספית מד דודיו וילדיו של בעלה.
כל חלומה הוא לקנות את החצר הקדמית ולעבד אותה, אבל בכל פעם שהיא חוסכת כסף למטרה, צץ משהו אחר. הכי הרגיזה אותי הבת שמתחתנת ואפילו לא חושבת להזמין את אימה החורגת לחתונה. רק להוציא ממנה כסף ועוד כסף.
זהו סיפור קטן על מצבה של האישה. זהו סיפור על אישה שלא מצליחה לשים את רצונותיה ומאוויה לפני הכלל והיא הולכת ונשחקת מהתובענות שלהם.
בסוף הספר ישנו צדק פואטי מסויים אבל הוא מאוחר מידי ומעט מידי.