מועמד לפרס ספיר 2013. 25 שנים מנהלת נעמי את גן הילדים שלה בצפון הישן של תל אביב, לא הרחק מחוף "מציצים". אין זה דבר קל, לשאת באחריות לביטחונם ולרווחתם של ילדיהם של אחרים, הורים שבעבורם הגננת אינה אלא מין שמרטף ששירותיו נקנים בכסף. נעמי עזבה בעל בקיבוץ בנסיבות קשות ויחסיה עם בנה שבגר בינתיים נותרו מנוכרים וכאובים. על אף הקשיים היא מנסה להרעיף על הילדים חמימות ואהבה ולהנחיל להם יצירתיות וזיקה אל היופי. והנה מופיע אדריכל תל-אביבי הדור ומודיע לה שרכש את הבניין ועליה להתפנות ממנו בהקדם. ספרו החדש של ישי שריד, מחבר הרומן המצליח לימסול, מגולל את סיפורה של שנת לימודים בגן נעמי, שנה שבה הגיבורה הבלתי נשכחת שיצר מנהלת מאבק איתנים נואש על קיומה ועל ערכיה, מתמודדת עם הקרעים במשפחתה ומנסה להותיר מקום לאהבה ולחסד.
Yishai Sarid (Hebrew: ישי שריד) is an Israeli author, novelist and lawyer. His second book, Limassol, became an international best-seller. His fourth book, The Third, became a major subject of public and literary discussion in Israel and won the Bernstein literary award. Sarid works full-time as an attorney, formerly as a public prosecutor and now privately.
ספר קשה ושובר לב. נכתב ב2013 אבל הוא על-זמני ורלוונטי גם לימינו. נעמי, קיבוצניקית לשעבר, מנהלת גן פרטי באחד האזורים הכי מבוקשים בתל אביב, ליד הים. אדריכל עשיר מנסה להשתלט על הקרקע ולפנותה משם כדי להקים בניין מגורים יוקרתי. ישי שריד מדגים יפה כיצד החינוך של ילדנו, וילדנו בכלל, הם בתחתית שרשרת המזון במדינה ובחברה שלנו. להורים חשובה החיצוניות והשופוני, והם אינם מתעניינים בעולמם של הילדים ואינם מוקירים תודה. מבחינתם גן הילדים הוא עסק שנותן להם שירות כמו כל עסק אחר. הגננת, שאמונה על חינוך הילדים, ומשקיעה מאמצים לקדמם וללמדם, נחשבת לעלובה ונחותה, לעומת האדריכל העשיר שבונה בניינים לעשירים ולמפורסמים. נדל"ן, כסף, דת - כל אלו חשובים יותר מהילדים. כרגיל, שריד מציב מראה מול פרצופנו כחברה, וזה כואב מאוד. גם בספר הזה (כמו ב"חקירתו של סרן ארז") מוזכרת הקמתו המחודשת של בית המקדש, שרומזת לספר "השלישי" של שריד. בקריאתו של ספר זה סיימתי לקרוא את כל ספריו של שריד עד כה.
כל כך הרבה פוטנציאל מפוספס. הסיפור מסופר רק מזווית הראייה של הגננת, זוית צרה בכיינית ומתקרבנת. כל צרות העולם נפלו על הגננת הזו אבל על מי לא צונחות כל צרות העולם?
אין בו את זווית הראיה של הילדים, של ההורים של הבן נעם. חבל כי אלה דברים שיכלו להרים את הסיפור ולהוסיף לו עומק. בסופו של דבר מה המסר של הספר? שיש מנוולים בעולם? שמי שיש לו כסף דורס את החלשים? את כל זה אנחנו יודעים.
אבל אנחנו גם יודעים שיש דברים ששווה להילחם עליהם. בינהם לא נמצאים גן ילדים על שטח לא לך ושאת בקושי שורדת ממנו. נגמרו הימים שבהם חינוך היה בגדר בשורה ושליחות.
ספר מקסים על חיי אישה אחת, נעמי, ותלאותיה בשנת-גן אחת. שריד כותב מוכשר שאינו מתיימר וגם אינו עלוב בשפתו. שני דברים שהפריעו לי והורידו כוכב - הסוף שנקטע באיבו, מאוד טיפוסי לספרות עברית ולא ברור לי עד היום למה. ואי הדיוקים בנושאים דתיים, למשל כשנעמי רואה בערב שבת גברים חרדים הולכים לבית הכנסת עטופים בטליתות. או שהיא בורה (שלא נראה לי אמין) או ששריד לא עשה מספיק מחקר (די פשוט) לדייק בפרטים.
למה לקרוא? - כתוב טוב. שימת לב לפרטים, אבחנה בדקויות. - סיפור עם פוטנציאל.
למה לא לקרוא? - בסופו של דבר - די משעמם. הסיפור הבסיסי צפוי ולא ממש מתפתח. גננת והצרות שלה. נו שוין. - זה אמור להיות סיפור אופטימי, מלא אהבת אדם, אהבת ילדים וכו' - בי הוא לא נגע. - היו כמה דברים בסיפור שהיה לי קשה לקנות: למשל, שגננת בגן מצליח של 20 ילדים, עם צוות קטן, בלי שכירות, ועם מעט מאד הוצאות אישיות לא הצליחה לחסוך שקל במשך השנים. זה עניין מהותי בספר, המספרים לא מסתדרים והסופר לא טורח לנסות להסביר. גם חוסר ההתייחסות לרפורמת החינוך שהתרחשה באותם שנים (ופגעה קשה בגנים הפרטיים) לא ברורה. פרטים קטנים של אמינות.
Not a big piece of literature, but I enjoyed and was touched by it. The author criticizes trends in Israeli society in an effective and highly readable way.
הספר עוסק בגן של נעמי, גן ילדים תל אביבי, במשך שנה אחת קשה במיוחד. נעמי, אישה בשנות החמישים לחייה צריכה בשנה הזאת לא רק להתמודד עם הילדים, אלא גם עם מבוגרים. היא נתקלת בבעיות כספיות, בעיות בירוקרתיות על הנכס, ובבעיות זוגיות ומשפחתיות.
זהו הספר השני של שריד שאני קורא כאשר קדם לו ״לימסול״. אין ספק שמדובר בשתי יצירות הפוכות שמראות את יכולותיו המגוונות. אמנם את ״לימסול״ דירגתי רק שני כוכבים בגלל סיומו הפזיז והדמויות החד מימדיות, אבל ראיתי פוטנציאל בכתיבה היפה והסוחפת שלו והחלטתי לרכוש את הספר הזה. ״גן נעמי״ שונה לחלוטין. העלילה מתקדמת בקצב איטי, הדמויות עגולות וכתובות נפלא, במיוחד זו של נעמי. הדמיון היחידי הוא בסיום הפזיז - אך אגע בזה עוד רגע.
תחילת הספר מטלטת. המילים זועקות את זעקתה של נעמי ומהדהדות את זעקותיהן של כל גננות ישראל. כמה קשה וכפוי טובה זה להיות גננת. פשוט מחקר עילאי של הנפש האנושית. גם קווי העלילה המרכזיים במהלך הספר נבנים בצורה משכנעת וטובה עד בערך השליש האחרון. שם מתגלה היחידה של הספר. מרגיש לי ששריד לא בדיוק ידע מה עוד להוסיף ומתי לעצור, ומציג קו עלילה נוסף וקצת מוגזם עם בעלה לשעבר. לעומת זאת, הסוף נשאר מאוד פתוח. אין לי בעיה עם סופים פתוחים אך מכיוון שהיו כל כך הרבה קווי עלילה שצריכים להסיגר ולא נסגרו, זה הרגיש מוקדם מידי, כאילו נגמרו לשריד הרעיונות.
אבל באמת, אין צורך לתת לדברים האלה שלי להפחיד מלקרוא את הספר. זהו ספר מחקר של נפש אנושי בשעת משבר. הוא מחזיר את הקוראים לילדות, לפעילויות ולחגים בגן, ליד המלטפת של הגננת. אני שמח שנתתי הזדמנות נוספת לאחד מספריו של שריד, הוא לא אכזב.
במסגרת עלילת הספר הליניארית והמעניינת כשלעצמה מתמודדת נעמי עם הסכנה שבסגירת גן הילדים שלה עקב מכירת המגרש לאיל נדל"ן. אבל יש כאן גם משהו מעבר: גננת שמטפחת ילדים שבעוד שנתיים לא יזכרו אותה ומתגוררת בדירה שאין בה כלום, אשת חינוך שבנה מתנכר לה; מוזיקאי שחובר לפליט; אשת חברה שגרה בשכונה שהתחרדה; איל נדל"ן שרוצה להתחבר לשורשים על ידי החרבת הקיים (ומפנטז למכור את הפנטהאוז הנוצץ לאריק איינשטיין); משורר הומו מזדקן שמבלה בפאב של סטרייטים וחוזר שוב ושוב לגן של אימו המנוחה ועוד ועוד. זה רומן על תחושת התלישות במקומות המחברים ביותר, הבית, העבודה המשפחה. כל אחד מהגיבורים הוא ענף נפרד שמחפש איזה שורש, פתרון למצוקה הקיומית שלו. זה גם רומן על חמלה, על העדרה, על הרצון בה ועל היכולת להעניק אותה כי בסוף כל מה שצריך זה מעט חמלה והכרת הטוב. וכן, נעמי בלתי נסבלת. סוף סוף נמצאה התחרות לעידית מהעלמה מקאזן של מאיה ערד (לפחות בסדר הקריאה שלי, כי העלמה מקאזן מאוחר לגן נעמי).
Die Protagonistin Naomi, eine Kindergärtnerin in Tel Aviv, kämpft, leidet und liebt, scheitert und steht wieder auf, ist schlau und störrisch, lebenspraktisch und antikarrieristisch gleichermaßen. Eine große literarische Frauengestalt.