חומר טוב

by Yehonatan Geffen, יהונתן גפן (Author's Hebrew Name), רמי ברוך (Narrator)

יש כאלה שימצאו בחומר טוב בעיקר נתחי רכילות עסיסיים על מפורסמים ויפים, ומפורסמות ויפות: אריק איינשטיין ואלונה, אורי זוהר, בועז דוידסון, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שלום חנוך ומאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ ומנחם פרי, ועוד רבים מגיבורי הספרות והתרבות הפופולרית של שלהי שנות השישים ושנות השבעים והשמונים. וגם המון רסיסי סיפורים על משפחת דיין לענפיה, ועל חשובים אחרים – אפילו על אפרים קציר, נשיא המדינה לשעבר, ועל נינה, אשתו. אחרים יתמקדו בצד הפסיכולוגי של הסיפור – סיפורו של נער ואחר כך איש צעיר שמעולם לא היתה לו משפחה. וכמו האפרוח בסיפור הילדים המבקש לו בית ואם, כך הוא, יהונתן גפן, עובר מבית לבית, מחבורה לחבורה, מאישה לאישה, בתקווה נואשת, שלעולם לא יוכל לממש אותה, למצוא לעצמו מקום משלו, מקום שבו ירגיש בטוח ואהוב. מהבחינה הזאת, "חומר טוב" הוא המשכו של אישה יקרה, ספר הווידויי הקודם של גפן, שקיבל ביקורות נלהבות והיה לרב מכר. אבל "חומר טוב" הוא גם מסמך תרבותי מרתק. גפן פותח פה צוהר רחב לעולמה של קבוצת אנשים צעירים, שהיתה להם השפעה עצומה על התרבות הישראלית. קבוצת אנשים מוכשרים מאוד, שמרדו בתרבות הארץ-ישראלית בנוסח הלהקות הצבאיות והגבעטרון, פתחו את לבם לתרבות של שנות השישים העליזות באמריקה ובאנגליה, ויצרו תרבות ממוזגת חדשה, פתוחה לעולם, ועם זאת מחוברת לשדות שבעמק (יזרעאל) מזה ולרחובות ולחוף של תל אביב מזה. גפן חושף פה בכפייתיות, כמי שאינו יכול להפסיק לחטט בפצעיו, גם את פניהם המכוערות שלו ושל חבריו באותה תקופה סוערת ויצירתית: את השובניזם הגס, את טקסי ההשפלה שכמה מדמויות המפתח אירגנו לחבריהם, את הבדיחות סרות הטעם, את הקנאה, את הרוע והאכזריות לשמה. כך או כך, "חומר טוב" הוא ספר שאינו משאיר את הקורא אדיש לרגע. הוא עסיסי, מעצבן, מרגש ומרתק. - יגאל שוורץ

8 pages, Audible Audio

First published January 1, 2001

About the author

Yehonatan Geffen (Hebrew: יהונתן גפן) was born in moshav Nahalal. He was the father of Aviv Geffen, Shira Geffen and Natasha Geffen, as well as nephew of Moshe Dayan. He had two grandsons. In 1965, he served as a paratrooper under Matan Vilnaì, and became an officer. In 1967, his mother overdosed on her medication and died. Geffen considered it to have been suicide. After his discharge from the IDF in 1969 and moving to Tel Aviv, he took up poetry. In 1972, while Geffen was studying in London, his sister Nurit committed suicide, causing him to return to Tel Aviv. During this period he began writing a column for the weekend supplement of Ma'ariv, and he joined the entertainment troupe "Lul" with Uri Zohar, Arik Einstein, and Shalom Hanoch. The latter introduced Geffen to his future wife, Nurit Makober. Geffen was often criticized for his strong left-wing leanings, which bordered on provocation, and even received death threats. He was one of a group of journalists (including Uri Dan, Yeshayahu Ben Porat, Eitan Haber, Hezi Carmel, Eli Landau, and Eli Tavor) who in 1973 published the book The Failure, the first book to document the Yom Kippur War. It criticized the performance of the government and military and also contained first-hand descriptions of battles, casualties, injuries, and the losses and failures of military hardware. The book aroused considerable public interest. Much of Geffen's success came from his works for children, like the song "HaYalda Hachi Yafa BaGan" ["The Prettiest Girl in Kindergarten"] and the book "HaKeves HaShisha Asar" [The 16th Sheep], but he has also written many popular songs, poems, plays, and stories for adults. He frequently collaborated with David Broza, rendering Spanish songs into Hebrew.

Reviews

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

לסקירה מפורטת בעברית, קישור לבלוג שלי -

https://sivi-the-avid-reader.com/חומר...

[Zek · Rating 4 out of 5]

עשיתי 14 יום תקופת התנסות ב"סטוריטל" וזה הספר הראשון שצד את עיני אז האזנתי לו.

מדובר בספר ביוגרפי-רכילותי, שכן רוב הדמויות הן בגדר "סלבס" והדמויות עליהן היו כותבים במדורי הרכילות של שנות ה- 60 עד ה- 80, בעיקר ב"העולם הזה" של אורי אבנרי או ב"לאישה"..

יחד עם זאת, מדובר גם במעין מסמך היסטורי. גפן, כישרוני שכמותו, שיודע את מלאכת הכתיבה, מיפה את התקופות הנ"ל, בעיקר את המקומות המדוברים בת"א (ע"ע "קפה כסית" ו"הצריף של אביגדור") ואת הדמויות אותן הכיר ועם חלקן התגורר כמו "חבורת לול" בהנהגתו של אורי זוהר.
הספר נקרא "חומר טוב" ןלא בכדי, לאורך כל הספר הסמים, ובעיקר החשיש, מהווים נושא מרכזי מאד וזה רק מעיד כי מה שקראנו בעיתונים של התקופות המתוארות ניתן לציבור בקליפת האגוז לעומת מה שגפן מתאר. אי אפשר היה להימנות על החבורות השונות אם לא לקחת סמים או בתקופה המוקדמ יותר של "קפה כסית" עם נתן אלטרמן ואחרים, אם לא שתית משקאות חריפים...

אפרופו "קפה כסית", בזמנו היו כותבים בלי סוף על "קפה כסית" ואני כנער דמיינתי שזה כמו בית המקדש לחילונים... האמינו לי, עברתי שם בשנת 1980 ולא האמנתי כמה שהמקום הזה, שקראת עליו כל כך הרבה, נראה כזה עלוב...

גפן כותב בהומור האופייני לו ולעיתים עובר לכתיבה בוטה וישירה ולא חוסך את שבט לשונו כלפי אף אחד, כולל הקרובים לו ביותר, גם לא כלפי עצמו. בהקשר זה גפן מכוון את חיציו המורעלים באופן מיוחד כלפי אורי זוהר. התיעוב, הבוז והשינאה היוקדת שהוא חש כלפי אורי זוהר פשוט מדהימים ולהתרשמותי, גם ממה שגפן מספר וגם מאישיותו הציבורית של זוהר, לפני ואחרי החזרה בתשובה, נראה כי הוא הרוויח את היחס הזה ביושר.

עוד נקודה בולטת למי שיאזין לספר. איך שרמי ברוך התחיל לספר לי את הסיפור ישר הרגשתי בחסרונו של יהונתן גפן כמספר, כי אין מספר טוב יותר את סיפוריו מיהונתן גפן, ויסלח לי רמי ברוך המוכשר.

[OrlyY]

ספר שמתחפש למדור רכילות משעשע, וכך הוא גם מתואר בדרך כלל, אבל במציאות זהו דיוקן עגום ועצוב של צעיר בודד ומיוסר, יתום ופוסט-טראומטי, שמחפש לו משפחה חדשה בין צעירי תל אביב של פעם, וכמובן אינו מצליח למצוא בהם תחליף לאב ואם מנוכרים ונוטשים.
בספר הזה הוא בעיקר סוגר איתם חשבון בציניות זדונית, ועל הדרך גם עם תל אביב הנהנתנית, ישראל הלאומנית והקטנונית, הממשלה, הצבא, המלחמות, ובגדול העולם כולו. רק הביטלס האהובים יוצאים טוב איכשהו.
בסביבות 25% הספר הפסיק לשעשע אותי, בסביבות 40% התחיל ממש להטריד, ואת ה-50% כבר לא הצלחתי לעבור.

אני כן מרגישה שזה עזר לי להבין הרבה יותר טוב את יהונתן גפן - מי שנחשב משורר ילדים חביב, אבל באמת שרוב שיריו תמיד היו בעיניי עגומים ועצובים, ולא במיוחד מתאימים לילדים. זכור לי למשל שיר מהספר "שירים שענת אוהבת במיוחד", שמסתיים בנונשלנטיות במילים "אבל לכל הילדות יש אימהות / ורק לענת אין אמא"; וכן השיר/פואמה "הדרקון הלא נכון", שנתקלתי בו לראשונה בסביבות גיל 16, ושבר את לבי כל כך שלא העזתי לקרוא אותו מאז. אפילו ב"כבש השישה עשר" הוא מקריא את שיריו בעגמומיות שקטה, שאולי לרוב האנשים נשמעת כמו לחישה מנומנמת ומרדימה, אבל אני תמיד שמעתי בה נימה של צער ועצבות של ילד בודד.

ובכן, הנימה הסמויה הזו מתפרצת בכל הכוח בספר, שהוא חושפני במידה מלוכלכת שוודאי הייתה חדשנית לתקופתו (היום פחות, אבל זה עדיין מטלטל לקריאה).

להשלמת חצי-הקריאה נתקלתי בפודקאסט "מעניין לי את הסבתא" של הרעיה-לשעבר נורית גפן והנכד דילן גפן, ובפרט בפרק 3, שבו מתארח גם הבן אביב גפן, לשיחה משפחתית לציון שנה למותו של יהונתן. שם מתארים בני המשפחה בחושפנות עדכנית ומודרנית עד כמה היה יהונתן איש מיוסר ושבור, זנוח על ידי משפחתו, לא מוצא את מקומו בין חבריו, ונוסף על הכול חייל פוסט-טראומטי ממלחמת יום הכיפורים, שבסופו של דבר היה לבעל ולאב בלתי מתפקד. על אף זאת ניכר ששלושתם אוהבים אותו מאוד, ובסופו של דבר למדו לקבל אותו כפי שהוא, וכמובן הם מפליגים בשבחים על יצירתו הנערצת הנרחבת. אבל ככל הנראה הוא מת כפי שחי - אדם בודד ומיוסר.
הפרק הספיק לי בהחלט כדי להיפרד מהספר סופית. כמו שאומרים, שמעתי מספיק.

עם זאת, טוב שהספר הזה קיים, למי שבמקרה חשים נוסטלגיה ל"ארץ ישראל של פעם", או שחושבים שלאומנות, אלימות, מלחמות ויחסים רעילים בברנז'ה הם דבר חדש לימינו. חמישים שנה חלפו ודבר לא השתנה - התיאורים היו יכולים באותה מידה להיכתב היום. זו לא תגלית מעודדת במיוחד, אבל היא עוזרת לקבל פרופורציות (והקשר) למציאות חיינו.

[Aya Fenig · Rating 5 out of 5]

מאוד מאוד אהבתי
אני אוהבת לשמוע ג׳וס על המפורסמים האהובים עליי מהתקופה האהובה עליי וכשיהונתן הנפלא כותב אז במיוחד
אני אוהבת שתמיד יש אצלו מקום לביקורת עצמית גם
אורי זהר אני ככ שונאת אותך אתה כזה אדם רע באמת טוב
שאתה מת כנל על שיסל
פולי mentioned איזה כיף סיפור קלאסי עם יום כיפור
חבל שלא יותר סופר על האיש האהוב עליי…..
ספר מעולה לאוהבי התקופה נהנתי מאוד וגם הזדעזעתי לעתים
אני מבינה יותר את הצד של אורנה בגירושין עכשיו…

[Carmit Bar · Rating 3 out of 5]

פחות אהבתי. יותר מידי טינוף על החברים שלו...