אחד ההרגלים הטובים שפיתחתי מאז שבהייטק עברו לעבודה היברידית (חלק מהזמן במשרד וחלק מהזמן בבית) , זה שיום שבו עובדים מהבית - זה יום שבו אני קוראת בבוקר אחרי שהילדים הולכים לביה"ס ועד השעה 09:00, שבה אני מתחילה לעבוד.
ההרגל הזה התבסס יפה והמשיך איתי לעצמאות, לא כל בוקר כי בכל זאת לפעמים יש פגישות ודדליינים והרבה פעמים אני עובדת כבר משעות הבוקר המוקדמות, אבל אני מנסה לשמר אותו ולהקפיד על פעמיים לפחות בשבוע.
היום הקדשתי את הזמן הזה לספר החדש של
Noa Katz
המופלאה.
הספר, שנקרא "כמה זה חמור" (בעריכה לשונית של
Rotem Kislev!
אני מכירה אותה!),
הוא באמת עוד קפסולת זמן כתובה ומצויירת בגאונות וברגישות כמו שרק נעה כ"ץ יודעת.
כשכתבתי לרתם בהתרגשות שראיתי שעבדה על הספר הזה, היא מיד ענתה שבספרים של נעה זו יותר הנאה מעבודה. תמיד אמרו לנו שאם נעשה מה שאנחנו אוהבים לא נעבוד יום בחיינו, וכנראה שככה זה נראה.
צחקתי ובכיתי לא מעט. צחקתי כי נעה מצחיקה וכי כולנו יודעים שהומור זה מנגנון התמודדות מספר אחת.
בכיתי כי נזכרתי בגעגוע רב מאד באני חמותי האהובה ובתקופת האשפוז הקשה שעברה עליה בטרם נפטרה לפני כמעט שנה. הזדהיתי עם חלק מהתיאורים בספר, ונזכרתי בתחושה הזו, בתהייה המצמיתה מהרגע הראשון - כמה זה חמור?
ספר פשוט מעולה, רומן גרפי על זיכרון ושכחה שאני מקווה שאזכור רק כי אהבתי אותו כ"כ, ואשכח רק כי יעבור זמן בבריאות ובאושר. אמן.
תודה נעה 🙏