"לפעמים אני מסתכלת על אבא שלי כאילו הוא תוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק"
אבא של נעה היה רק בן 62 כשאובחן עם דמנציה.
ברומן הגרפי האוטוביוגרפי כמה זה חמור אנחנו מצטרפים לקומיקסאית נעה כ"ץ למסע אינטימי ומעורר הזדהות, מלא חמלה, הומור וחן, על ההתמודדות עם דמנציה מנקודת מבט של בת המטפלת באביה החולה.
זהו סיפור מכמיר לב, מנוסח היטב ומאויר להפליא על זיכרון ועל אובדן, על היפוך תפקידים בין הורים לילדים ועל החיים עצמם.
נעה כ"ץ (ספר הציפורים) היא מאיירת וקומיקסאית. זהו ספרה השישי.
כל ספר שנועה כץ תוציא אני אקרא. זה ספציפית hit close home מאחר וסבתא שלי מתמודדת עם דמנציה שהולכת ומחמירה. היה ממש מנחם לקרוא שאנחנו לא המשפחה היחידה שרואה צדדים ממש רעים של המחלה הזו.
אחד ההרגלים הטובים שפיתחתי מאז שבהייטק עברו לעבודה היברידית (חלק מהזמן במשרד וחלק מהזמן בבית) , זה שיום שבו עובדים מהבית - זה יום שבו אני קוראת בבוקר אחרי שהילדים הולכים לביה"ס ועד השעה 09:00, שבה אני מתחילה לעבוד.
ההרגל הזה התבסס יפה והמשיך איתי לעצמאות, לא כל בוקר כי בכל זאת לפעמים יש פגישות ודדליינים והרבה פעמים אני עובדת כבר משעות הבוקר המוקדמות, אבל אני מנסה לשמר אותו ולהקפיד על פעמיים לפחות בשבוע.
היום הקדשתי את הזמן הזה לספר החדש של Noa Katz המופלאה. הספר, שנקרא "כמה זה חמור" (בעריכה לשונית של Rotem Kislev! אני מכירה אותה!), הוא באמת עוד קפסולת זמן כתובה ומצויירת בגאונות וברגישות כמו שרק נעה כ"ץ יודעת.
כשכתבתי לרתם בהתרגשות שראיתי שעבדה על הספר הזה, היא מיד ענתה שבספרים של נעה זו יותר הנאה מעבודה. תמיד אמרו לנו שאם נעשה מה שאנחנו אוהבים לא נעבוד יום בחיינו, וכנראה שככה זה נראה.
צחקתי ובכיתי לא מעט. צחקתי כי נעה מצחיקה וכי כולנו יודעים שהומור זה מנגנון התמודדות מספר אחת. בכיתי כי נזכרתי בגעגוע רב מאד באני חמותי האהובה ובתקופת האשפוז הקשה שעברה עליה בטרם נפטרה לפני כמעט שנה. הזדהיתי עם חלק מהתיאורים בספר, ונזכרתי בתחושה הזו, בתהייה המצמיתה מהרגע הראשון - כמה זה חמור?
ספר פשוט מעולה, רומן גרפי על זיכרון ושכחה שאני מקווה שאזכור רק כי אהבתי אותו כ"כ, ואשכח רק כי יעבור זמן בבריאות ובאושר. אמן. תודה נעה 🙏
משהו בספר הזה קנה לי את הלב כשראיתי אותו בצומת ספרים. אולי זה האיורים, למרות שאני יכולה לספר על כף יד אחת רומנים גרפים שיצא לי לקרוא וזה כלול גם דפים שניתנו בבית הספר. אולי זה המשפטים שפתאום ראיתי כשרפרפתי. מה שבטוח זה שהדבר האחרון שציפיתי שאעשה זה שאני אקנה ספר שמדבר על דמנציה. זה לא משהו שהוא מוכר לי אבל זה משהו שתמיד הפחיד אותי שיהיה לי או לקרוביי. וזה מה שכל כך מיוחד כאן ספר שלא צועק שהוא כבד, אבל נושא בתוכו מטען רגשי אדיר. נועה מצליחה להעביר את הכאב, החרדה, ההומור העצמי והאהבה הגדולה להורה שמתפרק מול עיניה דרך איורים עדינים וטקסט קצרצר שחודר כמו מחט ישר ללב. אבי נפטר ממחלה אחרת לפני פחות משנה ונראה לי שהייתי פשוט צריכה לקרוא משהו שיבטא כאב של דעיכה ולבסוף אובדן של אב לאורך תקופה. ולמרות שלא הכרתי מקרים של דמנציה היו דברים רבים שהזדהיתי בהם מאוד עם נעה ועם מה שהיא תיארה אז גם מי שלא התמודד עם דמנציה, יוכל למצוא פה הזדהות אמיתית מול כאב של פרידה, אובדן, תסכול וחוסר אונים. היא עשתה זאת ברגישות כלכך רבה, בהומור עצמי על עצמה ועל משפחתה, ומצאתי את עצמה בוכה, צוחקת, ונסחפת. בתוך שעה סיימתי את הספר ונותרתי עם מחשבות. לא נתתי הרבה 5 כוכבים פה (אם בכלל), אבל זה אחד הספרים שבהחלט מגיע להם.
נועה כץ מצליחה להעביר דרך קומיקס את התחושות של המשפחה שרואה את האדם האהוב עליהן נעלם. דמנציה זאת מחלה קשה. נשארת רק קליפה של אדם שנראה כמו האדם שאתה מכיר אבל הוא לא האדם הזה יותר. בין אם הוא לא זוכר אותך או את עצמו. הספר הזה זה כמו להיות בקבוצת תמיכה, שם מכירים בדיוק מה אתה עובר שום דבר לא חדש ושום דבר לא מפתיע. הספר הוציא ממני דברים שלא הצלחתי עד כה להכל אותם וגרם לי אפילו להוציא כמה דמעות ולהתגעגע לסבתא שאיבדתי לפני כמה חודשים למחלה הנוראית הזאת.