חשבתי שאני יודע מה מחכה לי: חיים מסודרים, נישואי נוחות ואולי אפילו קצת שעמום מבורך. הרי מה כבר יכול להשתבש כשאתה בן למשפחת אצולה עתיקת יומין ומצופה ממך ללכת במסלול ידוע מראש ונטול כל הפתעות?
אבל מתברר שהשקט לא זורם בדם משפחת אלורן. בין הצללים ארבה לי תמיד האמת שממנה כל כך ביקשתי לברוח. קללה עתיקה, שנקשרה בשם שאני נושא בגאווה, נועצת את טפריה בכל צעד ושעל שאני עושה. אני מקולל.
וכשאתה מגלה שאתה לא אדון לעצמך, אלא עבד לגורל אפל שנגזר עליך מאות שנים לפני הולדתך, קשה מאוד להבדיל בין הרצון האמיתי שלך לבין האשליה שיש לך בחירה חופשית. ואז היא הופיעה. לא ביקשתי אותה, לא חיפשתי אותה. ובכל זאת היא הייתה שם.
היא לא שייכת לעולמי, אבל היא הדבר היחיד שגורם לי לרצות לנתק את השלשלאות שכובלות אותי מהיום שבו הגעתי לעולם. הבעיה היא שאהבה לא יכולה לגבור על קללה. ובמקרה שלי היא רק הופכת אותה לאכזרית יותר. כל צעד שאני עושה לעברה מקרב אותי יותר ויותר אל התהום שפעורה לרגליי.
הקללה של ראיין הוא ספר ראשון מדואט המקוללים, וניתן לקרוא אותו כבודד. זו פנטזיה רומנטית אפלה המספרת את עלילותיהם של ראיין, קיירה ולורין. זוהי סאגה סוחפת של תשוקה אסורה, קללה עתיקה ובחירות שאין מהן מנוס.
הסיפור נפתח בגוף שלישי – בחירה שממש שמחה אותי. זה נדיר היום, וחבל. בהתחלה התאכזבתי שלא כל הסיפור מסופר בצורת גוף שלישי, אבל כשהמשכתי לקרוא וגיליתי את שינויי הטון בין קיירה, לורין וראיין – שמחתי על ההחלטה לעבור לגוף ראשון. בדרך כלל קשה מאוד לבנות קולות נפרדים ואופי שונה בין דמויות בתוך ספר כי מאוד קל ליפול למקום בו כולן נשמעות אותו הדבר, אבל כאן זה נעשה יחסית בצורה טובה.
אני בן אדם עם דמיון מאוד מפותח, ולכן התיאורים המוגזמים של חן – הלבוש, המקומות, ועד המשקאות שהדמויות שותות – נתנו לי עוד מימד חשוב. זה איפשר לי להרגיש שאני ממש שם, לחוות את העולם הזה כאילו הוא נפתח מולי.
ראיין: הדמות שמסביבה הכל נבנה נשאר נאמן לעצמו מהתחלה ועד הסוף. פסיכופת, כן, אבל כזה שעובר תהליך מעניין מול קיירה, האם זאת הקללה מדברת מגרונו או האם אלה רגשותיו האמיתיים?
מה שהכי אהבתי – חן לא נפלה לקלאסיקה צפויה. הסוף אולי עורר מחלוקת, אבל אני הייתי מרוצה. אני לא רוצה סיפורים שמאכילים אותי בכפית. אני רוצה לחשוב, לשאול, להישאר עם הלם קטן בלב. וזה בדיוק מה שקרה כאן. במיוחד בפרק 19, שפשוט פירק אותי והשאיר אותי בלי אוויר.
חן טוענת שהסוף סגור, אבל יש לי תחושה שהיא עלולה עוד להפתיע אותנו.
ואוו!!! ממש לא ציפיתי שזה יהיה ספר כזה טוב!. אני נהניתי ממנו , ולא הצלחתי לעזוב לשניה אחת את הספר. לקח לי בקושי ארבע שעות לקרוא אותו מרוב שהוא היה טוב.
בהתחלה הייתי ממש סקפטית בגלל שראיתי שזה מדבר על MFF , אבל ברגע שהתחלתי אותו והבנתי איך זה עובד שם הכל באמת זרם לי .
לגמרי אהבתי את הכתיבה שלה והיא ממש זרמה לי . נראה לי אחת הכתיבות הטובות שמהספר הראשון שהיא מוציאה אני יכולה להגיד את זה.
קיירה אחת הדמויות האהובות עליי ועל איך שהיא מוכנה להקריב את עצמה בשביל כולם ומוכנה לסיים את זה כאן ועכשיו.
פעם ראשונה שקראתי תקציר של ספר והוא באמת נשמע לי מעולה. חוויתי איתו רכבת הרים של רגשות, משעמום בתחילת הספר עד התמכרות מוחלטת בפרקים המאוחרים. בהתחלה לא התחברתי בגלל הפרקים הארוכים, אבל הכתיבה הייתה זורמת והעלילה השתפרה מאוד בהמשך. שנאתי את ראיין בהתחלה כי הוא שוביניסט, אבל אחר כך ראיתי כמה הוא אוהב את קיירה וזה ריכך אותי(קצת! ממש קצת!). קיירה בעיניי דמות חזקה, בוגרת ושובבה, ויש ביניהם חיבור עמוק ומיוחד. אהבתי את הפלוט טוויסטים, הדרמה והאיזון בין הפנטזיה לרומנטיקה, והסוף היה פשוט מה לעזאזל קרה הרגע. חייבת את הספר השני דחוף!
וואו וואו וואו. אני לא מאמינה שסיימתי את הספר הזה. הספר הזה פשוט חובה!! הוא מצוין והוא ממש לא רק פנטזיה!! הטוויסט בסוף חולני ומדהים ברמה שיש לי צמרמורת - ממש שמחתי כשהוא קרה! - התחלה מותחת מעולה, ראיין מתארס ללורין אך לא מתרגש מזה במיוחד אלא מודע שזה רק עוד שלב בדרך למלוכה שלו. לורין עיוורת מאושר עד הגג וחברתה הטובה ביותר מרגישה משהו חשוד. קיירה מרגישה משהו אסור - שראיין מתכנן משהו שיעיב על כולם ועליה במיוחד. היא מפחדת מזה אבל לא יודעת להניח את האצבע על מה בדיוק.
הגעתי ל30% בלי למצמץ, חן בנתה כאן עלילה מצוינת!! סוף סוף פנטזיה ישראלית שאין בה שפת יומיום או סלנג, אלא שפה שנאמנה למקור ולפנטזיה מלכותית אהבתי מאוד את הקשר שנאה אהבה והיריבות שיש בין השלושה - לורין אהבה אותו עד שגילתה על הקללה וכשקיירה וראיין גילו על הקללה הם הפכו לשונאים עם מתח מטורף ולא בשליטתם הם לא רוצים לאהוב אחד את השניה אבל הקללה כופה עליהם וראיין מתנהג לא כמו שהוא רגיל - והוא אוהב את זה.
אני מאוד אוהבת את זה שלמרות שהעלילה רצה וזורמת יש הסבר למה היא רצה, אני מאוד אוהבת שלורין לא ביצ׳ כלפי קיירה והיא מגנה עליה בפני ראיין - היא לא כועסת עליה שהיא ״גנבה לה את הגבר״ אלא מנסה לעזור לה ולהיות איתה כי היא יודעת שזה לא בשליטתה אלא בשליטת הקללה.
הכתיבה מאוד סוחפת אבל מערכת היחסים ביניהם רעילה מאוד. הוא נפל ממש חזק מהקללה כשכפתה עליו לאהוב אותה - בעוד שהיא נשארה עם דעה צלולה והצליחה לשלוט בעצמה.
מבחינת סמאט הוא מפורט מאוד - ה 🌶️ ה1 שלהם הגיע ב70% ולפני היו כמה קטעי יrיד1ת אחד לשניה מפורטות. יש פה מערכת יחסים רעילה ואלימה כשהקללה משתלטת לו על המוח - הסכמה מפוקפקת .
הקטע עם הקללה הזכיר לי את הקטע בזאב צעיר שסקוט ולידיה / מאליה צרחו על סטיילס להתעורר מההזיה שהאיש מומיה תקף אותו. זה היה גאוני.
נחמד מאוד בסך הכל אבל היה מורגש מאוד שזה היה ספר ביכורים. לא סבלתי את ראיין ואת קיירה חיבבתי את אמצע הספר עד שהיא התחילה להיות בלתי נסבלת בעצמה. לא אהבתי את השינוי הפתאומי בדמות של לורין בסוף הספר כי זה התאים לסגירת הסיפור. בכל זאת, אני מסוקרנת מהסיפור של דוריאן ואמשיך לספר הבא.
This entire review has been hidden because of spoilers.
קיירה היא נערה ממעמד צנוע שהתמזל מזלה להיות חברה של בת אצולה בשם לורין. קיירה לא מצפה הרבה מהעתיד שלה, -נישואי נוחות וחיי משפחה פשוטים. אבל הדברים משתנים כשהארוס של לורין, ראיין, מגלה שרובצת עליו קללה. הקללה הוטלה על שלושת השושלות שלהם לפני שנים רבות, וראיין מפתח אובססיה רומנטית ואלימה כלפיי קיירה. הדברים מסתבכים ופוגעים בקשר החברות שלה עם לורין. והקללה מאימת שכל הסיפור הסוער יסתיים במותה של קיירה.
בתור התחלה הספר נשמע כמו משהו שמאוד ידבר אליי, אני אוהבת פנטזיה עם מוטיבים אפלים ומורבידים. אבל בתור קוראת לא הרגשתי שקיבלתי מענה מלא מהסיפור. המוטיבים של הדמויות הרגישו קטנים וזה השפיע על דינימקה שהרגישה מאוד חזרתית.
הרגיש לי שרוב המענה לשאלה ״למה?״ בסיפור נענתה בתשובה של: כי זאת הקללה שלהם. ופשוט היה חסר לי יותר רקע על הגורם השלישי הזה…
דבר אחד ש מ א ו ד עניין אותי לקרוא בספר הזה, היו הסצנות האינטימיות בין ראיין לקיירה, -כן אני יודעת שזה נשמע קלישאתי מצידי. אבל אני לא חושבת שיצא לי לקרוא רומנים שמערבים אלמנטים אלימים בקטעי ה🌶️✨ ואני לא אשקר שלקרוא את הקטעים האלה עשה לי משהו👀 (כן ראיין, תחנוק אותי כשאני על הבירכיים מולך🫦)
מבחינה עלילית, לא קרה הרבה… קיירה, היא הדמות הראשית, והיא דמות ״נשלטת״,- אירועים, ראיין, קללה, החלטות של בני האצולה - רוב הזמן הוחלט עבורה. והרגיש לי שכדמות ראשית בסיפור יש עליה מגבלה גדולה לפעולות, ובעצם לא קרתה השפעה… באופן כללי הדמויות היו תחת נסיבות האירועים והרגיש לי שהעלילה שולטת עליהן, הן הואכלו מידע בכפית ולא היה המון עצמאות פעולה וזה הורגש בספר…
[ספויילר, תדלגו פיסקה] דבר נוסף שאציין, לקראת הסוף כשהדברים הגיעו לנקודת שיא האקשן, קרה יותר מדי מוות😭 שלדעתי היה מיותר😭 למה חן דפ למההה😫
הספר הזה הוא ספר הביכורים של הסופרת, הוא הספר הראשון שלה אז אני יודעת לקחת בחשבון את ההרגשה ההתחלתית של כל הספר.
לקונספט שלו יש פוטנציאל גדול לדעתי ואני בטוחה שמפה זה רק יתפתח יותר ויותר.
נכון לעכשיו אני יודעת שאמור לצאת ספר שני בסדרה ובאופן אישי אין לי רעיונות למה לצפות מהעלילה בהמשך. הספר מסתיים בסוף שנותן טעם לעוד אבל כבר די סגור.