סיום מדומה

by נועה סוזנה מורג

בנקודה כלשהי נדמה שכולם יודעים לאן הם הולכים: הם מתקדמים בעבודה או לומדים לימודים גבוהים, נניח באקדמיה למוזיקה. הם מתאהבים ומתחתנים ויוצאים לרילוקיישן, נניח לאוסלו. ואייר עשתה הכול לפי הסדר. יותר מזה, היא הצטיינה.

אבל הפירוק התנגש בה חזיתית: נישואיה התמוטטו, הקריירה המוזיקלית שלה נקטעה, ובגיל שלושים ואחת היא חוזרת אל העיר שבה גדלה כאילו מעולם לא עזבה אותה.

היא נודדת בין סאבלט לסאבלט, מותירה רק חריכות קטנות במרחב. סרטוני הדרכה ביוטיוב הופכים לפסקול היחיד של חייה ולאמצעי הניווט שלה בעולם. הם מחליפים את המשמעות, ובהיעדר כל עוגן אחר - מורים לה איך לחיות.

ברומן חניכה מבריק נועה סוזנה מורג משרטטת חיי אנשים צעירים לאחר המגפה ובתוך אי יציבות פוליטית, המושלכים אל הלא כלום. זהו סייסמוגרף של תקופה שבה הפנים והחוץ מתמוססים זה בזה, בעידן אלים שבו האמת היא רק אופציה אחת, ולאו דווקא העדיפה.

254 pages, Paperback

Published January 1, 2025

About the author

נועה סוזנה מורג, נולדה בה' בשבט תשמ"ח, 24 בינואר 1988. גדלה בתל אביב. למדה בתיכון עירוני א' לאומנויות במגמת מוסיקה. בוגרת תואר ראשון בלימודים קלאסיים וספרות כללית במגמת הכתיבה היוצרת באוניברסיטת תל אביב. לומדת כעת לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו במגזינים 'שעטנז' ו-'אף', ובמוסף הארץ.

Reviews

[Oren Yirmiya · Rating 4 out of 5]

איך ממלאים חיים ריקים וכמה מהתשובה שניתן לשאלה הזו תהיה בהכרח תמיד שקר? הספר ממפה מעין תלישות מודרנית של מי שהייתה אמורה לעשות רילוקשיין עם בן זוג ומצאה את עצמה מסתובבת באותם רחובות תל אביבים בהם גדלה, בלי שום עוגן במציאות מלבד אולי הוריה, הם המשפחה היחידה שנותרה לה, כמו גם קשר מרוחק ומובסס הודעות קוליות בווטסאפ עם חבר ילד שעזב את הארץ מזמן. הפרוזה של סוזנה-מורג כתובה היטב ומצליחה בה בעת להיות ישירה ויבשה כמו אבן ומתעתעת ואפלה כמו צל. המירוץ המתמשך של הדמות הראשית לא להשאר לרגע לבד עם מחשבותיה, ובמקום להיות במגע תמידי עם תוכן אינטרנטי, במיוחד ערוצי עצה ועזרה עצמית ביוטוב, חוזר לנושאים שסוזנה-מורג כבר מיפתה בספר הסיפורים הקצרים שלה, מ2016, ומראה את המרחק הנוראי שעברנו כולנו משלהי ימי אובמה, שהיו גם ימים יפים של אופטימיות טכנולוגית, למציאות הנוכחית, בה הטכנולוגיה והאפליקציות, אפילו במיטבן, הן מעין רפש שאנחנו מתגלגלים בו אפילו כשהוא לא גורם לנו לטיפה של אושר. בספר הנוכחי ישנה תחושה שהעולם כולו סטה ונפל כבר מאיזה עתיד שהיה אמור להיות מובטח, ומי שלא מכור לערוצי עזרה עצמית כמו הדמות הראשית של הרומן מכור במקום לדברים אחרים שעושים עם המכשיר הנייד – לפורנו, להתכתבויות אינסופיות, למשלוחים. למה לא. והמציאות לא עוצרת בכך. לא רק שכולנו דבוקות למסך הקטן, אלא כולנו גם מצולמות כל הזמן על ידי מערכת שלמה של מצלמות אבטחה ומצלמות אחרות, שהפכו את עצמנו לאובייקט שתמיד נצפה, תמיד נספר, אף פעם לא אנונימי ולכן גם בעצם תמיד אנונימי ועלום. הספר מציג את העולם שלנו כעולם בו אנחנו תמיד צופות ונצפות, בו דברים פועלים דרכנו ועלינו אבל הם לא ממלאים אותנו, רק פורמים אותנו בקצוות עד שאי אפשר להחזיק יותר.
הספר נגמר באופן מדכא ודארק מאוד, ואולי בכל זאת דבר מה בתהליך ההתפוררות לאורך כל הספר נותר בו בלום מדי, לא מפורש מספיק. זה בהחלט מרגיש שזה אמור להיות פיטצ'ר, אבל זה משאיר את הדמות הראשית במרחק שלטעמי הוא מעט מרוחק מדי מהקוראות – אם כי זה תואם את האסתטיקה של העלילה על מלא. בדומה לספרים של סופרות אחרות בנות אותו הדור, אולי במיוחד ג'ולייה פרמנטו ותמר רפאל, הספר הזה מציע מעין ביוגרפיה דורית של אנשים שהבטיחו להם את סוף ההיסטוריה ובמקום זאת קיבלו את סוף העולם, ובמיוחד ממפה עד כמה לנסות לחיות חיים נומרלים בישראל של אחרי הקורונה ואחרי האינספור מלחמות זו משימה שאנשים פשוט חשים שאינם יכולים לעמוד בה עוד.

[Omer · Rating 5 out of 5]

בחלקים גדולים של הספר יש משהו היולי ויפה שנשבר בצורה חדה ודיסהרמונית בסוף