ויפה היתה שעה אחת קודם

by Sami Berdugo, סמי ברדוגו (Author's Hebrew Name)

שָׂרִי חָליווה, פקידה אצל רואה־חשבון, כבת 45, עברה לא מזמן להתגורר בשרון, בקדימה־צורן. בגן משחקים, בדיוק מול המרפסת התלויה של דירתה השכורה, נרצחת אָדֶל, ילדה בת 9. למשטרה שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים – אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמהּ. עיניה של שָׂרִי שמו לב לַשישה זה לא כבר, בראייה פזרנית אגבית, והם יעסיקו אותה לאורך הספר. הפשר של הרצח ושל הלך־הרוח ביישוב, שהפך להיות מורעל, מטרידים אותה מבלי שיתבהרו לה.

שָׂרִי חיה את חייה מתוך תודעה מוותרת, בלי אמביציות ובלי יכולת החלטה.
הסיפור־העצמי שלה מחוק, אפילו נטייתה המינית לא ברורה לה בתוך היחסים שהיא מקיימת במקביל עם סילבי, חברתה מימי השירות הצבאי, ועם קָרול, הבן של הבוס שלה, שמכאיב לה תמיד במיטות של החדרים לפי שעה. היא מעֵין "לא־היא", אשה נבלעת ופסיבית, "פרטית ומבודדת [...] שבוחרת להשכיח את עצמה"; היא "לא נלחמה לא בַּמין שלה, ולא באלמוניות שלה, ולא במיקום העלום שנקבע לה על־פני הארץ".

היא חיה את מציאות הרגע. חייה הם הווה אקראי מוחלט, פרוביזורי, בלי שתהיה מודעת למשהו שמקרין עליהם מן העבר (שממנו היא נושאת רק אִמרות מרוקאיות של אמהּ), ובלי שתהיה לה איזו משימה שמאותתת מן העתיד. ודאי שלא מדריכה אותה איזו מחשבה הנוגעת ל"למה היא פה ולמה זה ככה", וזרים לה האתוס הישראלי, דאגת העם והמדינה, המקום שבו היא חיה וההֶקשרים ההיסטוריים.

סמי ברדוגו מצליח לגרום לשָׂרִי – לכאורה דמות לא־כְלוּמית – לרתק אותנו בזכות הפרטים הייחודיים המפליאים, הממלאים ברזולוציה יוצאת־דופן את ההווה המתגלגל שלה. תוך השתהות בסצנות לא רבות פורש הספר טקסט משולב, המהבהב בין מונולוג פנימי עקיף של שָׂרִי לבין דיבורו של המספר, עם כושר ראייה וּוירטוּאוֹזיוּת לשונית גְנֶסיניים, אך בשלל האופנים המקוריים הבֶּרדוּגוֹאיים.

הרצח, שלמרות קהותה של שָׂרִי מזעזע את עולמה, מפזר בנפשה באופן מוזר "פתיתים של אשמה אישית". אט־אט היא מתחילה לקלוט שיותר מן הרוצחים אמורה להעסיק אותה אדל, הילדה הנרצחת; מבליח בה ש"היא עצמה סוחבת איתה את אדל [...] היא כמו־נושאת עימה שתיים: אחת נוכחת ואחת מתאיינת וחדֵלה, אחת חיה ואחת מתה". ואף שזה רק מוות "בַּמובן שמכירים אותו בחיים, לא בַּמיתה", מוות שהוא "רק למות קצת", הוא מספיק על־מנת להסעיר את המחבר עד כדי התערבות בעלילה.

279 pages, Paperback

Published February 1, 2025

About the author

Sami Berdugo (Hebrew: סמי ברדוגו) is an Israeli writer.

Reviews

[Siv30 · Rating 2 out of 5]

לסקירה מפורטת בעברית ואנגלית, קישור לבלוג שלי -

https://sivi-the-avid-reader.com/ויפה...

[Noam · Rating 5 out of 5]

'שָׂרִי חָליווה, פקידה אצל רואה חשבון, כבת 45, עברה לא מזמן להתגורר בשרון, בקדימה-צורן. בגן משחקים, בדיוק מול המרפסת התלויה של דירתה השכורה, נרצחת אדל, ילדה בת 9. למשטרה שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים - אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמה. עיניה של שָׂרִי שמו לב לשישה זה לא כבר, בראייה פזרנית אגבית, והם יעסיקו אותה לאורך הספר.' (ציטוט מטקסט גב הספר)

סמי ברדוגו איננו סמי ברדוגו אם זה באמת כל עיקרו של הספר.

מי זו שרי חליווה? אולי זו את, אולי זו השכנה שלך. היא נולדה כשָׂרָה בחדרה. כיום היא שרי שגרה בקדימה-צורן, מקום שבו אף פעם לא היינו וכולנו מכירים. מקום עם רחוב הולנדי ו"רחוב שדרות הדקלים". אישה שאם עוברים לידה ברחוב לא מבחינים בה. לשרי יש חברה, סילבי מגבעת אולגה שהכירה בצבא. וגם קשר מיני עם קרול, הבן של הבוס, שהוא צעיר מדי ומכאיב מדי.

שרי חליווה עצמה לא ממש יודעת מי זו שרי חליווה. היא דחפים, מחשבות, לא מודעת... החיים קורים לה... היא בוהה בהם בעיניים פקוחות...סופגת... על הקיר בבית הספר היסודי בו למדה שרי התנוסס מנוקד הציטוט של טשרניחובסקי:

ע.155"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ"

גם שרי תבנית נוף מולדתה, ובכלל תבנית, מתמלאת במה שיוצקים בה מי שמסביבה. ההורים, המאהבים, החברה... היא עדה של החיים וגם של הרצח וזה מה שהפך אותה לאשמה. הרוצחים הם חתך החברה הישראלית. הם כולם, הם כולנו. אז מי אשם? ומי נרצחה? אדל? שרי? המדינה? שרי היא המדינה? שרי, כמו המדינה, מוכת חובלות. אבל הרצח עורר את שרי חליווה. פתאום היא הבינה שהיה חיץ בינה לבין שאר העולם:

'אכן, היה חיץ במלוא מובן המלה, ובתוכו של החיץ רצתה שָׂרִי רק דבר אחד, רצתה שאיפה גדולה, חלום עצום, אפשרות חדשה, הלוואי - ונתנה ללשון שלה לדבר ולהגיד:
"רק למות קצת".
ולא אמרה למות מאוד־מאוד קצת, ולא אמרה שתכף אחר־כך לחזור ולחיות, אף־על־פי שלכך התכוונה, היא התכוונה ללחיות הרבה יותר מאשר למות.' ע.106

שרי חליווה מחפשת, נודדת, תוהה, צופה במה שקורה לה עכשיו ומה שקרה. שרי חליווה לומדת לחיות.

'הסביבה לא היתה טבעית אבל גם לא היתה מאיימת. תימהון מינורי ליווה את שָׂרִי בדרך השוקעת לאיטה, והיא, שנהגה לאורך השקיעה המתעצמת, נעה בין זיכרון טהור שנשם בתוכה לבין איזו חוויה שקרתה לה, התגשמות של שמץ עכשיו יחד עם איזה אי־אז, והנה במין פתאום כלל לא מפתיע הכירה שָׂרִי שאין תעלומה גדולה בחיים שלה, ואין תעלומה בחייה של אדל, ולא במותה של הילדה, והאמינה שלא רק רשעות היתה במעשה הנרעש של אותו מוות, הרגישה שהיא־עצמה סוחבת איתה את אדל, או בעצם לא סוחבת, אלא הופכת להיות הקברנית הקבועה שלה, ועוד הרגישה שכבר שנים היא כמו נושאת עימה שתיים: אחת נוכחת ואחת מתאיינת וחדלה, אחת חיה ואחת מתה.' ע.253-254

להיות עד למסע הפנימי של שרי חליווה זו חוויה מעוררת. שרי חליווה כובשת את לב הקורא. לא מפתיע שקולו של סמי ברדוגו עצמו נשמע בסוף הספר: הוא מסיים אותו במילות עידוד לשרי חליווה שיצר. התימה של בחירה בחיים או במוות לא מפתיעה בהתחשב שכתיבת הספר הסתיימה ב-30 בדצמבר 2023. היא אקטואלית לא פחות גם כיום.

רומן שהוא מלאכת מחשבת. אומנות צרופה. ספר עותק נשימה באיפוקו. בשל. הדרמה אצל ברדוגו לא מתרחשת בחוץ, אלא בפנים.

סמי ברדוגו הוא אולי אחד הסודות השמורים ביותר בעולם הספרות העברית, אולי סופר של סופרים, בכל מקרה סופר של אוהבי עברית. אני מודה: מבין הסופרים הכותבים בעברית כיום סמי ברדוגו הוא אחד האהובים עלי ביותר. קראתי את כל ספריו וכל ספר שלו מפתיע מחדש. זהו ספרו המרשים ביותר עד עתה ואני מחכה בקוצר רוח לספרו הבא.



רחוב טיפוסי בשכונת מגורים בקדימה-צורן (צולם ע"י מיכאל יעקובסון, וויקיפדיה קומונס)

אינטרמצו אסוציאטיבי

אני חיה לי מיום ליום

אני חיה לי מיום ליום, מפזרת את ימי לרוח,
אנשים מתחתנים סביבי, גם אני רוצה קצת לנוח,
;אומרים שהאדמה שלנו מסתובבת סביב צירה
איפה הציר שלי? להסתובב זה דבר נורא.

לא כל כך יפה,
ולא בת שש־עשרה,
אבל יודעת משהו
; על העולם הזה

ואם הוא רציני,
ואם הוא רק רוצה,
תמורת מילה אחת
אתן כל כך הרבה.

פה ושם הופיע גבר, כמו בתחנת רכבת נידחת,
מי שרצה בי בערב, חזר בו עם עלות השחר,
;אומרים שהשמש שלנו בוערת כבר מיליון שנה
כמה יכול לבעור אדם, ובסך־הכל בשביל מה?

לא כל כך יפה,
ולא בת שש־עשרה,
אבל יודעת משהו
; על העולם הזה

ואם יושיט לי יד,
ואם יגיד רוצה,
תמורת מעט מאוד
אתן כל כך הרבה.

מילים: חנוך לוין. מתוך 'מה איכפת לציפור', ע.270

עוד ציטוטים

'כן! בטח! טוב! ולמה לא? מה יש? אפילו אם כל מה ש... אפילו אם על מי ש...
אבל לאפילו שוב לא היה סיכוי לשנות את התמונה. הטיב הזערורי לא נלכד ולא התלכד בשכונת השרון הירוק המצוחצחת שנפרשה מול שָׁרִי. הנשימה הארוכה המזדמנת התעכבה ולא באה אליה. החמצן עמד קצר ונכנס רק טיפין אל צינור הגרון. היא השתעלה, אך לא נחנקה. היה ולא היה לה כוח, ושניהם - היש והאין - לא ויתרו זה לזה, ומיד חזרה והתפרצה אצל שָׂרִי התחושה הגועלית, ורגע אחר־כך דקר אותה ההרהור המלוכלך: זה מגיע להם.' ע.8

'זאת הילדה, בבקשה, תראו אותה גם אתם בעיניכם, סְתַכָּלוּ: אדל. שערה ארוך ומתולתל, חום־שָׁטֶני. פנים חלקות שיש בהן מבע ואופי זכריים, בָּנִיים במקצת, אדישים או קבועים, לא מתרגשים, פנים של בעלות על ההוויה. אבל הפנים האלה לא הופכות את אדל לטום-בוי. הגוף שלה בפירוש גוף של בת, רזה ועדין. מותניה צרים. רגליה דקיקות, מסתמנות במכנסי הג'ינס הצמודים הצבעוניים - ירוקים, ורודים או אדומים. והסקייטבורד שלה, שיש לו גלגלי פלסטיק כחולים. אדל רוכבת עליו במדרכה אל גן המשחקים החצי עגול, גולשת בהחלקה טבעית על הנתיב הצבוע ירוק, רגל ימין שלה יורדת מדי פעם מלוח העץ, ובנעל הסניקרס הלבנה, שסמל הנייקי מקשט אותה בצבעו הסגול המנצנץ הייחודי, היא נותנת דחיפה קלה להמשך הגלגול, ותלתלי השיער שלה נושבים. ובתנועה לא מהירה חולפת אדל על־פני שָׂרִי, שלא מספיקה לתפוס ממנה הרבה ורק לתהות על יכולת כזאת של רכיבה גולשת - מתי למדה אותה? איפה ומדוע? איך אפשר להיות כל־כך מאוזנת? ועוד מפליאה את שָׂרִי התחושה המתעוררת בה לנוכח הילדונת הקווית, החד־ממדית - אדל היא ילדה לעצמה, מאמינה לעצמה, דואה נמוך אל המולת גן המשחקים ולא חוששת מדָבָר, ולא מצפה לכלום, מסורה לשעה הבטוחה ולפעילות הפינה הרוחשת והמתקנים המצועצעים.' ע.49

'והיתה יכולה שָׂרִי להמשיך להקשיב לאשה הדתייה ולהאמין לה. משום שלכמה רגעים ביקשה לדעת כיצד בראה עליזה אליהו בדרך המלים הנשפכות ובשפת הגוף המצומק שלה את עולמה הצודק לדעתה ואת מחשבתה הסבוכה. שָׂרִי עקבה אחרי עליזה שלא נחה; רצועת התיק הסגול נדדה בין כתף ימין לכתף שמאל, נעליה השחורות דרכו ללא הפסק במקומן.' ע.,65

'איך יכול מישהו להיות מודע לעתיד הסיכונים הטריוויאליים, בפרט אם הם כל־כך סמויים? ודאי לא אשה צעירה כמו שָׂרִי, שבתחילת העשור הרביעי לחייה נגררה אחרי "לא" מסוים, זאת אומרת היא היתה במין מחשבת לא: לא בית משלה, לא משפחה, לא בן זוג, ובשום אופן לא בת זוג, ולא ילדים, לא קריירה מיושבת. והלא הזה ישב נמוך ומשני אצלה ולא היה "לא של אנטי", אלא היה "לא רדוד", שעיקרו בעצם "עוד לא", עדיין לא. כי שָׂרִי שיערה שמתישהו, בקרוב, יהיה לה כן, והיא תגור עם מישהו בבית שיהיה לה, ומשפחה משלה תהיה לה, ומתישהו יגיע ילד לעולם, ואחריו ילדה, ועוד אחת או אחד, ומקצוע יהיה לה, תפקיד מוכר, עיסוק מוכרז, כך שאם ישאלו אותה: "תגידי, שָׂרִי, מה את עושה בחיים?" - מיד תיזרק תשובה שאין עוררין לגביה.' ע.93-94