באמצע שנות התשעים, חוקרת צעירה במחלקה להיסטוריה מבקשת לבחון את יחסי הכוחות והזרמים התת־קרקעיים של החברה הישראלית המסוכסכת והמפולגת. היא מתחילה לעבוד כעוזרת מחקר של חבר סגל צעיר ומבריק, ונוצרת ביניהם מערכת יחסים אינטנסיבית וסימביוטית שגולשת מהאוניברסיטה אל החיים החברתיים שלהם.
הסביבה לא מבינה את הקשר ביניהם. הם מבינים אחד את השנייה באופן מוחלט.
יסמין שגדלה והתבגרה באשדוד, היא עכשיו לכאורה חלק מחבורת צעירים שגדלו בשכונת דניה בחיפה: איל וגליה זוגתו, יפתח איש אקדמיה גם הוא הסובל ממחלת ניוון שרירים קשה ויעל אשתו, אלון הרווק, קארין וגלעד.
ההבדלים בין יסמין לבין החבורה חמקמקים, מושתקים ולעיתים בולטים מאוד, בעיקר לעיניה של יסמין. כשהיא פוגשת באיתן, צלע נוספת בחבורת דניה שחי בפריז, היא צריכה לבחון מחדש את גבולותיה, את הקשר שלה לארץ ולחברה הישראלית, ולגלות מחדש את עצמה.
אדומי השפתות מציג מול יסמין ומול הקוראים את החברה הישראלית מתוך קרביה, חושף אמיתות מוסתרות ומאיר נשכחות.
מרב דמרי נולדה וגדלה בבאר שבע, חיה בתל אביב. מייסדת שותפה ומנהלת את עמותת "רואים רחוק", המלווה בני נוער מוכשרים בתחומי האמנות המגיעים מפריפריה חברתית וגאוגרפית וסוללת עמם את הדרך אל לב היצירה הישראלית.
חוויה מזרחית מוכרת אם כי למי יש כוח לדבר על עדתיות, אולי הספר הזה מפספס את ערס-פואטיקה המתישים באיזה עשור. חבורת דמויות אינפנטיליות מפונקות (במכוון, כמובן), כתיבה קלה ומהירה אך רוויית יותר מדי משפטים קצרים שנגמרים בנקודה.
המסר הפוליטי המתיש בסיום קצת הרס לי, בנאליות שחוקה, אבל נו, טוב.
יום יומיים אחרי בדיעבד, הוספתי כוכב. לא כי זו איזו ספרות מאוד עמוקה, אבל כן בגלל שזו מציאות מורכבת של עדתיות ושבטים ומפלגות. רציתי להתנגד למסר שלה, אבל האמת היא שהיא צודקת. לפחות לשעתה, ואני לא יודע מה קורה היום, אבל כן, זה נכון מה שהיא כותבת.