בדיוק סיימתי אתמול לקרוא את הספר של אביבה סיגל. אני ממליץ עליו בחום. לכל אורך התקופה נמנעתי מאוד מלעסוק בעניין החטופים, הנפש שלי לא ידעה איך להכיל את זה, לא רציתי לדעת פרטים, לא רציתי לשמוע. אבל דווקא בפורמט של ספר. בקצב שלי. בשקט שלי. אני שמח ממש שקראתי.
אביבה מתארת בצורה אנושית מאוד, ובכתיבה קולחת (לא מאמין לה שהיא לא כותבת) את החוויה. זה לא ספר זוועות, הוא לא בא לזעזע אותך. הוא פשוט שם כדי לספר את האמת, את מה שהיה, את מה שעברה אישה בשנות ה-60 לחייה מיום ה-7 באוקטובר ועד השחרור שלה ואח"כ של בעלה מהשבי. הוא ספר מרגש ונוגע ללב, יש כמה דפים שהכתמתי בדמעות, אבל הוא נעים לקריאה.
שתיתי את הספר הזה תוך שבוע בערך, לא הצלחתי לעצור את עצמי. מומלץ.