נערה בת 16 ברחה מהבית בעיצומו של תיקון ליל שבועות, בלי לומר מילה לאיש. רק אתמול ישבה בשולחן החג, צחקה עם כולם ושרה, ועכשיו נעלמו עקבותיה. לאן היא הולכת? מה היא מסתירה? ולמה לא שיתפה את משפחתה? השאלות אינן מרפות והזמן אוזל.
כל הדרכים הביתה הוא סיפור מותח וכן עד כאב על אישה שיוצאת למסע חיפוש נואש בעקבות בִתה לפני שיהיה מאוחר מדי. עד מהרה המסע בעקבות הבת נהיה מסע פנימי: אל זיכרונות הילדות בשומרון, אל האהבה הראשונה ואל השבר המשפחתי שנפער בעקבות ההתנתקות.
כתיבתה הרגישה של עדי פישמן נוגעת בסוגיות עכשוויות ובוערות – בכמיהה לחזור לבית שאיננו עוד, בניסיון מכמיר הלב לתקן את פגיעות העבר ובמחיר האישי שהמציאות המקומית גובה. כל אלה נפרשׂות לפנינו ברומן רחב יריעה ואינטימי כאחד.
המחברת, נשואה ואם לחמישה, גדלה בקדומים. זהו רומן הביכורים שלה.
הספר מעניין, מסקרן, מפתיע, ומעשיר. נוגע ברגישות, חוכמה והבנה בהרבה מצבים אנושיים שיכולים להיות.רלוונטיים לכולנו. ילדות , חברות, זוגיות, הורות ויחסים חברתיים בכלל. זאת תוך כדי סיפור העלילה המותח כמעין סיפור בלשי של הרדיפה להצלת הבת שיצאה להרפתקה מסוכנת מונעת געגועי ילדות, אידאולוגיה , חיפוש עצמי, והבלבול הרגשי של גיל ההתבגות. אישית בכל פעם שנאלצתי לקטוע את הקריאה ציפיתי בעניין להמשך ובכל פעם מצאתי עניין מחודש וכיווני עניין נוספים. בהחלט ממליץ.רוצה לציין שיש בספר מרכיב שליחותי (התנחלות וכאב הפינוי וההנתקות) ואמוני אך יש בו הרבה יותר מזה. מנסה לבחון הכל במבט אנושי מאוזן רגיש ולא דוגמאטי. כך שגם מי שלא מזדהה או אפילו מרגיש לא נוח יכול למצוא הרבה עניין והזדהות. אני הסתכלתי על זה כניסיון לבחון את המתח בין הייעוד והמימוש השליחותי לבין הייעוד והמימוש האישי והפרטי. מתח שמתעצם במיוחד בגיל ההתבגרות ואתגר ההורות במצב זה.