Frankfurter Vorlesungen: Probleme Zeitgenössischer Dichtung

by Ingeborg Bachmann

Im Wintersemester 1959/60 hielt Ingeborg Bachmann im Rahmen einer Vortragsreihe an der Frankfurter Universität fünf Vorlesungen zu Fragen der Poetik. Diese essayistischen Arbeiten sind ein integraler Bestandteil ihres dichterischen Schaffens. In den Vorlesungen zu »Problemen zeitgenössischer Dichtung« formuliert Ingeborg Bachmann die Quintessenz ihrer ästhetischen Grundüberzeugungen, ihre Sprachmoral. Die Fragen »Warum schreiben? Wozu?« und »Warum wollen wir Veränderung durch Kunst?« beantwortet sie mit dem Postulat eines »moralischen, erkenntnishaften Rucks«, eines »neuen Geistes«, der die neue Sprache bewohnen müsse. Sie untersucht Gedichte von Eich, Celan, Enzensberger, Kaschnitz und anderen, befasst sich mit der Problematik des »schreibenden Ichs«, dem »Umgang mit Namen« und der Aufgabe der »Literatur als Utopie«. Es sind Schlüsseltexte für das literarische Selbstverständnis der Autorin sowie der deutschsprachigen Literatur des 20. Jahrhunderts.

Genres: Essays, Nonfiction

128 pages, Paperback

First published January 1, 1989

About the author

“What actually is possible, however, is transformation. And the transformative effect that emanates from new works leads us to new perception, to a new feeling, new consciousness.” This sentence from Ingeborg Bachmann’s Frankfurt Lectures on Poetics (1959-60) can also be applied to her own self-consciousness as an author, and to the history of her reception. Whether in the form of lyric poetry, short prose, radio plays, libretti, lectures and essays or longer fiction, Bachmann’s œuvre had as its goal and effect “to draw people into the experiences of the writers,” into “new experiences of suffering.” (GuI 139-140). But it was especially her penetrating and artistically original representation of female subjectivity within male-dominated society that unleashed a new wave in the reception of her works.

Although Bachmann’s spectacular early fame derived from her lyric poetry (she received the prestigious Prize of the Gruppe 47 in 1954), she turned more and more towards prose during the 1950’s, having experienced severe doubts about the validity of poetic language. The stories in the collection Das dreißigste Jahr (The Thirtieth Year; 1961) typically present a sudden insight into the inadequacy of the world and its “orders” (e.g. of language, law, politics, or gender roles) and reveal a utopian longing for and effort to imagine a new and truer order. The two stories told from an explicitly female perspective, “Ein Schritt nach Gomorrha” (“A Step towards Gomorrah”) and “Undine geht” (“Undine Goes/Leaves”), are among the earliest feminist texts in postwar German-language literature. Undine accuses male humanity of having ruined not only her life as a woman but the world in general: “You monsters named Hans!” In her later prose (Malina 1971; Simultan 1972; and the posthumously published Der Fall Franza und Requiem für Fanny Goldmann) Bachmann was again ahead of her time, often employing experimental forms to portray women as they are damaged or even destroyed by patriarchal society, in this case modern Vienna. Here one sees how intertwined Bachmann’s preoccupation with female identity and patriarchy is with her diagnosis of the sickness of our age: “I’ve reflected about this question already: where does fascism begin? It doesn’t begin with the first bombs that were dropped…. It begins in relationships between people. Fascism lies at the root of the relationship between a man and a woman….”(GuI 144)

As the daughter of a teacher and a mother who hadn’t been allowed to go to university, Bachmann enjoyed the support and encouragement of both parents; after the war she studied philosophy, German literature and psychology in Innsbruck, Graz and Vienna. She wrote her doctoral dissertation (1950) on the critical reception of Heidegger, whose ideas she condemned as “a seduction … to German irrationality of thought” (GuI 137). From 1957 to 1963, the time of her troubled relationship with Swiss author Max Frisch, Bachmann alternated between Zurich and Rome. She rejected marriage as “an impossible institution. Impossible for a woman who works and thinks and wants something herself” (GuI 144).

From the end of 1965 on Bachmann resided in Rome. Despite her precarious health—she was addicted to pills for years following a faulty medical procedure—she traveled to Poland in 1973. She was just planning a move to Vienna when she died of complications following an accidental fire.

Joey Horsley

Reviews

[Mayk Can Şişman · Rating 3 out of 5]

Yer yer güzel noktalara değinilse de öyle aklımı başımdan alan bir kitap olmadı maalesef.

[Pieter-Jan De Paepe]

Aardige verzameling van essays

[Siv30 · Rating 5 out of 5]

הוצאת כרמל, 2008, 125 עמ`


"הספרות שמאחורינו, מה היא? מילים שנחצבו מקירות-לב ושתיקה טראגית, ושדות בור של מילים שנתבלו ושלוליות של שתיקה מסריחה ופחדנית, תמיד היו שותפים גם שתיהן, השפה והשתיקה, ומשני הסוגים..." (39)


בחורף 1959/1960 הוזמנה אינגבורג בכמן, לחנוך את הקתדרה החדשה לפואטיקה באוניברסיטת פרנקפורט.

בכמן, למרות היותה באותה העת בתחילת שנות השלושים לחייה, הצליחה להשיג מעמד של משוררת מוערכת ביותר, בכתיבה הרגשית נטולת פחד.

בחמש הרצאות שנשאה, הציגה בכמן באופן רגשי ונוגע ללב, ראיה אישית מפוקחת, חתרנית, נוקבת של השאלות הגדולות המשחרות לפתח הספרות אז וגם היום.

מדובר באחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, בשאלות שהוא מעלה בחדות העין, בניתוח הספרותי חברתי ובקול הצלול והבהיר שמשמיעה בכמן.

למרות שקראתי אותו לפני מספר חודשים, בחרתי להביא את הסקירה שלו עכשיו כסיכום שבוע הספר וכמבט נוקב על הספרות.

לא מדובר בסקירה שיטתית אלא בהצגת מספר נקודות מפתח בהרצאות שבספר. הפוסט אינו תחליף לדבר האמיתי, שהוא הרבה יותר מרגש, מאתגר את האינטלקט ובוחן את גבולות הדיפוזיה בין הקורא לכותב.



"הראשונה והחמורה בשאלות שהכותב אינו יכול לחמוק מהן נוגעת בצידוק של עצם קיומו. אין להכחיש שהיחיד הכותב, המגשש והמעודד מכשרונו מודע לה רק לעיתים רחוקות מיד בתחילה; על פי רוב הוא מתעורר אליה רק באיחור. מדוע לכתוב? לשם מה? לשם מה, שהרי אין עוד צו מגבוה, ואין גם צו אחר, ולו כוזב, שיגיע אליו מכל כיוון שהוא. לאן לחתור, למען מי לתור אחר מבע ומה להביע באוזניהם של בני האדם בעולם הזה שאנו חיים בו?

[...] והאם המטלה שהוא מעז להטיל על עצמו (ואין אחר שיוכל להטילה עליו) אינה מקרית, אינה רצונית, האם אין הוא תמיד נשאר חייב משהו לאמת? ככל שישתדל להיות נאמן לה? האין עשייתו נובעת מגבהות -לב, והאין עליו לחשוד בעצמו בלי הרף בכל אחת ממילותיו, בכל אחד מיעדיו?" (20-21)

ניתן להגדיר את השאלות המטרידות כל כותב באשר הוא, כשאלות אוניברסליות, בעלות מימדים שונים שמרכיבים את המשולש: כוונה, התכוונות ופרשנות המשיקים בסופו של דבר למוסר.

אין תמה שבכמן בוחרת להתחיל את מסעה דווקא בהתייחסות למעמדו של הכותב ולאחריותו המוסרית כלפי קוראיו. מצאתי את עצמי מהנהנת למקרא הדברים ובוודאי אם אתם מנהלים בלוג או משתתפים בקבוצות כתיבה כאלה ואחרות תוכלו לזהות את עצמכם בקטע שהבאתי למעלה.

לא אחת מצאתי עצמי בפני הצורך בצידוק מוסרי לכתיבתי בבלוג. מתמודדת עם הצורך לבחון חזור ובחון את הבסיס ההכרחי, המניע לכל אחת ממילותי ויעדי והכל כפי שבכמן טוענת "בהתאמה לאמת".

אבל מה היא אותה האמת? והאם היא קיימת?

בכמן מודעת לאינטראקציה שבין הכותב והקורא ולדינמיקה שמובילה לשינוי האמת מתוך צורך בעיצוב אסתטי.

בנוסף, היא מודעת לדיאלקטיקה העדינה של מפגש עם יצירות חדשות ולמקומה של האמנות והיצירה התרבותית: "בשעה שהאמנות מניחה את ידה על אפשרות חדשה, היא מאפשרת לנו לתהות על מצבנו: מהו ומה מן הראוי שיהיה, היכן אנו עומדים והיכן היינו אמורים לעמוד. שום אמנות אינה מתהווה בחלל הריק." (30)



את ההרצאה השניה מקדישה בכמן לשירה, והיא קובעת: "אין לך תחום בספרות שבו החובבנות משגשגת בהידור רב יותר מאשר בליריקה, ואין לך תחום שבו רוב הקוראים מתקשים כל כך לקבוע, אם מחבר זה או אחר יש בו משהו או לא." (33)

מתקפה חריפה וחסרת פשרות שתמשיך בניתוח מעמדם של המשוררים המודרניים כמי שחותרים תחת אפשרות הבקרה האסתטית. המילה "מודרניות" בקונטקסט של ההרצאה, אינה באה לציין מחמאה אלא נהפוך הוא, לציין את היסוד המנייריסטי המתיימר לחרוג מהקלאסיות ולהותיר את הקורא, אותנו עם בליל מילים. (41-42)

לצערי, בבחינת הדברים של בכמן כיום, נראה על פניו שחלה הרעה במצבה של הספרות שכן, נראה לי שהפוסט מודרניזם, חילחל וקרע כל מושג של איכות ומדדים לבחינתה של זו, והתוצאה הבלתי נמנעת מצבה של הפרוזה לא רחוק ממצבה של הליריקה.

כמובן שגם בהרצאה השניה, כמו גם בראשונה, בוחנת בכמן את מצבו של המשורר למול העולם: "...אין בתפיסתו את עצמו אף שמץ של התנשאות או "אני ואפסי עוד", כי התפיסה, היומרה, העמדה מתגלמות ביצירה ובה בלבד. כאן כבר חלה תמורה נראית לעין, כאן קרה משהו, שינוי במעמדו של היוצר עצמו. ואף- על -פי -כן, אין בויתור על משום פרישה או פניית עורף, ככל שהמקום שממנו יוצאי דבריו איננו מקום של בחירה אלא מקום שהוכתב לו בידי החברה. ואף-על-פי-שהמקום הזה מצוי בתוך תוכה של אותה חברה הוא מוקף בדידות גורלית;"

היצירה הלירית היא תוצר של תכתיבי החברה, דיפוזיה בקרום דק מאוד שבין המשורר לסובב אותו ולמרות שכמעט אי אפשר להבחין בקרום הזה, ניתן לבודד את המשורר מהסביבה המשפיעה עליו בלי הרף ולמצוא גרעין של בדידות גורלית בקיומו.



יש לציין שבכמן אינה חוסכת שיבטה גם מהמבקרים הספרותיים: "טורדניים יותר הם אותם אבחונים ותחזיות של מבקרי הספרות, שבעיניהם הכל תמיד שרוי במשבר, וצו השעה הוא להתגבר עליו. לאחרונה הרי זה המנייריזם שצריך להתגבר עליו, אבל גם משבר הרומן, משבר התאטרון, על הכל צריך להתגבר, את הכל צריך להביא לידי אינטגרציה. לא פלא שסבלנותנו פוקעת:...אבל על משבר, אם משבר הרומן או משבר התרבות או משבר של כל אחת מן המפלצות המושגיות הנפוצות, איש אינו מסוגל להתגבר." (43)

כשקראתי את דבריה הירהרתי עמוקות האם גם אני, כשאני מסקרת לפניכם ספר, חוטאת לפעמים במנייריזם?



בשל קוצר היריעה, אני קופצת להרצאה האחרונה שנשאה בכמן, "הספרות כאוטופיה". הרצאה שעוררה עליה את זעם המבקרים והפרופסורים בשל נחרצות שהביעה:

"עם זאת אתם יודעים היטב שלגבי הסופר לימודי הספרות אינם מעלים ואינם מורידים, ושסוחרים ונוודים, רופאים וחובשי בתי כלא, מהנדסים, טרזנים, עיתונאים, כן אפילו פרופסורים, הגיעו בתחום הזה להשגים לא מבוטלים." (79)

בבחינה מדוקדקת וזהירה של ההרצאה האחרונה, שאלתי עצמי מה נותר לנו הקוראים מהספרות?

"מעברו האחר של טיפוח-האנדרטאות הרשמי המתייחס לכולם במידת הצדק, השתלטה מציאות של טרור המטילה חרם זמני על חלקים שלמים של הספרות או של כל אמנות אחרת. סוג זה של טרור היה קיים בכל הזמנים, ואין זה משנה הרבה אם אנו מודעים לו או לא...העונג שאנחנו מפיקים מחלק אחד של הספרות מתנה את דחייתו של החלק האחר..." (81-82)

תכתיבים, שיפוטים קובעי גורלות וטעמים. תהליכי האינטגרציה והדיאלקטיקה שבכמן חושפת בהרצאות השונות שלה, מגיעות לכדי גיבוש באמירה שהספרות אף פעם אינה מגיעה לכדי מיצוי סופי ומוחלט, הספרות היא אוטופיה, היא מצטיירת לנו אך ורק בתור עבר שמכריע כוחו, והצגתה למול ההווה, תמיד נדונה לתבוסה.

בכמן מסיימת באמירה של המשורר הצרפתי רנה שאר:

"על התמוטטותן של כל ההוכחות עונה המשורר במטח של העתיד".

ובה אסיים גם אני.

כפי שציינתי, קראתי את הספר כבר לפני תקופה. הוא הותיר אותי עם הירהורים רבים שבאים אלי כגלים המלחכים את חוף הים, או אם תרצו כגלים המלחכים את תודעתי. למרות הקושי הגלום בקריאת הספר (ואני מניחה שהיה קושי גדול אף יותר להקשיב להרצאותיה), קולה של בכמן הוא כמו כוכב שאורו מגיע אלינו מין העבר. היא מצליחה בקול צלול וברור להאיר זרקור שמהדהד לאורך זמן.

[Aylin · Rating 4 out of 5]

Malina gibi bir metni yazabilen bir şair acaba edebiyat hakkinda, diger yazarlar hakkinda ne dusunuyordur diye merak ediyorsaniz buyursunlar. Ben ve utopya konulari ilgi cekici, bizim de anlayabilecegimiz duzeyde. Angaje sanat vs. sanat icin sanat mevzusu da ilgi cekici. Kalan metinlerde neyi savunuyor, neye karsi cikiyor, vs... Tam giremedim. Yalniz Ben ve Utopya'yi ilgi cekici bulmam beni biraz dusundurmedi degil. Bugunun edebiyat dergilerindeki makaleler, cagdas edebiyata 1960'ta kafa yoran bir kadinin konuyu sorgulayan makaleleriyle hala ayni konuyu irdeliyor, hala ayni yazarlarin ayni kitaplarindan ornekler veriyor. Kafka'dan Ulysses'ten, Samuel Beckett'ten, Dostoyevski'den, Proust'tan alintilar yaptigimiz; romanlarda ben'i, birey'i irdeledigimiz donem 60 yildir henuz kapanmamis demek ki. Bunlar kadar buyuk yazarlar gelmediginden mi, yoksa edebiyat elestirisi de kendi icinde tikandigindan, taklite dustugunden mi, yoksa Turkiye'de bu konulara gec girildigi icin daha hala doyulamadigindan mi bilemedim. Bakalim cagdas edebiyata doydugumuzda yazinin siradaki gundemi ne olacak, neyi boyle canhiras, edebiyat dergilerinden tutun kitaplara, gazete koselerine kadar her yerde tartisacagiz. Tabi bu soylediklerimin kitapla hicbir ilgisi yok. Kitap fena degil, edebiyat elestirisi okumayi sevenlere hitap eder.

[Giuseppe D'Antonio · Rating 4 out of 5]

Passionale

[clarissa · Rating 5 out of 5]

La Bachmann è un terremoto - queste lezioni, questi monologhi sono già conversazioni perché domande nuove e domande antichissime

[Yahya · Rating 4 out of 5]

Bachmann'a dair ne varsa okumayı seviyorum. Frankfurt Dersleri de bu duraktaki son kitap oldu. Frankfurt Dersleri ilk defa Goethe Üniversitesi'nin 1959'da edebiyata ilgi duyacak öğrenciler için başlatılmış bir dizi dersten oluşuyor. bu derslerin ilkini de Bachmann üstlenip başlatıyor daha sonra yıllar boyu ara sıra kesintiye uğrasa da Alman edebiyatının önemli kişileri dersleri devam ettiriyor. bu kitapta da Bachmann'ın edebiyata ve şiire dair görüşlerini kısaca öğrenebileceğimiz bir metin. Kurgu dışı deneme sevenler için güzel bir metin.

"Yazarın dramı ancak zamanımızda açığa çıkmıştır: insanın ve dünyanın içinde bulunduğu mutsuzluğun bütününü gördüğünden sanki bu mutsuzluğu onaylar gibi görünür, sanki arzulanan etkiyi bırakamamış gibidir. Yazar o mutsuzluğun tamamına baktığından, değiştirilebilecek olanın değişmemesi de onaylanmış gibi görünür."

[Clara · Rating 3 out of 5]

Close but not close enough.

[Jimena · Rating 5 out of 5]

"Tenemos derecho a especular, a dejar traslucir una turbación, y si nos mantenemos al margen, a volver a tomarnos la libertad de pensar en las conexiones"

[Camila Braci · Rating 4 out of 5]

Piccola nota ricordo su ‘Il rapporto con i nomi’: emozionante.

[victor · Rating 3 out of 5]

3.45

[Sevim Tezel Aydın · Rating 3 out of 5]

Frankfurt Dersleri, Ingeborg Bachmann’ın 1959-1960'da Frankfurt Üniversitesi’nde “Çağdaş Yazının Sorunları” konusunda verdiği beş dersin metinlerini kapsıyor. Özellikle "Yazan Ben" ve "Ütopya Olarak Edebiyat" başlıklı metinler dikkatimi çekti. Ancak genel olarak metinleri anlamakta zorluk çektiğimi itiraf etmeliyim...

[Annachiara]

"Certo, continueremo a tormentarci con la parola «letteratura» e con la letteratura stessa, con quello che essa è e con quello che noi crediamo che sia, e spesso proveremo ancora un grande fastidio per l’inaffidabilità dei nostri strumenti critici dalla cui rete la letteratura continuerà a sfuggire. Ma di questo dobbiamo rallegrarci, perché se ci sfugge è per amor nostro, per rimanere in vita e legare la nostra vita alla sua in quelle ore in cui noi scambiamo il nostro respiro col suo. Letteratura come utopia - lo scrittore come esistenza utopica - i presupposti utopici delle opere...
Se un giorno fosse possibile formulare correttamente le domande che vorrebbero far seguito ai puntini di sospensione, forse potremmo riscrivere la storia della letteratura e, con essa, la nostra storia. Lo scrittore però, lui che dimora da sempre in questa storia non scritta, solo raramente possiede le parole per scriverla e vive nella speranza di un patto inviolabile e segreto. Permettetemi dunque di concludere con la parola di un poeta che mi sembra cogliere perfettamente quello che qui ho tentato di dire. La parola del poeta francese René Char: «A ogni cedimento delle prove, il poeta risponde con una salva di avvenire»."

[Rossella DB · Rating 5 out of 5]

Un libro stimolante amando scrivere e leggere.