כשהיה בן שבע בילה מאיר חמישה חודשים ארוכים עם אביו, משורר שחי בשולי הבוהמה של תל אביב של שנות השישים. אמו נטשה את שניהם ונסעה לארצות-הברית, והוא נגרר עם אביו מבית-קפה אחד למשנהו, מדירה ארעית אחת לאחרת, מאישה לאישה, עֵד לחיים שמוטב שילד לא יהיה עד להם. עד שלילה אחד מתרחש אירוע נורא ממה שמסוגל מוחו לעכל , והוא נשלח אל אמו ומתבשר על מות אביו. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן נודע לו שאביו חי, והזיכרונות שנקברו עם הידיעה על מותו פורצים אל תודעתו והוא אנוס לעשות בהם סדר, לפענח את חייו שלו, את יחסיו עם הוריו, ולנסות לברר, מתוך המקטעים שקלט ומן העדויות שהוא אוסף, את האמת בדבר אירועי אותו הלילה. הנשים של אבא
לצורך כתיבת הספר, ליברכט ביצעה תחקיר: " נסעתי לארה"ב והסתובבתי במנהטן ובקונטיקט. הרבה שעות ביליתי במנהטן, בחיפוש אחר בניין שיתאים למקום שבו הגיבור (מאיר) גדל. ברגע שמצאתי את הבניין, במפגש של השדרה השנייה ורח' 23 והחלטתי למקם את הדירה בקומה ה- 22, מצאתי בית קפה ממול- והתיישבתי בו. שתיתי שבע כוסות קפה וניסיתי לספוג משהו מהאווירה של המקום...נסעתי לארה"ב כמה פעמים במהלך השנים, ולאט לאט צירפתי פרטים נוספים...את הרומאן כתבתי רק בארץ". (ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, אוגוסט 2005).
הנשים של אבא הוא הרומן השני של סביון ליברכט שרואה אור לאחר קובצי סיפורים רבים ומצליחים. עם ספריה הקודמים נמנים "סינית אני מדברת אליך", "איש ואישה ואיש", "נשים מתוך קטלוג" ו"מקום טוב ללילה". כתר הוצאה לאור, 233 עמ' .
Savyon Liebrecht was born in Munich, Germany, in 1948, to Holocaust survivor parents. She studied philosophy and literature at Tel Aviv University and started publishing in 1986. She has received awards for two of her TV scripts, the Alterman Prize (1987), the Amelia Rosselli Prize for Mail Order Women (Italy, 2002) and the Maior-Amalfi Award for A Good Place for the Night (Italy, 2005); as well as Playwright of the Year for her successful plays, It's All Greek to Me (2005), and Apples in the Desert (2006). In 2009, she received the WIZO Prize (France).
פעמים רבות החוותי בפורום את דעתי על ספרות מקור. בד"כ היא לטעמי בנאלית, פרובנציאלית ואינה מצליחה ליצר אצלי כמיהה.
כמיהה לקרוא עוד מאותו סופר, כמו שקרה לי לדוגמא עם פול אוסטר, או עם רומאן גארי או רבים וטובים אחרים.
בד"כ אם אני קוראת ספרות מקור, אני מעדיפה סופרות נשים על סופרים גברים ואני משתדלת לעקוב אחרי המלצותיה של אביגיל, שטעמה בספרות מאוד דומה לטעמי ; כך קראתי בעיקבות המלצה שלה את מירה מגן וכך הגעתי לסביון ליברכט, ואני לא מצטערת !
"הנשים של אבא" הוא סיפורו של הזיכרון ותעתועיו. זיכרונו של מאיר, שבהיותו בן שבע, בילה חמישה חודשים בחברת אביו, משורר בוהמי, בת"א של סוף שנות ה- 60, תחילת שנות ה- 70.
הבילוי הזה אופיין בנדודים בין בתיהם של נשים אותן פגש האב באופן מיקרי, במטרה למצוא מיטה לישון בה ומקלחת להתרחץ בה, עד שאירוע טראגי וטראומטי קוטע באחת את הבילוי המשותף, מאיר מועלה למטוס לאימו שבאמריקה מתוך הבנה שאביו מת.
23 שנים אחרי, מאיר מגלה שאביו חי. הגילוי מוביל אותו במסע אל הזיכרון הנשכח של תקופת החיים שקדמה להגירתו לארה"ב ובמיוחד אל הזיכרון של חיו בחמשת החודשים האלה.
הספר למעשה מורכב משני דיאלוגים מרכזיים, אחד עם אימו והשני עם אביו כשברקע עולה גם דיאלוג פנימי של מאיר עם עצמו ועם זכרונו. בנוסף ישנו קול רביעי, של אישה מטורפת הכותבת את חוויותיה מאותה התקופה.
באמצעות הקולות השונים, ליברכט מציירת לקורא תמונת עולם שלמה. תמונה שיש בה פרטים מטושטשים, לא וודאיים, ערטילאים. אמת ושקר, ודאות הם מושגים חמקמקים בספר הזה.
כמו קוביה שניתן לסובב ולראות את אותו המראה מכיוונים שונים, כך גם האירועים מוצגים לקורא דרך הזיכרונות של הדמויות השונות בספר. אומנם קיימים קווי חפיפה, אך הם לא מושלמים והקורא תוהה איזה זיכרון אמיתי יותר, חזק יותר, למי להאמין, מי משקר ומי אומר אמת, מי מעגל פינות והאם בכלל אפשר להשיג וודאות?
ברובד העליון, הסיפור פשוט יותר. סיפור נדודיהם של אב ובנו בנסיון למצוא עוגן, בית לאחר שהאם עזבה. אבל גם כאן נחשפת המורכבות של התודעה וההבנה.
דרך אותה הפריזמה, נשבר אירוע העזיבה של האם לרסיסים. כך גם הנדודים של האב ובנו. בסופו של יום, הקורא נשאר תוהה וללא וודאות ואמיתה אחת. מהר מאוד נשאבים לסיפור.
סיפורו של מאיר הילד, נוגע ללב, מזעזע, מרטיט.
סיפורו של מאיר המבוגר, הוא סיפור ההתעמתות עם שבירת המיתוס ההורי והנוסטלגיה של הילדות.
הספר מתקדם דרך זרם תודעתו של מאיר. המחשבות והזיכרון של מאיר מודפסים בשני פונטים שונים. הפתיע אותי שליברכט מצליחה כל כך טוב להעביר את הקורא במסע אל נבכי הזיכרון והתודעה של הדמות הראשית ע"י שימוש בבטכניקה לכאורה פשוטה, של שימוש בפונטים שונים, ובאמצעות סיבוב הקוביה של האירועים. לטעמי היא לא רק הצליחה, היא עשתה זאת במיומנות ובצורה טובה מהרבה סופרים אחרים שניסו לעשות זאת, מבלי ליצור קושי או ניתוק אצל הקורא.
אני קוראת את דרכי דרך הספרות העברית הנמצאת בספרייה באוניברסיטה בה אני סטודנטית. אין כאן מבחר גדול אבל משום מה יש את כל הספרים של סביון ליברכט - סופרת שבחיים לא שמעתי עליה. (מוסיפה כהסבר למקרה שמישהי תוהה למה אני קוראת כ"כ הרבה ספרים מעת הסופרת האקראית הזאת).
לא נהניתי מהרומן הזה. הכתיבה הייתה עתירה בגימיקים, כאילו שליברכט כתבה את הרומן בניסיון להסביר למישהי: "ככה עובד מוטיב," או "ככה משתמשים בסמליות." התוצאה היא ספר שמרגיש מכני ומאולץ. הדמויות של ליברכט הן חד-מימדיות, הנשים שלה הן קריקטורות שלדעתי מעידות על שוביניזם מופנם, והעלילה כמעט ואיננה. הספר נע בקצב חלזון.
מה שכן, זה רלבנטי ומעניין עבורי לקרוא על חווייתו של מאיר, שמייצג ישראלי שעבר לארצות הברית בילדותו, בדיוק כמוני. חבל לי שליברכט לא השתמשה בהזדמנות הזאת בשביל לחקור את עובדן שפת האם (והחלפתה בשפה האנגלית), או את התפתחות הזהות הלאומית של מאיר כיליד ארץ ישראל שגדל עם אמא אמריקאית.
וכן, אני יודעת שזה אירוני לבקר את הכתיבה של ליברכט כשהעברית שלי נמצאת במצב כזה נואש. אבל אנחנו באינטרנט ולהבנתי כאן מותר ואפילו מומלץ להעביר ביקורת על אנשים. אז הנה התרומה שלי :-)
I enjoyed this book thoroughly. The writing is beautiful and the author engages you from beginning to end. I would like to discuss the book with anyone whose read it.
Well-crafted and intricate, I learned to love Meir, the protoganist, although at first his behaviour did not recommend him as someone I wanted to get to know. Liebrecht is adept at peeling away his cold (and sometimes, rough) exterior to reveal the central drama that formed his life. I have hesitation in recommending this as a fascinating read.