What do you think?
Rate this book
מתיר אסורים
'התקיפה מאושרת', הודעתי, ושרבטתי חתימה ביד לא יציבה על דפית המטרה. הקמב"צית התקשרה לתא התקיפה. אני רצתי לחמ"ל.
במשך דקות ארוכות הבטתי במסך, לא מסוגל למצמץ. לבסוף ראיתי פטריית עשן גדולה יוצאת מהמבנה בשאטי. 'תהיה חזק נועם, אנחנו פה איתך', לחשתי בשפתיים רועדות.
בשלוש לפנות בוקר הגיעה ההודעה המיוחלת:
"המלוכלך מת. הנקי חי. מברוק."
גיבורו של הספר מתיר אסורים הוא אורי מאירי, קצין מילואים שב־7 באוקטובר נזרק מחייו הנוחים לאחר אקזיט מוצלח, מסטארטאפ חדש שהקים ומזוגיות אינטנסיבית – היישר להובלת המאמץ להשבת החטופים מרצועת עזה.
דרך עיניו של אורי נחשף המאבק על החטופים החל מהימים הראשונים והדרמטיים. בג'סיקה, בסיס המודיעין המסווג שבו מוקמת יחידת השו"ן, הוא מוביל צוות חסר מעצורים שמפתח יכולות יוצאות דופן, אך גם נדרש להתמודד עם פוליטיקה ארגונית וסרבול מערכתי.
בתוך כאוס עמוק, ועם לא מעט יוזמה וחוצפה, אנשי ג׳סיקה רושמים הישגים משמעותיים. במקביל, היחידה החדשה מייצרת חיכוכים פנימיים, מאבקי כוח ומתח הולך וגובר מול היחידות הלוחמות.
אורי ואנשיו נדרשים לקבל החלטות בלתי נתפסות שמשאירות אותו חצוי ונסער, בעודו מתמודד עם אובדן אישי ועם אירועים שמטלטלים את חייו ואת חייה של מדינה שלמה.
יאיר מירון שירת כקצין בקבע ולאחר מכן במילואים ביחידה מסווגת של אגף המודיעין. החל מבוקר 7 באוקטובר הוצב בתפקידי פיקוד ביחידת השבויים והנעדרים. יזם הייטק סדרתי ויזם חברתי, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל אביב. זהו ספרו הראשון.
במשך דקות ארוכות הבטתי במסך, לא מסוגל למצמץ. לבסוף ראיתי פטריית עשן גדולה יוצאת מהמבנה בשאטי. 'תהיה חזק נועם, אנחנו פה איתך', לחשתי בשפתיים רועדות.
בשלוש לפנות בוקר הגיעה ההודעה המיוחלת:
"המלוכלך מת. הנקי חי. מברוק."
גיבורו של הספר מתיר אסורים הוא אורי מאירי, קצין מילואים שב־7 באוקטובר נזרק מחייו הנוחים לאחר אקזיט מוצלח, מסטארטאפ חדש שהקים ומזוגיות אינטנסיבית – היישר להובלת המאמץ להשבת החטופים מרצועת עזה.
דרך עיניו של אורי נחשף המאבק על החטופים החל מהימים הראשונים והדרמטיים. בג'סיקה, בסיס המודיעין המסווג שבו מוקמת יחידת השו"ן, הוא מוביל צוות חסר מעצורים שמפתח יכולות יוצאות דופן, אך גם נדרש להתמודד עם פוליטיקה ארגונית וסרבול מערכתי.
בתוך כאוס עמוק, ועם לא מעט יוזמה וחוצפה, אנשי ג׳סיקה רושמים הישגים משמעותיים. במקביל, היחידה החדשה מייצרת חיכוכים פנימיים, מאבקי כוח ומתח הולך וגובר מול היחידות הלוחמות.
אורי ואנשיו נדרשים לקבל החלטות בלתי נתפסות שמשאירות אותו חצוי ונסער, בעודו מתמודד עם אובדן אישי ועם אירועים שמטלטלים את חייו ואת חייה של מדינה שלמה.
יאיר מירון שירת כקצין בקבע ולאחר מכן במילואים ביחידה מסווגת של אגף המודיעין. החל מבוקר 7 באוקטובר הוצב בתפקידי פיקוד ביחידת השבויים והנעדרים. יזם הייטק סדרתי ויזם חברתי, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל אביב. זהו ספרו הראשון.
316 pages, ebook
First published January 1, 2026
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 7 of 7 reviews
May 11, 2026
לסקירה מפורטת בעברית ואנגלית, קישור לבלוג שלי -
מתיר אסורים מאת יאיר מירון הוא ספר על 7 באוקטובר מן המקום שבו האסון הפך לעבודה: חדרים מלאים במסכים, חמ״לים, שו״ן, אוסינט ופיסות מידע שהיה צריך להפוך לקטגוריות לפני שהכאוס בלע הכול.
https://sivi-the-avid-reader.com/מתיר...
מתיר אסורים מאת יאיר מירון הוא ספר על 7 באוקטובר מן המקום שבו האסון הפך לעבודה: חדרים מלאים במסכים, חמ״לים, שו״ן, אוסינט ופיסות מידע שהיה צריך להפוך לקטגוריות לפני שהכאוס בלע הכול.
https://sivi-the-avid-reader.com/מתיר...
May 23, 2026
מתיר אסורים הוא רומן ביכורים חריג בנוף הספרות העברית העכשווית. ספר שנולד מתוך אירועים קרובים מאוד, כמעט לוהטים עדיין, אבל מצליח ברוב הזמן להפוך אותם לא רק לחומר אקטואלי - אלא לחומר ספרותי.
הבחירה המרכזית והנכונה ביותר של יאיר מירון היא הכתיבה בגוף ראשון. לכאורה זו בחירה כמעט מתבקשת בספר שנשען על עולם שהמחבר מכיר מקרוב, אבל בפועל קל מאוד ליפול בה: לגודש, להסברים, להצדקה עצמית, או להפיכת המספר לדמות גדולה מדי. כאן, דווקא הגוף הראשון משרת את הספר בצורה מדויקת מאוד. הוא מכניס את הקורא אל תודעה אחת, מוגבלת, לחוצה, לא תמיד צודקת, לא תמיד שלמה עם עצמה - ומשם מאפשר לראות עולם שלם. הספר לא מעמיד מספר יודע-כל שמסביר לנו את המלחמה, אלא אדם אחד שנמצא בתוכה ומנסה להבין אותה תוך כדי תנועה.
זה אחד ההישגים הספרותיים הבולטים של הרומן: הוא יודע להחזיק מתח. לא רק מתח מבצעי, אף שיש בו לא מעט מזה, אלא מתח רגשי ותודעתי. הקורא מרגיש כל הזמן שיש עוד שכבה מאחורי מה שנאמר, עוד פרט חסר, עוד החלטה שעומדת להיסדק. מירון יודע לבנות סצנות שבהן הדרמה אינה מגיעה בהכרח מפעולה גדולה, אלא מהמתנה, משתיקה בחדר, ממשפט שנאמר בטון יבש מדי, מהפער בין מה שהדמויות יודעות לבין מה שהן מרשות לעצמן לומר בקול. במובן הזה, הספר עובד היטב גם כרומן מתח וגם כרומן של תודעה תחת לחץ.
אבל נדמה שהחשיבות הספרותית של מתיר אסורים רחבה יותר מהעלילה עצמה. זהו אחד הניסיונות הראשונים, ואולי הבולטים, לנסח בעברית ז׳אנר שכנראה עוד ילך ויתפתח כאן בשנים הקרובות: רומן תיעודי על המלחמה. לא ממואר, לא תחקיר עיתונאי, לא ספר עיון ולא עדות ישירה. פרוזה שנוגעת בחומרים אמיתיים מאוד ועדיין מודעת לעצמה ומבינה שהדרך היחידה להתקרב אליהם היא לעבד, לשנות, להרחיק, להרכיב מחדש. במובן הזה, אפשר לחשוב על הספרים שצמחו אחרי מלחמת יום הכיפורים (ושבאופן אישי לימדו אותי המון על המלחמה ההיא שהתרחשה לפני שנולדתי). יצירות שניסו להבין לא רק מה קרה, אלא איך חיים אחרי שקרה. מתיר אסורים עושה משהו דומה לשבעה באוקטובר, אבל ממקום אחר: פחות שדה הקרב הקלאסי, יותר חדרי המודיעין, החמ״לים, המעברים בין בית למשימה, בין ידיעה לספק, בין אחריות לאשמה.
הגיבור של הספר הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמהלך הזה מצליח. בין אם הוא מבוסס על המחבר ובין אם לא, הוא אינו גיבור מושלם, וזה חשוב מאוד. הוא לא תמיד נעים, לא תמיד שקול, לא תמיד נקי ממניעים, לא תמיד מצליח להפריד בין שליחות, אגו, אשמה וצורך אישי להיות משמעותי. דווקא הפגמים האלה הופכים אותו לאמין. יש בו תנועה אמיתית לאורך הספר: לא מהלך הוליוודי של “אדם שנשבר ונבנה מחדש”, אלא משהו עדין ומטריד יותר. אדם שמתחיל לחשוש שהאירוע גדול ממנו - אבל גם שהוא לא יכול להוציא את עצמו ממנו. המשברים שהוא עובר אינם קישוט דרמטי, אלא חלק מהשאלה המרכזית של הספר: מה קורה לאדם שמנסה לשאת מציאות שאיש לא היה אמור לשאת.
גם דמויות המשנה, ברגעים הטובים שלהן, אינן רק פונקציות עלילתיות. מנצור, גלעד, מושיק וסיוון כולם מייצרים סביב הגיבור מרחב של חיכוך: מקצועי, מוסרי, משפחתי, רגשי. לפעמים הן מופיעות לרגע ונעלמות, כמו אנשים שפוגשים בתקופה אינטנסיבית מדי, ובכל זאת משאירים סימן. יש בכך כוח, אבל גם נקודת חולשה מסוימת: פה ושם הקורא היה רוצה להישאר עוד רגע עם דמויות מסוימות, להבין אותן יותר לעומק, לא רק דרך השפעתן על המספר. זה כנראה מחיר כמעט בלתי נמנע של רומן שבוחר להיצמד כל כך חזק לתודעה אחת ולזמן חירום אחד.
מבחינה סגנונית, הספר מצליח לשמור על קול ישראלי מאוד - ישיר, לעיתים מחוספס, לעיתים שנון במקומות שבהם דווקא השנינות מבהירה את עומק החרדה. ההומור אינו מקל על המציאות, אלא להפך: הוא חושף את המנגנון שבו אנשים ממשיכים לתפקד כשהמציאות כבר אינה ניתנת לעיכול. יש משפטים (במיוחד בחלק החמישי והאחרון של הספר) שבהם מרגישים שהספר כמעט ממהר מדי, כאילו המציאות דוחפת אותו קדימה בכוח; ויש מקומות שבהם היה אפשר אולי לתת לשפה עוד מעט אוויר, עוד רגע של שקט. אבל גם החיפזון הזה, במידה מסוימת, הוא חלק מהאמת הפנימית של הספר. זה לא רומן שנכתב מתוך מרחק היסטורי קריר. הוא נכתב קרוב לפצע, והקרבה הזו מורגשת.
הדבר המרשים הוא שהספר אינו נשען רק על “הנושא החשוב”. זו מלכודת מוכרת בספרים שנוגעים באירועים לאומיים גדולים. הקורא מתבקש להתרגש מפני שהחומר עצמו טעון. כאן יש מאמץ ספרותי אמיתי להפוך את המטען הזה למבנה, לקצב, לדמות, לדיאלוג, לשאלה. הספר אינו מבקש רק שנגיד “כמה חשוב”, אלא שנמשיך לקרוא. ובמובן הזה הוא מצליח.
הסיום, בלי לפרט, הוא אחד החלקים המעניינים בספר. הוא לא סוגר את הכול באופן נוח, ולא מעניק לקורא תחושת פתרון מלאכותית. להפך: הוא משאיר אחריו שאלות דרמטיות, מוסריות וספרותיות. אני מניחה שאלו נושאים שידונו גם בפורומים מקצועיים אבל אותי זה מעניין דווקא מהזווית האישית. ייתכן שזה בדיוק תפקידם של ספרים בעידן שבו אנחנו חיים - לא לספק נחמה מהירה, לא להחליף ועדת חקירה, לא לארוז את הכאב לתובנה פשוטה, אלא לאפשר לנו להישאר עוד רגע בתוך המורכבות בלי לברוח ממנה.
בסופו של דבר, מתיר אסורים הוא רומן ביכורים אמיץ ומיוחד. לא משום שהוא אקטואלי, אלא משום שהוא מבין שאקטואליה לבדה אינה ספרות. הוא לוקח חומר נפיץ, קרוב, כמעט בלתי אפשרי, ומנסה לתת לו צורה. לא תמיד בצורה מושלמת, אבל כמעט תמיד בצורה חיה, כנה ומושכת לקריאה. זה ספר שמסמן כיוון אפשרי לספרות העברית של השנים הקרובות: ספרות שתצטרך להתמודד עם המלחמה לא רק דרך עדות ותחקיר, אלא דרך דמויות, קול, מבנה, דמיון ואחריות. במובן הזה, מתיר אסורים אינו רק ספר על מה שהיה. הוא גם הצעה מוקדמת לאופן שבו אולי נתחיל לספר את זה.
הבחירה המרכזית והנכונה ביותר של יאיר מירון היא הכתיבה בגוף ראשון. לכאורה זו בחירה כמעט מתבקשת בספר שנשען על עולם שהמחבר מכיר מקרוב, אבל בפועל קל מאוד ליפול בה: לגודש, להסברים, להצדקה עצמית, או להפיכת המספר לדמות גדולה מדי. כאן, דווקא הגוף הראשון משרת את הספר בצורה מדויקת מאוד. הוא מכניס את הקורא אל תודעה אחת, מוגבלת, לחוצה, לא תמיד צודקת, לא תמיד שלמה עם עצמה - ומשם מאפשר לראות עולם שלם. הספר לא מעמיד מספר יודע-כל שמסביר לנו את המלחמה, אלא אדם אחד שנמצא בתוכה ומנסה להבין אותה תוך כדי תנועה.
זה אחד ההישגים הספרותיים הבולטים של הרומן: הוא יודע להחזיק מתח. לא רק מתח מבצעי, אף שיש בו לא מעט מזה, אלא מתח רגשי ותודעתי. הקורא מרגיש כל הזמן שיש עוד שכבה מאחורי מה שנאמר, עוד פרט חסר, עוד החלטה שעומדת להיסדק. מירון יודע לבנות סצנות שבהן הדרמה אינה מגיעה בהכרח מפעולה גדולה, אלא מהמתנה, משתיקה בחדר, ממשפט שנאמר בטון יבש מדי, מהפער בין מה שהדמויות יודעות לבין מה שהן מרשות לעצמן לומר בקול. במובן הזה, הספר עובד היטב גם כרומן מתח וגם כרומן של תודעה תחת לחץ.
אבל נדמה שהחשיבות הספרותית של מתיר אסורים רחבה יותר מהעלילה עצמה. זהו אחד הניסיונות הראשונים, ואולי הבולטים, לנסח בעברית ז׳אנר שכנראה עוד ילך ויתפתח כאן בשנים הקרובות: רומן תיעודי על המלחמה. לא ממואר, לא תחקיר עיתונאי, לא ספר עיון ולא עדות ישירה. פרוזה שנוגעת בחומרים אמיתיים מאוד ועדיין מודעת לעצמה ומבינה שהדרך היחידה להתקרב אליהם היא לעבד, לשנות, להרחיק, להרכיב מחדש. במובן הזה, אפשר לחשוב על הספרים שצמחו אחרי מלחמת יום הכיפורים (ושבאופן אישי לימדו אותי המון על המלחמה ההיא שהתרחשה לפני שנולדתי). יצירות שניסו להבין לא רק מה קרה, אלא איך חיים אחרי שקרה. מתיר אסורים עושה משהו דומה לשבעה באוקטובר, אבל ממקום אחר: פחות שדה הקרב הקלאסי, יותר חדרי המודיעין, החמ״לים, המעברים בין בית למשימה, בין ידיעה לספק, בין אחריות לאשמה.
הגיבור של הספר הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמהלך הזה מצליח. בין אם הוא מבוסס על המחבר ובין אם לא, הוא אינו גיבור מושלם, וזה חשוב מאוד. הוא לא תמיד נעים, לא תמיד שקול, לא תמיד נקי ממניעים, לא תמיד מצליח להפריד בין שליחות, אגו, אשמה וצורך אישי להיות משמעותי. דווקא הפגמים האלה הופכים אותו לאמין. יש בו תנועה אמיתית לאורך הספר: לא מהלך הוליוודי של “אדם שנשבר ונבנה מחדש”, אלא משהו עדין ומטריד יותר. אדם שמתחיל לחשוש שהאירוע גדול ממנו - אבל גם שהוא לא יכול להוציא את עצמו ממנו. המשברים שהוא עובר אינם קישוט דרמטי, אלא חלק מהשאלה המרכזית של הספר: מה קורה לאדם שמנסה לשאת מציאות שאיש לא היה אמור לשאת.
גם דמויות המשנה, ברגעים הטובים שלהן, אינן רק פונקציות עלילתיות. מנצור, גלעד, מושיק וסיוון כולם מייצרים סביב הגיבור מרחב של חיכוך: מקצועי, מוסרי, משפחתי, רגשי. לפעמים הן מופיעות לרגע ונעלמות, כמו אנשים שפוגשים בתקופה אינטנסיבית מדי, ובכל זאת משאירים סימן. יש בכך כוח, אבל גם נקודת חולשה מסוימת: פה ושם הקורא היה רוצה להישאר עוד רגע עם דמויות מסוימות, להבין אותן יותר לעומק, לא רק דרך השפעתן על המספר. זה כנראה מחיר כמעט בלתי נמנע של רומן שבוחר להיצמד כל כך חזק לתודעה אחת ולזמן חירום אחד.
מבחינה סגנונית, הספר מצליח לשמור על קול ישראלי מאוד - ישיר, לעיתים מחוספס, לעיתים שנון במקומות שבהם דווקא השנינות מבהירה את עומק החרדה. ההומור אינו מקל על המציאות, אלא להפך: הוא חושף את המנגנון שבו אנשים ממשיכים לתפקד כשהמציאות כבר אינה ניתנת לעיכול. יש משפטים (במיוחד בחלק החמישי והאחרון של הספר) שבהם מרגישים שהספר כמעט ממהר מדי, כאילו המציאות דוחפת אותו קדימה בכוח; ויש מקומות שבהם היה אפשר אולי לתת לשפה עוד מעט אוויר, עוד רגע של שקט. אבל גם החיפזון הזה, במידה מסוימת, הוא חלק מהאמת הפנימית של הספר. זה לא רומן שנכתב מתוך מרחק היסטורי קריר. הוא נכתב קרוב לפצע, והקרבה הזו מורגשת.
הדבר המרשים הוא שהספר אינו נשען רק על “הנושא החשוב”. זו מלכודת מוכרת בספרים שנוגעים באירועים לאומיים גדולים. הקורא מתבקש להתרגש מפני שהחומר עצמו טעון. כאן יש מאמץ ספרותי אמיתי להפוך את המטען הזה למבנה, לקצב, לדמות, לדיאלוג, לשאלה. הספר אינו מבקש רק שנגיד “כמה חשוב”, אלא שנמשיך לקרוא. ובמובן הזה הוא מצליח.
הסיום, בלי לפרט, הוא אחד החלקים המעניינים בספר. הוא לא סוגר את הכול באופן נוח, ולא מעניק לקורא תחושת פתרון מלאכותית. להפך: הוא משאיר אחריו שאלות דרמטיות, מוסריות וספרותיות. אני מניחה שאלו נושאים שידונו גם בפורומים מקצועיים אבל אותי זה מעניין דווקא מהזווית האישית. ייתכן שזה בדיוק תפקידם של ספרים בעידן שבו אנחנו חיים - לא לספק נחמה מהירה, לא להחליף ועדת חקירה, לא לארוז את הכאב לתובנה פשוטה, אלא לאפשר לנו להישאר עוד רגע בתוך המורכבות בלי לברוח ממנה.
בסופו של דבר, מתיר אסורים הוא רומן ביכורים אמיץ ומיוחד. לא משום שהוא אקטואלי, אלא משום שהוא מבין שאקטואליה לבדה אינה ספרות. הוא לוקח חומר נפיץ, קרוב, כמעט בלתי אפשרי, ומנסה לתת לו צורה. לא תמיד בצורה מושלמת, אבל כמעט תמיד בצורה חיה, כנה ומושכת לקריאה. זה ספר שמסמן כיוון אפשרי לספרות העברית של השנים הקרובות: ספרות שתצטרך להתמודד עם המלחמה לא רק דרך עדות ותחקיר, אלא דרך דמויות, קול, מבנה, דמיון ואחריות. במובן הזה, מתיר אסורים אינו רק ספר על מה שהיה. הוא גם הצעה מוקדמת לאופן שבו אולי נתחיל לספר את זה.
June 29, 2026
יש ספרים על מלחמה שנכתבים מן השוחה, יש ספרים שנכתבים מן העורף, ויש ספרים שנכתבים שנים אחר כך, כשהאבק שקע והסיפור כבר למד לסדר את עצמו. “מתיר אסורים” שייך לסוג אחר: ספר שנכתב מתוך חדר שעדיין מהבהבים בו מסכים, מתוך מערכת שעוד לא יודעת להסביר לעצמה מה קרה לה.
הדבר הראשון (והמבלבל, יש להודות) שצריך לומר על הספר הזה הוא שהוא איננו רומן מלחמה קלאסי. הוא גם לא תחקיר או ממואר או מותחן. הוא נמצא בתפר שבין כל אלה. רומן תיעודי, או אולי רומן מערכתי, אבל לא פחות מזה - ספר שמנסה להבין איך מערכת חושבת.
וזו גם נקודת הכוח שלו. “מתיר אסורים” אינו ספר מלוטש לגמרי, ולעיתים דווקא מרגיש כאילו לא רצה להיות כזה. יש בו דחיפות, חספוס, מקומות שבהם הטקסט רץ לפני עצמו, כאילו הוא מפחד שאם יעצור לנשום משהו מן האמת ייעלם. הקורא לא מקבל רומן שעבר עיבוד רגשי מלא, אלא משהו קרוב יותר למסמך חי - עדות שמתחפשת לפרוזה, או פרוזה שמסרבת לוותר על משקל העדות.
בהקשר הישראלי, זה מעניין במיוחד. ספרות המלחמה שלנו ידעה הרבה מאוד סוגים של מבט: את המבט המוסרי של ס. יזהר, את הזיכרון הפצוע של יורם קניוק, את האנטי-מיתוס של מלחמות לבנון, את החייל הצעיר של “אם יש גן עדן”, וכמובן - את הלוחם שחוזר משם עם שפה שבורה ועם לב שבור. מתיר אסורים מצטרף למסורת הזאת, אבל מזיז את המצלמה. הוא לא ממקם את הדרמה העיקרית בשדה הקרב עצמו, אלא בחדרי המידע, בדיונים, במסדרונות, במערכות היחסים בין יחידות, באזורים שבהם מלחמות מוכרעות לא רק על ידי אש אלא על ידי פרשנות.
במובן הזה, הספר עושה דבר שספרות ישראלית לא תמיד ידעה לעשות: הוא מתייחס לבירוקרטיה כאל זירת דרמה ואף כאל זירה פוליטית. אנשים לא נופלים בגלל החלטה רעה אחת אלא בגלל שרשרת של מבנים, הרגלים, מעמדות, פחדים, יוקרות מקצועיות, קודים ארגוניים ותפיסות עולם. זו אינה ספרות של “הגיבור מול האויב”, אלא של האדם מול המערכת שלו עצמו.
הבחירה להתמקד במאמץ להשבת החטופים מעניקה לספר את המתח המיידי שלו אבל היא אינה כל הסיפור. מתחת לעלילה נמצא ניסיון להבין את צה״ל ואמ״ן אחרי 7 באוקטובר: איך ארגון עתיר כישרון, ידע ומסירות יכול בכל זאת להתקשות ולא לזהות את האנשים שבתוכו שמנסים לומר משהו אחר. מירון אינו כותב נגד המערכת מבחוץ. להפך - הוא כותב כמו מי שאוהב אותה, מכיר את יופיה ואת כוחם של אנשיה, ולכן כועס עליה כל כך.
זה אולי ההבדל המרכזי בין “מתיר אסורים” לבין לא מעט טקסטים שנכתבו על 7 באוקטובר. רבים מהם עוסקים בשאלה מי אשם. הספר הזה מתעניין גם בשאלה אחרת: איך נראית אשמה כשהיא מתפזרת בתוך מערכת שלמה. לא אשמה פלילית בהכרח אלא אשמה מבנית: רגעים שבהם כולם עשו משהו, רבים עשו כמיטב יכולתם, ובכל זאת משהו עמוק לא עבד.
מן הבחינה הספרותית, מירון מצליח בעיקר כשהוא נותן לסצנות לעבוד. כשהוא מכניס את הקורא לחמ״ל, לשיחה, להתנגשות בין אינטואיציה לבין נהלים, בין דחיפות לבין היררכיה. בחלקים האלה הספר נקרא כמעט כמו מותחן אבל לא משום שיש בו טריק עלילתי אלא משום שהמציאות עצמה איתה התמודדה מדינת ישראל הייתה בנויה כמותחן אכזרי: בכל רגע יש מעט מדי זמן, מעט מדי מידע, ויותר מדי מחיר לכל החלטה.
לעיתים הספר פחות חזק כשהוא מסביר את עצמו יותר מדי. יש מקומות שבהם אפשר להרגיש את הרצון של המחבר לוודא שהקורא הבין את גודל המחדל, את גודל האבסורד, את גודל הכאב. אבל גם זה חלק מן העסקה שהספר מציע. הוא אינו מבקש להיות רומן אסתטי ומרוחק. הוא מבקש להכניס את הקורא לתוך מצב תודעתי. להיות שם. להתעצבן. להתבלבל. להבין באיחור. לכעוס על אנשים טובים. לרצות שמישהו יקום ויגיד: רגע, זה לא יכול לעבוד ככה.
בהשוואה לספרי עדות ישירים מן המלחמה והשבי, מתיר אסורים פועל ממקום אחר.ספרי העדות מביאים את הקורא אל גוף האדם בתוך התופת בעוד מתיר אסורים מביא אותו אל גוף המערכת. האחד שואל איך אדם נשאר אדם במקום שנועד לשבור אותו. השני שואל איך מערכת שאמורה להציל אנשים כמעט נשברת מן המשימה להצילם. בשני המקרים הכוח נמצא בכך שהקורא מרגיש שהוא מקבל גישה לאזור שלא היה פתוח בפניו קודם.
ובהשוואה לספרי פרשנות ותחקיר על 7 באוקטובר, יתרונו של מתיר אסורים הוא דווקא בכלים הספרותיים שלו. הוא לא רק אומר שהייתה קונספציה, שהיה כשל, שהייתה פוליטיקה פנימית או בעיית אחריות. הוא מראה איך הדברים האלה מרגישים בתוך יום עבודה, בתוך שיחה, בתוך רגע שבו אדם מבין שהוא רואה משהו שאחרים עדיין לא מוכנים לראות. זו לא רק ידיעה. זו חוויה.
לכן אפשר להבין מדוע הספר מעורר תגובה חזקה כל כך אצל קוראים ואיך הוא מצא את עצמו ברשימת רבי המכר כמעט מהשבוע הראשון שיצא לחנויות. הוא לא בהכרח הספר הכי אלגנטי שייכתב על המלחמה הזאת ואולי גם לא השלם שבהם. אבל הוא אחד הספרים שמצליחים לתפוס משהו מן הרגע הישראלי - מדינה שמנסה לספר לעצמה מה קרה, אבל מגלה שהסיפור אינו מסתדר לפי חלוקה נוחה של טובים ורעים, אמיצים ופחדנים, מקצוענים וחובבנים. כולם נמצאים שם ביחד, וזה בדיוק מה שהופך את זה למטריד.
אם יש בו בשורה ספרותית, היא נמצאת דווקא בז׳אנר שהוא מתחיל לנסח: ספרות ישראלית חדשה של אחרי 7 באוקטובר, שלא מסתפקת בעדות אישית ולא מסתפקת בפרשנות מבחוץ, אלא מנסה להיכנס אל המנגנונים עצמם. אל החדרים שבהם המציאות מתורגמת לפעולה. אל המקום שבו הכשל אינו רק אירוע, אלא תרבות.
וזה מה שנשאר אחרי הקריאה: לא רק סיפור סוחף, אלא אי נוחות. התחושה שהספר הזה אינו מבקש לסגור את הדיון, אלא לפתוח אותו. עכשיו, אחרי שהחטופים חזרו, אולי אפילו יותר מאי פעם.
הדבר הראשון (והמבלבל, יש להודות) שצריך לומר על הספר הזה הוא שהוא איננו רומן מלחמה קלאסי. הוא גם לא תחקיר או ממואר או מותחן. הוא נמצא בתפר שבין כל אלה. רומן תיעודי, או אולי רומן מערכתי, אבל לא פחות מזה - ספר שמנסה להבין איך מערכת חושבת.
וזו גם נקודת הכוח שלו. “מתיר אסורים” אינו ספר מלוטש לגמרי, ולעיתים דווקא מרגיש כאילו לא רצה להיות כזה. יש בו דחיפות, חספוס, מקומות שבהם הטקסט רץ לפני עצמו, כאילו הוא מפחד שאם יעצור לנשום משהו מן האמת ייעלם. הקורא לא מקבל רומן שעבר עיבוד רגשי מלא, אלא משהו קרוב יותר למסמך חי - עדות שמתחפשת לפרוזה, או פרוזה שמסרבת לוותר על משקל העדות.
בהקשר הישראלי, זה מעניין במיוחד. ספרות המלחמה שלנו ידעה הרבה מאוד סוגים של מבט: את המבט המוסרי של ס. יזהר, את הזיכרון הפצוע של יורם קניוק, את האנטי-מיתוס של מלחמות לבנון, את החייל הצעיר של “אם יש גן עדן”, וכמובן - את הלוחם שחוזר משם עם שפה שבורה ועם לב שבור. מתיר אסורים מצטרף למסורת הזאת, אבל מזיז את המצלמה. הוא לא ממקם את הדרמה העיקרית בשדה הקרב עצמו, אלא בחדרי המידע, בדיונים, במסדרונות, במערכות היחסים בין יחידות, באזורים שבהם מלחמות מוכרעות לא רק על ידי אש אלא על ידי פרשנות.
במובן הזה, הספר עושה דבר שספרות ישראלית לא תמיד ידעה לעשות: הוא מתייחס לבירוקרטיה כאל זירת דרמה ואף כאל זירה פוליטית. אנשים לא נופלים בגלל החלטה רעה אחת אלא בגלל שרשרת של מבנים, הרגלים, מעמדות, פחדים, יוקרות מקצועיות, קודים ארגוניים ותפיסות עולם. זו אינה ספרות של “הגיבור מול האויב”, אלא של האדם מול המערכת שלו עצמו.
הבחירה להתמקד במאמץ להשבת החטופים מעניקה לספר את המתח המיידי שלו אבל היא אינה כל הסיפור. מתחת לעלילה נמצא ניסיון להבין את צה״ל ואמ״ן אחרי 7 באוקטובר: איך ארגון עתיר כישרון, ידע ומסירות יכול בכל זאת להתקשות ולא לזהות את האנשים שבתוכו שמנסים לומר משהו אחר. מירון אינו כותב נגד המערכת מבחוץ. להפך - הוא כותב כמו מי שאוהב אותה, מכיר את יופיה ואת כוחם של אנשיה, ולכן כועס עליה כל כך.
זה אולי ההבדל המרכזי בין “מתיר אסורים” לבין לא מעט טקסטים שנכתבו על 7 באוקטובר. רבים מהם עוסקים בשאלה מי אשם. הספר הזה מתעניין גם בשאלה אחרת: איך נראית אשמה כשהיא מתפזרת בתוך מערכת שלמה. לא אשמה פלילית בהכרח אלא אשמה מבנית: רגעים שבהם כולם עשו משהו, רבים עשו כמיטב יכולתם, ובכל זאת משהו עמוק לא עבד.
מן הבחינה הספרותית, מירון מצליח בעיקר כשהוא נותן לסצנות לעבוד. כשהוא מכניס את הקורא לחמ״ל, לשיחה, להתנגשות בין אינטואיציה לבין נהלים, בין דחיפות לבין היררכיה. בחלקים האלה הספר נקרא כמעט כמו מותחן אבל לא משום שיש בו טריק עלילתי אלא משום שהמציאות עצמה איתה התמודדה מדינת ישראל הייתה בנויה כמותחן אכזרי: בכל רגע יש מעט מדי זמן, מעט מדי מידע, ויותר מדי מחיר לכל החלטה.
לעיתים הספר פחות חזק כשהוא מסביר את עצמו יותר מדי. יש מקומות שבהם אפשר להרגיש את הרצון של המחבר לוודא שהקורא הבין את גודל המחדל, את גודל האבסורד, את גודל הכאב. אבל גם זה חלק מן העסקה שהספר מציע. הוא אינו מבקש להיות רומן אסתטי ומרוחק. הוא מבקש להכניס את הקורא לתוך מצב תודעתי. להיות שם. להתעצבן. להתבלבל. להבין באיחור. לכעוס על אנשים טובים. לרצות שמישהו יקום ויגיד: רגע, זה לא יכול לעבוד ככה.
בהשוואה לספרי עדות ישירים מן המלחמה והשבי, מתיר אסורים פועל ממקום אחר.ספרי העדות מביאים את הקורא אל גוף האדם בתוך התופת בעוד מתיר אסורים מביא אותו אל גוף המערכת. האחד שואל איך אדם נשאר אדם במקום שנועד לשבור אותו. השני שואל איך מערכת שאמורה להציל אנשים כמעט נשברת מן המשימה להצילם. בשני המקרים הכוח נמצא בכך שהקורא מרגיש שהוא מקבל גישה לאזור שלא היה פתוח בפניו קודם.
ובהשוואה לספרי פרשנות ותחקיר על 7 באוקטובר, יתרונו של מתיר אסורים הוא דווקא בכלים הספרותיים שלו. הוא לא רק אומר שהייתה קונספציה, שהיה כשל, שהייתה פוליטיקה פנימית או בעיית אחריות. הוא מראה איך הדברים האלה מרגישים בתוך יום עבודה, בתוך שיחה, בתוך רגע שבו אדם מבין שהוא רואה משהו שאחרים עדיין לא מוכנים לראות. זו לא רק ידיעה. זו חוויה.
לכן אפשר להבין מדוע הספר מעורר תגובה חזקה כל כך אצל קוראים ואיך הוא מצא את עצמו ברשימת רבי המכר כמעט מהשבוע הראשון שיצא לחנויות. הוא לא בהכרח הספר הכי אלגנטי שייכתב על המלחמה הזאת ואולי גם לא השלם שבהם. אבל הוא אחד הספרים שמצליחים לתפוס משהו מן הרגע הישראלי - מדינה שמנסה לספר לעצמה מה קרה, אבל מגלה שהסיפור אינו מסתדר לפי חלוקה נוחה של טובים ורעים, אמיצים ופחדנים, מקצוענים וחובבנים. כולם נמצאים שם ביחד, וזה בדיוק מה שהופך את זה למטריד.
אם יש בו בשורה ספרותית, היא נמצאת דווקא בז׳אנר שהוא מתחיל לנסח: ספרות ישראלית חדשה של אחרי 7 באוקטובר, שלא מסתפקת בעדות אישית ולא מסתפקת בפרשנות מבחוץ, אלא מנסה להיכנס אל המנגנונים עצמם. אל החדרים שבהם המציאות מתורגמת לפעולה. אל המקום שבו הכשל אינו רק אירוע, אלא תרבות.
וזה מה שנשאר אחרי הקריאה: לא רק סיפור סוחף, אלא אי נוחות. התחושה שהספר הזה אינו מבקש לסגור את הדיון, אלא לפתוח אותו. עכשיו, אחרי שהחטופים חזרו, אולי אפילו יותר מאי פעם.
May 17, 2026
״מתיר אסורים״ הוא בעיניי ספר של חמישה כוכבים, לא רק בגלל הנושא החשוב שהוא עוסק בו, אלא בגלל הבחירה הספרותית המדויקת והאמיצה שלו.
יש הרבה ספרים שינסו עוד לספר את 7 באוקטובר, את המלחמה ואת משבר החטופים - אני מניח שאנחנו ממש בהתחלה של המהלך הזה. חלקם יהיו עדויות, חלקם תחקירים, חלקם ספרי זיכרון או ממוארים. אבל ״מתיר אסורים״ עושה משהו אחר: הוא בוחר בפרוזה. ברומן. וזה בדיוק סוד כוחו. אני מרשה לעצמי לנחש שרבים ינסו ללכת בדרכו.
כי לפעמים דווקא הבדיון מאפשר להתקרב לאמת בזהירות רבה יותר. הוא מייצר מרחק הכרחי, שומר על כבודם של אנשים אמיתיים, מאפשר לערבב, לשנות, להסתיר, להגן - ועדיין לומר משהו עמוק מאוד על מה שקרה. לא ברמת הכותרת, אלא ברמת הנפש.
הספר לא נקרא כמו מסמך רשמי ולא כמו כתב אישום. הוא נקרא כמו רומן חי, מותח, שנון וזורם, שבמרכזו אנשים שמנסים להמשיך לתפקד בתוך מציאות שהתפרקה להם בידיים. יש בו מושגים שכל ישראלי שהיה בצבא מכיר - חמ״לים, מידע, מילואים, משפחות, חטופים, שיחות טלפון, שתיקות, אשמה, אחריות, חברות, עייפות, הומור שחור, והרגעים הקטנים שבהם בני אדם מנסים לא להישבר.
וזה מה שהופך אותו לספרות טובה: הוא לא מסביר את המורכבות מבחוץ - הוא מכניס אותנו לתוכה. הוא לא אומר לקורא מה לחשוב, אלא נותן לו להרגיש את הפער הבלתי נסבל בין מה שרואים מבחוץ לבין מה שחווים מבפנים. בין הכעס הציבורי לבין האנשים שניסו לפעול. בין הצורך למצוא אשמים לבין הידיעה שהמציאות הייתה הרבה יותר כאוטית, פצועה ובלתי אפשרית מכל סיסמה.
הכתיבה של יאיר מירון מצליחה להיות גם סוחפת וגם עדינה. מצד אחד, הספר נקרא בקצב של מותחן, כמעט בלי להניח מהיד. מצד שני, הוא לא מנצל את הדרמה של המציאות. הוא נזהר בה. הוא מבין שהחומר שהוא עובד איתו עדיין מדמם, ולכן הוא לא עושה ממנו פאתוס קל או מניפולציה רגשית. יש בו כאב גדול, אבל גם הומור. יש בו ביקורת, אבל גם אהבה. יש בו כישלון, אבל גם תקווה. ובעיקר - יש בו בני אדם ואפילו שביב של אופטימיות.
לא מפתיע בעיניי שהספר הפך לרב מכר שבוע אחרי צאתו, ואני גם יודע שמדברים עליו במסדרונות הקריה ובמערכת הביטחון. זה כנראה אחד הספרים הראשונים שמצליחים לתת שפה למה שהרבה אנשים עדיין לא יודעים איך לדבר עליו: הדילמות, האחריות, הכעסים, תחושת השליחות, וגם הפער בין מה שהמדינה ביקשה מאנשים לעשות לבין המחיר הנפשי שהם שילמו בדרך.
לבסוף - העובדה שהמחבר בחר לתרום את כל הכנסותיו מהספר לארגונים ולעמותות של נפגעי המלחמה מוסיפה לו עוד רובד. זו לא רק מחווה יפה. זה מרגיש כמו המשך ישיר לרוח הספר - ניסיון להפוך כאב לאחריות, זיכרון למעשה, וסיפור אישי למשהו שיש בו גם תיקון קטן.
בעיניי, ״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב, אבל לא רק במובן של “צריך לקרוא”. הוא חשוב כי הוא גם ספר טוב באמת: בנוי נכון, כתוב היטב, חי, מותח, אנושי, מצחיק ברגעים הנכונים, ומלא חמלה גם כשהוא נוגע בשאלות הכי קשות.
ז׳אנר חדש נוצר לספרות השבעה באוקטובר המתפתחת. רומן תיעודי שמספר לנו גם גם עדות, גם עיבוד רגשי, גם מסמך של תקופה, ומעל הכל סיפור על אנשים שניסו להחזיק משהו מהאנושיות שלהם כשהכול מסביב קרס.
חמישה כוכבים בלי התלבטות.
יש הרבה ספרים שינסו עוד לספר את 7 באוקטובר, את המלחמה ואת משבר החטופים - אני מניח שאנחנו ממש בהתחלה של המהלך הזה. חלקם יהיו עדויות, חלקם תחקירים, חלקם ספרי זיכרון או ממוארים. אבל ״מתיר אסורים״ עושה משהו אחר: הוא בוחר בפרוזה. ברומן. וזה בדיוק סוד כוחו. אני מרשה לעצמי לנחש שרבים ינסו ללכת בדרכו.
כי לפעמים דווקא הבדיון מאפשר להתקרב לאמת בזהירות רבה יותר. הוא מייצר מרחק הכרחי, שומר על כבודם של אנשים אמיתיים, מאפשר לערבב, לשנות, להסתיר, להגן - ועדיין לומר משהו עמוק מאוד על מה שקרה. לא ברמת הכותרת, אלא ברמת הנפש.
הספר לא נקרא כמו מסמך רשמי ולא כמו כתב אישום. הוא נקרא כמו רומן חי, מותח, שנון וזורם, שבמרכזו אנשים שמנסים להמשיך לתפקד בתוך מציאות שהתפרקה להם בידיים. יש בו מושגים שכל ישראלי שהיה בצבא מכיר - חמ״לים, מידע, מילואים, משפחות, חטופים, שיחות טלפון, שתיקות, אשמה, אחריות, חברות, עייפות, הומור שחור, והרגעים הקטנים שבהם בני אדם מנסים לא להישבר.
וזה מה שהופך אותו לספרות טובה: הוא לא מסביר את המורכבות מבחוץ - הוא מכניס אותנו לתוכה. הוא לא אומר לקורא מה לחשוב, אלא נותן לו להרגיש את הפער הבלתי נסבל בין מה שרואים מבחוץ לבין מה שחווים מבפנים. בין הכעס הציבורי לבין האנשים שניסו לפעול. בין הצורך למצוא אשמים לבין הידיעה שהמציאות הייתה הרבה יותר כאוטית, פצועה ובלתי אפשרית מכל סיסמה.
הכתיבה של יאיר מירון מצליחה להיות גם סוחפת וגם עדינה. מצד אחד, הספר נקרא בקצב של מותחן, כמעט בלי להניח מהיד. מצד שני, הוא לא מנצל את הדרמה של המציאות. הוא נזהר בה. הוא מבין שהחומר שהוא עובד איתו עדיין מדמם, ולכן הוא לא עושה ממנו פאתוס קל או מניפולציה רגשית. יש בו כאב גדול, אבל גם הומור. יש בו ביקורת, אבל גם אהבה. יש בו כישלון, אבל גם תקווה. ובעיקר - יש בו בני אדם ואפילו שביב של אופטימיות.
לא מפתיע בעיניי שהספר הפך לרב מכר שבוע אחרי צאתו, ואני גם יודע שמדברים עליו במסדרונות הקריה ובמערכת הביטחון. זה כנראה אחד הספרים הראשונים שמצליחים לתת שפה למה שהרבה אנשים עדיין לא יודעים איך לדבר עליו: הדילמות, האחריות, הכעסים, תחושת השליחות, וגם הפער בין מה שהמדינה ביקשה מאנשים לעשות לבין המחיר הנפשי שהם שילמו בדרך.
לבסוף - העובדה שהמחבר בחר לתרום את כל הכנסותיו מהספר לארגונים ולעמותות של נפגעי המלחמה מוסיפה לו עוד רובד. זו לא רק מחווה יפה. זה מרגיש כמו המשך ישיר לרוח הספר - ניסיון להפוך כאב לאחריות, זיכרון למעשה, וסיפור אישי למשהו שיש בו גם תיקון קטן.
בעיניי, ״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב, אבל לא רק במובן של “צריך לקרוא”. הוא חשוב כי הוא גם ספר טוב באמת: בנוי נכון, כתוב היטב, חי, מותח, אנושי, מצחיק ברגעים הנכונים, ומלא חמלה גם כשהוא נוגע בשאלות הכי קשות.
ז׳אנר חדש נוצר לספרות השבעה באוקטובר המתפתחת. רומן תיעודי שמספר לנו גם גם עדות, גם עיבוד רגשי, גם מסמך של תקופה, ומעל הכל סיפור על אנשים שניסו להחזיק משהו מהאנושיות שלהם כשהכול מסביב קרס.
חמישה כוכבים בלי התלבטות.
July 12, 2026
יש לא מעט ספרים שנכתבו בעקבות 7 באוקטובר. מתיר אסורים הוא הספר הראשון שקראתי שבאמת עזר לי להבין את 7 באוקטובר.
לא רק את האירועים עצמם אלא את המורכבות שמאחורי קבלת ההחלטות, את מאמץ השבת החטופים, את יחידת השבויים והנעדרים, את אמ״ן ואת האנשים בצה״ל ובמדינת ישראל שניסו לקבל החלטות כשהמידע חלקי, הזמן אוזל, וכל החלטה גובה מחיר.
הכתיבה ישירה וכמעט דוקומנטרית, אבל נקראת כמו מותחן. קשה להניח אותו מהיד, ובכל זאת מה שנשאר אחרי הקריאה הוא לא המתח אלא השאלות.
בעיניי, זה לא רק ספר על החטופים והעבר. זה ספר על החברה הישראלית ועל העתיד. אתה קורא אותו וחושב על אחריות (ועל מי שלא לקחו אותה), על מנהיגות, ועל היכולת של אנשים לקחת מערכת שנשברה ולנסות לתקן אותה תוך כדי תנועה.
אם בעוד עשר שנים מישהו ישאל אותי איזה ספר כדאי לקרוא כדי להבין את אחת התקופות המטלטלות בתולדות המדינה מתיר אסורים יהיה כנראה הספר הראשון שאמליץ עליו.
לא רק את האירועים עצמם אלא את המורכבות שמאחורי קבלת ההחלטות, את מאמץ השבת החטופים, את יחידת השבויים והנעדרים, את אמ״ן ואת האנשים בצה״ל ובמדינת ישראל שניסו לקבל החלטות כשהמידע חלקי, הזמן אוזל, וכל החלטה גובה מחיר.
הכתיבה ישירה וכמעט דוקומנטרית, אבל נקראת כמו מותחן. קשה להניח אותו מהיד, ובכל זאת מה שנשאר אחרי הקריאה הוא לא המתח אלא השאלות.
בעיניי, זה לא רק ספר על החטופים והעבר. זה ספר על החברה הישראלית ועל העתיד. אתה קורא אותו וחושב על אחריות (ועל מי שלא לקחו אותה), על מנהיגות, ועל היכולת של אנשים לקחת מערכת שנשברה ולנסות לתקן אותה תוך כדי תנועה.
אם בעוד עשר שנים מישהו ישאל אותי איזה ספר כדאי לקרוא כדי להבין את אחת התקופות המטלטלות בתולדות המדינה מתיר אסורים יהיה כנראה הספר הראשון שאמליץ עליו.
July 7, 2026
ספר מצוין, קולח ומעניין שנותן זווית רלוונטית וחדה על אירועים שהיו מרכז החיים פה בשנים האחרונות, מומלץ ביותר
July 16, 2026
הספר הכי טוב שקראתי! מרתק ועוצר נשימה
Displaying 1 - 7 of 7 reviews