"כמעט בכל תחום שבחנתי, גיליתי פוטנציאל יוצא דופן. ביטחון, אנרגיה, חינוך, AI, הסברה, מה לא. נתקלתי בפער עצום בין המצב הקיים ובין מה שאפשר להשיג אם רק נטפל בדברים אחרת. לא בהכרח בעזרת יותר כסף, לא בהכרח בעזרת יותר אנשים, אלא על ידי הגדרת הבעיה בדרך אחרת, וסטנדרט שונה למה שנחשב פתרון"
מאה מיליארד דולר. זהו הרף שהועמד בפני כל רעיון שנכנס לספר הזה – שינוי ששווה מאה מיליארד דולר למדינה. אחרי קריסתן של מערכות המדינה בבוקר ה־7 באוקטובר, תם העידן ה"יהיה בסדר" והפתרונות קצרי הטווח. עלינו להעז הרבה יותר. כמשקיע הון־סיכון, יהודה טאוב יודע כיצד לזהות פוטנציאל של חברה או רעיון – והחברה הישראלית גדושה בפוטנציאל שכלוא בצינורות המחלידים של הפתרונות הישנים. לא עוד. הפוטנציאל הישראלי הוא טקסט מסחרר שמתעקש לחלום דווקא על מה שנחשב בלתי אפשרי, ואז לחתור להגשמת החלום עם תוכנית עבודה מדוקדקת ואמון בלתי מסויג בהון האנושי בישראל. כל הצעה בו מרחיבה את גבולות הדמיון ומשאירה את הקורא המום מהפשטות, נרגש מהאפשרויות הפתוחות בפנינו ומתמלא אמון במשאב הגדול ביותר של מדינת ישראל: פוטנציאל.
- כיצד יכולה ישראל לשלש את את רווחיה מייצוא ביטחוני? - מה יעזור לנו למדוד אם ההסברה שלנו אפקטיבית? - האם מערכת הבריאות תוכל להעניק טיפולים בטכנולוגיות מתקדמות בחינם? - ואיך המוח היהודי יכול להפיק לא רק פטנטים אלא גם רווחים?
לא מסוג הספרים שאני בד"כ קורא, עתידנות וכו', אבל בסך הכל הוא מתחבר יפה לספרו של הרצל שקראתי לא מזמן. טאוב שמגיע מעולם העסקים נוטה למצוא את רוב הפתרונות בהקמת קרן הון, האם זהו באמת הפיתרון בעולם עוין לישראל המוקפת באויבים? האם הספקת מים לשכנותנו באמת תרגיע את המתח הבטחוני? אני לא יודע.
אני כן שמח אבל שאנשים כמוהו חושבים ופועלים ויוזמים למען העתיד, אז למה שלא בעצם להידבק קצת מהאופטימיות הזו, שהרי גם אם רבע מההמלצות בספר הזה יגיעו לאנשהו כבר יהיה פה יותר טוב.