חייל מילואים חוזר מהמלחמה, ומגלה שהעברית נעלמה לו.
שם, בעזה החרבה, הוא ראה גרפיטי, "התחלנו לדבר בערבית",
אז הוא התחיל. לדבר ערבית.
דווקא כשגיבור כל מה שזז חייב למות פושט את המדים, מתחילה הלחימה. הוא נאבק ללא הצלחה להשיב לעצמו את העברית, נאלץ לעמוד אילם מול ועדות של משרד הביטחון, ללמד סִפרות בתיכון ללא מילים, להציל את חיי המשפחה שלו בלי יכולת להסביר למה הנעליים הצבאיות עדיין במרפסת. הוא מוצא מעט שקט רק עם הילד שעוד לא יודע לדבר, אבל עוד רגע יתחיל.
בינתיים, הוא מתעד במחברת את מה שקורה לו וסביבו, את התפרקות העולם, את התפוררות הוודאות. הרוב קרה באמת.
כל מה שזז חייב למות הוא רומן ביכורים מטלטל ומסעיר, המבקש לבחון את המציאות של החוזרים הביתה מן המלחמה, את השבר בקו ההגנה של האנושיות, ולהתבונן מקרוב על בני האדם שעדיין צומחים באדמה הזאת.
התחלנו לדבר בערבית. איך משפט אחד מכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות כשמדובר בחיילי צהל שנכנסים לעזה או כאלה שחוזרים משם. כאחד שהתמזל מזלו ולא חווה את אותן חוויות מטלטלות נפש שכותב הספר מתאר ושרבים מהישראלים חוו וחווים הסםר הזה מרגיש לי סםר חשוב. אומנם לעיתים הקריאה הרגישה לי מבולבלת, קשה, ועמוסת מטאפורות אבל אולי זאת כוונת המחבר כדי לנסות להעביר את החוויה לקורא.
זה סיפור על אדם, שמייצג בעצמו את כל אותם אנשים שמאז שהם חזרו הם עדיין מרחפים ולא מצליחים לחזור לקרקע. אנשים שמנסים לחזור לשיגרה ולא מוצאים את מקומם ומרגישים יותר בנוח לפעמים לחזור למילואים, בורחים להתמכרויות או מחפשים כל קצה חוט של שפיות גם אם זה לדבר עם הפועל הערבי כי הוא מרגיש להם יותר אמיתי מהאנשים סביבם. שוב הבעיה העיקרית שלי שהסיפור, שהוא מצויין לרומן ביכורים, מרגיש לי יותר מידי עמוס בדימויים. רק אסיים כמו המחבר: סיחה, אני מקווה לעתיד טוב יותר