What do you think?
Rate this book
תוחלת החיים של אהבה
- GenresAutobiography
398 pages, Paperback
First published January 1, 2015
2 people are currently reading
25 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 10 of 10 reviews
October 29, 2016
"לכל תוחלת יש תוחלת חיים. וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה. וכשהיא נעדרת, כשהיא פסה וחולפת ואיננה, פגים איתה הספקות והשאלות, התהיות והשאיפות. ושם במקום הריק הזה, הפלא ופלא, לא נולד יאוש, לא נולדת אכזבה. אין עתיד ואין עבר. במקום הריק הזה יש רק אהבה."
אתחיל מהסוף, זהו לא ספר מושלם שחף מליקויים, נהפוך הוא הליקויים בו צורמים וגסים ואפילו מכעיסים. לולאי הכשרון האדיר של המחבר שמספר את הסיפור שלו ושל משפחתו, סביר שהייתי נוטשת באמצע. בסופו של דבר הדברים ידועים מראש וכבר בפרק הראשון הקורא יודע את הצפוי לו בסוף.
אבל זה ספר רגיש ונוגע ללב על התמודדות עם מחלה, עם מוות, בתוך סיר לחץ משפחתי ודינמיקה מורכבת, וכל אלה הופכים את הספר לראוי ביותר כואב ואמיץ.
זהו סיפור אוטוביוגרפי של ינץ לוי. את ספריו של ינץ לוי אני מכירה מהבן שלי שממש אוהב אותם ומאחר שקראתי את הספרים עם בני ידעתי שמדובר בכותב מוכשר. אומנם ינץ לוי משנה את השמות אבל האירועים בספר אמיתיים.
היו לי הרבה מקומות שרציתי לצטט, אבל בחודשים האחרונים אפליקציית עברית לא מאפשרת לי לסמן ציטוטים והשירות שלהם לא להיט. אולי כשיתקנו את הבעיה אחזור ואבדיק כאן ציטוטים.
מיכאל הוא הבן הרביעי במשפחה שבה 4 בנים ושתי בנות.
אמו בת לניצולי שואה וחוזרת בתשובה התחתנה עם אביו שהיה מבוגר ממנה מאוד וכבר גרוש פעם אחת.
האב הולך ושוקע לדימדומי השיטיון ועל רקע שקיעה זו, מתגלה שאצל אחד האחים, לביא, התגלה איידס פעיל בגיל 19.
השנים הן שנות ה-90 אז סברו כי מדובר במחלה של הומוסקסואלים, זונות ונרקומנים. אף אחד לא מבין כיצד לביא, המצטייר כאדם אינטיליגנטי, מוכשר ומוצלח, נדבק במחלה הזו.
מדובר בשנים שגם לא היתה תרופה לחולי איידס, איכות החיים של החולים היתה ירודה גם בשל הטיפול הרפואי שלא היה מפותח, וגם בשל הסטיגמה החברתית שגרמה לחברה לנידוי של החולים. הסטיגמה גם לא פסחה אף על טובי הרופאים וגם בבתי חולים הם היו מבודדים.
הספר נע על ציר המחלה של לביא מרגע הגילוי ועד מותו. בין תקווה ליאוש. בין שימחה לעצב עמוק. רגעים נוראיים של אובדן מוסר ורגעים גדולים של חסד.
על ציר המחלה מתמודד לביא עם המחלה ועם המוות שהיא תביא עליו בגיל צעיר. גם המשפחה מתמודדת עם המחלה, עם האובדן ועם החלטות קשות כמו, ההחלטה לאשפז את האב במוסד בו הוא מקבל תרופות ונקשר לכיסא גלגלים למשך כל היום עד מותו הבודד.
עם ההחלטה להתפטר מהכלב חומי, שהולך ומאבד גם הוא את שפיותו.
עם החלטת הבת הקטנה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
עם פרידות מבני זוג, עם חיכוכים שמוקצנים לנוכח הסיטואציה הלחוצה ועם החלטות שנראות פשוטות כמו האם לנסוע לחו"ל או לא בזמן שלא ברור להם אם ומתי לביא ימות.
כמו ברכבת הרים של עליות ומורדות במחלתו של לביא, נפרס סיפורן של הדמויות השונות החל מהאם שאומנם מסורה לילדיה עד בלי קץ, אך נראה שכל פעם שיש גבר בסביבתה עושה טעויות קשות ומרות וכלה בחנניה, המטפל בעל הנשמה היתרה שמלווה את לביא אל מותו.
אחת מהבעיות הרציניות של הספר היא ההחלטה התמוהה להכניס הירהורים פסאודו ספרותיים על כתיבה ועריכה. בפרק הפתיחה מדובר בתרגיל שעובד טוב ומכניס את הקורא לעלילה, אבל מהר מאוד אין צורך בהירהורים האלה ובטח שלא בפרקים שלמים שעוסקים בכך.
בעיה מינורית יותר היא החזרתיות. לעיתים חזרתיות מדוייקת ולעיתים הצגת הדברים מזווית אחרת.
בשליש האחרון של הספר ממש הרגשתי מרוטה במיוחד בקטע של הסופרת בהוספיס. קטע מיותר. כך גם הקטע עם העורכת. ממילא הסוף הוא הקשה ביותר, אז לטעמי היה מקום כאן לקיצוץ והידוק משמעותיים. גם בפרק האחרון, כל האפקט נהרס בהחלטה להמשיך עוד. למה? ישנם מקרים שבהם פחות הוא יותר. מעלות הצמצום במקרים כאלה הן בלתי נתפסות. אני לא מצליחה להבין את שיקולי העריכה של הספר הזה. לא מצליחה להבין אם מדובר בעריכה רשלנית, בכניעה לתכתיבי הסופר או בסתם אי אכפתיות לתוצאה.
יחד עם זאת, זה ספר שגם ברגעים הקשים ביותר שבו, ניכרת האנושיות וידו של המספר שנעה בחן ובהומור דק. ולכך למרות העריכה המחורבנת (סליחה על ההתבטאות) הספר יותר מראוי לקריאה.
אתחיל מהסוף, זהו לא ספר מושלם שחף מליקויים, נהפוך הוא הליקויים בו צורמים וגסים ואפילו מכעיסים. לולאי הכשרון האדיר של המחבר שמספר את הסיפור שלו ושל משפחתו, סביר שהייתי נוטשת באמצע. בסופו של דבר הדברים ידועים מראש וכבר בפרק הראשון הקורא יודע את הצפוי לו בסוף.
אבל זה ספר רגיש ונוגע ללב על התמודדות עם מחלה, עם מוות, בתוך סיר לחץ משפחתי ודינמיקה מורכבת, וכל אלה הופכים את הספר לראוי ביותר כואב ואמיץ.
זהו סיפור אוטוביוגרפי של ינץ לוי. את ספריו של ינץ לוי אני מכירה מהבן שלי שממש אוהב אותם ומאחר שקראתי את הספרים עם בני ידעתי שמדובר בכותב מוכשר. אומנם ינץ לוי משנה את השמות אבל האירועים בספר אמיתיים.
היו לי הרבה מקומות שרציתי לצטט, אבל בחודשים האחרונים אפליקציית עברית לא מאפשרת לי לסמן ציטוטים והשירות שלהם לא להיט. אולי כשיתקנו את הבעיה אחזור ואבדיק כאן ציטוטים.
מיכאל הוא הבן הרביעי במשפחה שבה 4 בנים ושתי בנות.
אמו בת לניצולי שואה וחוזרת בתשובה התחתנה עם אביו שהיה מבוגר ממנה מאוד וכבר גרוש פעם אחת.
האב הולך ושוקע לדימדומי השיטיון ועל רקע שקיעה זו, מתגלה שאצל אחד האחים, לביא, התגלה איידס פעיל בגיל 19.
השנים הן שנות ה-90 אז סברו כי מדובר במחלה של הומוסקסואלים, זונות ונרקומנים. אף אחד לא מבין כיצד לביא, המצטייר כאדם אינטיליגנטי, מוכשר ומוצלח, נדבק במחלה הזו.
מדובר בשנים שגם לא היתה תרופה לחולי איידס, איכות החיים של החולים היתה ירודה גם בשל הטיפול הרפואי שלא היה מפותח, וגם בשל הסטיגמה החברתית שגרמה לחברה לנידוי של החולים. הסטיגמה גם לא פסחה אף על טובי הרופאים וגם בבתי חולים הם היו מבודדים.
הספר נע על ציר המחלה של לביא מרגע הגילוי ועד מותו. בין תקווה ליאוש. בין שימחה לעצב עמוק. רגעים נוראיים של אובדן מוסר ורגעים גדולים של חסד.
על ציר המחלה מתמודד לביא עם המחלה ועם המוות שהיא תביא עליו בגיל צעיר. גם המשפחה מתמודדת עם המחלה, עם האובדן ועם החלטות קשות כמו, ההחלטה לאשפז את האב במוסד בו הוא מקבל תרופות ונקשר לכיסא גלגלים למשך כל היום עד מותו הבודד.
עם ההחלטה להתפטר מהכלב חומי, שהולך ומאבד גם הוא את שפיותו.
עם החלטת הבת הקטנה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
עם פרידות מבני זוג, עם חיכוכים שמוקצנים לנוכח הסיטואציה הלחוצה ועם החלטות שנראות פשוטות כמו האם לנסוע לחו"ל או לא בזמן שלא ברור להם אם ומתי לביא ימות.
כמו ברכבת הרים של עליות ומורדות במחלתו של לביא, נפרס סיפורן של הדמויות השונות החל מהאם שאומנם מסורה לילדיה עד בלי קץ, אך נראה שכל פעם שיש גבר בסביבתה עושה טעויות קשות ומרות וכלה בחנניה, המטפל בעל הנשמה היתרה שמלווה את לביא אל מותו.
אחת מהבעיות הרציניות של הספר היא ההחלטה התמוהה להכניס הירהורים פסאודו ספרותיים על כתיבה ועריכה. בפרק הפתיחה מדובר בתרגיל שעובד טוב ומכניס את הקורא לעלילה, אבל מהר מאוד אין צורך בהירהורים האלה ובטח שלא בפרקים שלמים שעוסקים בכך.
בעיה מינורית יותר היא החזרתיות. לעיתים חזרתיות מדוייקת ולעיתים הצגת הדברים מזווית אחרת.
בשליש האחרון של הספר ממש הרגשתי מרוטה במיוחד בקטע של הסופרת בהוספיס. קטע מיותר. כך גם הקטע עם העורכת. ממילא הסוף הוא הקשה ביותר, אז לטעמי היה מקום כאן לקיצוץ והידוק משמעותיים. גם בפרק האחרון, כל האפקט נהרס בהחלטה להמשיך עוד. למה? ישנם מקרים שבהם פחות הוא יותר. מעלות הצמצום במקרים כאלה הן בלתי נתפסות. אני לא מצליחה להבין את שיקולי העריכה של הספר הזה. לא מצליחה להבין אם מדובר בעריכה רשלנית, בכניעה לתכתיבי הסופר או בסתם אי אכפתיות לתוצאה.
יחד עם זאת, זה ספר שגם ברגעים הקשים ביותר שבו, ניכרת האנושיות וידו של המספר שנעה בחן ובהומור דק. ולכך למרות העריכה המחורבנת (סליחה על ההתבטאות) הספר יותר מראוי לקריאה.
October 13, 2015
קשה מאד לחוות דעה על ספר שאת יודעת שהוא מבוסס על חוויות החיים האישיות של הכותב, שהן מקבץ של סבל צרוף וכאב עז. זהו ספר שכואב לקרוא, שמדיר מנוחה וסוחט רגשית, דווקא בגלל ההיפר-ראליזם הכמעט-אכזרי שבו הוא כתוב. לוי מצהיר כבר בתחילת הספר שהדבר מכוון - לא בשבילו ליפות ולרכך את החוויות. בשביל זה יש סופרים אחרים, אותם מייצגת ברומן סופרת אחרת, פיקטיבית, ששמה לא נאמר, ושאת ספרה האחרון מיכאל, המספר, קורע בזעם בשל זיופיו הרגשיים והמתייפיפים. לוי רוצה שנרגיש הכל יחד איתו, והוא מצליח בכך. כל מה שקורה אמיתי מאד, חשוף עד העצם, על כל האמביוולנטיות והפרדוקסים הרגשיים הכרוכים בדברים. האמת הרגשית הזאת עובדת לטובתו של הרומן, שאחרת אכן היה נקרא כמו איזו מלודרמה זולה, או כמו אותו רומן פיקטיבי של הסופרת המדוברת. פה אין שום רומנטיזציה וסחיטה רגשית מכוונת - הכתיבה סוחטת רגשית דווקא בשל אמינותה והאותנטיות שבה, והיא נפלאה, סוחפת, אינטליגנטית ועל אף כל הכאב, מעוררת תקווה והשראה, אמון באהבה ובחברות ואהבת חיים. אחד הטובים - אל תחמיצו!
October 30, 2016
ספר חזק ומרגש עד דמעות. לטעמי חסרה עבודת עריכה וניתן היה לקצר את הספר במידה ניכרת, אך למעט חסרונות אלה, הייתי מרותקת אל סיפורה של משפחת כהן, על פרטיה האנושיים כל כך, המתגבשת על רקע הגילוי כי לביא, בן המשפחה, חולה באיידס.
הסופר, ינץ לוי, מגולל פה למעשה, את סיפור גסיסתו של אחיו, רגב, מאיידס, ועל אף שהוא משנה בספר את שמות בני המשפחה, רוב העובדות נותרו בעינן.
טקסט תובעני ולא קל, מומלץ מאד.
הסופר, ינץ לוי, מגולל פה למעשה, את סיפור גסיסתו של אחיו, רגב, מאיידס, ועל אף שהוא משנה בספר את שמות בני המשפחה, רוב העובדות נותרו בעינן.
טקסט תובעני ולא קל, מומלץ מאד.
February 8, 2017
זה אחד הספרים שהכי נהניתי לקרוא בחודשים האחרונים, אף על פי שנהניתי היא מילה גרועה בהקשר של הספר הזה. זה ספר מלא כאב, אישי, וחזק ביותר. ספר ביוגרפי על משפחת לוי ואחיהם חולה האיידס. נער צעיר, לא ילד רע, לא משתמש בסמים, לא הולך לזונות. ילד טוב של אמא, מוצלח, מוכשר, ספורטאי, שיום אחד בבדיקת דם פשוטה התגלה שהוא חולה איידס. משם ההתדרדרות מהירה, וכל משפחתו האוהבת חווה את המחלה. כל אחד באופן שונה, באופן כואב ואישי.
איך בן משפחה חולה איידס משפיע על החיים של אחיו? על מערכת היחסים שלהם ביניהם ואיתו? על מערכות היחסים שלהם עם חבריהם ובני הזוג שלהם? איך מתמודדים עם המוות הבלתי נמנע שעומד להגיע? מקבלים, מתעקשים להאמין, ממשיכים בחיים? איך מבלים את הזמן הבלתי-ידוע שנותר?
תוסיפו לזה את האב המבוגר והסנילי, שאינו שולט בצרכיו אפילו, ורק תארו לעצמכם כמה זה קשה.
ינץ לוי, הכותב המוכשר מ״דוד אריה״, כתב פה סיפור מופתי של משפחתו. הסיפור אינו לגמרי ספרותי, ואינו מאורגן בצורה מושלמת. (לדוגמא הוא מספר עוד על אחד מאחיו ואחותו רק אחרי שקיבל הערות מעורכת), אבל בשבילי זה דווקא הוסיף אמינות לסיפור. נופך אישי נוסף, לסיפור נוראי של מוות ואהבה גדולה.
ייתכן שחלק מהערכתי לספר, היא שסוף סוף אני קוראת ספר בעברית אחרי כל כך הרבה ספרים באנגלית. עברית יפה ומרגשת, שקולעת למקום שלמילים באנגלית קשה להגיע (בשבילי). ינץ הוא כותב מעולה, ואני בטוחה שאקרא גם את ספריו הבאים, לקטנים ולגדולים.
כמעט 4.5 כוכבים. ומומלץ ביותר!
איך בן משפחה חולה איידס משפיע על החיים של אחיו? על מערכת היחסים שלהם ביניהם ואיתו? על מערכות היחסים שלהם עם חבריהם ובני הזוג שלהם? איך מתמודדים עם המוות הבלתי נמנע שעומד להגיע? מקבלים, מתעקשים להאמין, ממשיכים בחיים? איך מבלים את הזמן הבלתי-ידוע שנותר?
תוסיפו לזה את האב המבוגר והסנילי, שאינו שולט בצרכיו אפילו, ורק תארו לעצמכם כמה זה קשה.
ינץ לוי, הכותב המוכשר מ״דוד אריה״, כתב פה סיפור מופתי של משפחתו. הסיפור אינו לגמרי ספרותי, ואינו מאורגן בצורה מושלמת. (לדוגמא הוא מספר עוד על אחד מאחיו ואחותו רק אחרי שקיבל הערות מעורכת), אבל בשבילי זה דווקא הוסיף אמינות לסיפור. נופך אישי נוסף, לסיפור נוראי של מוות ואהבה גדולה.
ייתכן שחלק מהערכתי לספר, היא שסוף סוף אני קוראת ספר בעברית אחרי כל כך הרבה ספרים באנגלית. עברית יפה ומרגשת, שקולעת למקום שלמילים באנגלית קשה להגיע (בשבילי). ינץ הוא כותב מעולה, ואני בטוחה שאקרא גם את ספריו הבאים, לקטנים ולגדולים.
כמעט 4.5 כוכבים. ומומלץ ביותר!
December 1, 2015
אני ממש מרגישה לא נעים לתת ציון כזה לספר כזה, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר לספר, עד כמה שניסיתי. קיוויתי שאולי עם הזמן והקריאה זה יקרה, וזה פשוט לא קרה. כמו שהדמות של העורכת הספרותית בספר אומרת, הכתיבה היא בין תיעוד לספרות, ועבורי זה היה מאוד מבלבל. היו עלילות שנמשכו ונמשכו, ובסופו של דבר - לא היה לי ברור למה היה צריך להתעכב עליהן כל כך. גם החלוקה הלא ברורה (עבורי) לפרקים והקפיצה בין זמנים היו מאוד מבלבלות עבורי. לא הצלחתי להזדהות או אפילו לחוש אמפתיה עבור אף אחת מהדמויות. פה ושם היו משפטים שנגעו בי ושגרמו לי לחשוב, אבל הן נבלעו בתוך כל הספר ולא הצליחו להשאיר בי חותם. עצוב לי קצת, כי מאוד רציתי לאהוב את הספר הזה ואני פשוט לא מצליחה.
October 6, 2016
אחיו של מיכאל חולה באיידס ומיכאל כותב ספר על המחלה ועל מותו.
כתיבה ראליסטית מאוד וגלויה על המחלה ועל מוות. אבל הספר מודע לעצמו יותר מדי. קשה לכתוב עליו ביקורת כי כחלק מהמודעות העצמית כל ביקורת שיש לי כבר מופיעה בספר עצמו. בנוסף יש יותר מדי קפיצה בין זמנים ולפעמים קשה לעקוב.
כתיבה ראליסטית מאוד וגלויה על המחלה ועל מוות. אבל הספר מודע לעצמו יותר מדי. קשה לכתוב עליו ביקורת כי כחלק מהמודעות העצמית כל ביקורת שיש לי כבר מופיעה בספר עצמו. בנוסף יש יותר מדי קפיצה בין זמנים ולפעמים קשה לעקוב.
September 23, 2020
היה לי קשה לקרוא. כל מילה החזירה אותי למוריס אהובי, חבר נפשי, היפה והטוב והמצחיק שלי שמת מאיידס לפני יותר מ-30 שנה ולא הפסקתי לבכות. ינץ לוי שמספר את סיפור חייו, מחלתו ומותו מאיידס של אחיו, רגב, עושה את זה בכנות וללא פלפולים סיפוריים - ומתפלפל הרבה על הפלפולים הספרותיים. הוא מתאר בכישרון מופלא את ההתמודדות של המשפחה עם הטלטלות הרגשיות שנעות בין ייאוש לתקווה. עם החוסן המשפחתי וגם היכולת להיות חלש. יש משפט בספר שאומרת האם לאחות בהוספיס; האחות אומרת לה שהיא צריכה להכין את עצמה, שיהיו לה כוחות והאם אומרת לה, מה פתאום שיהיו לי כוחות, אם הבן שלי אמות אני אתמוטט, בוודאי שלא יהיו לי כוחות. אבל זה לא יקרה. אבל זה קרה. וכואב לי הלב שהיום זאת מחלה שחיים איתה, מחלה כרונית. אבל אז, כשרגב (שמו בספר לביא) חלה, לא היתה תרופה. וגם מוריס שלי היפה, המלאך, גם הוא מת.
May 17, 2025
ישראלי, אותנטי ומרגש מאוד. ספר מצויין
August 16, 2021
מה אפשר להגיד על ספר שכתוב בכזאת כנות ומסירות? שכתוב בעצם על מאורעות אמיתיים שקרו לכותב עצמו. הספר הזה אם כמה שהיה מדכא וחשבתי לעצמי עד כמה הכאב ימשך מתי המשפחה תוכל לנוח, נתן לי תקווה במקום שלא ציפיתי למצוא. באמצע הספר הרגשתי שאני צריכה להבין מה קורה עם החיים שלי. הרי משפחה אחת נלחמה כל כך בשביל אח שלהם כדי שיחיה וימשיך, איך אני לא נלחמת על החיים שלי? אני לא בטוחה עד כמה זו הייתה בכוונה של הכותב. פעמים רבות בספר אמר שאינו רוצה לכתוב אמצעים ספרותיים נדושים. אבל הרגשתי שהיה לי חיבור למשפחת כהן, הרגשתי שהייתי חלק ממנה, חווה את הדברים איתה. הספר הזה לימד אותי המון, הוא קיבל עבורי ארבעה כוכבים רק בגלל האורך שהרגיש לי פעמים שנבע מהרצון העז לספר את הסיפור המשפחתי, לגרום לנו להרגיש את הייאוש מהמחלה אבל כקוראת הרגיש קשה לקריאה באיזה שלב.
February 21, 2016
I loved it. It's different from what I expected, and totally enjoyed reading it.
Displaying 1 - 10 of 10 reviews