רגע לפני שדוקטור רפאל מאירי, מדען צעיר ומבטיח במכון ויצמן, עומד לפרסם את תוצאות מחקרו פורץ הדרך בנוגע לגנום האנושי והתהליך האבולוציוני, מופיעים על סף דלת מעבדתו שלושה אנשים, אשר דורשים ממנו להשמיד את תוצאות המחקר בטענה שנשקפת מהן סכנה לגורל האנושות. רפאל מסרב לדרישה, וכעבור מספר דקות נשמע קול פיצוץ והוא נעלם.
בקצהו השני של העולם יוצר שותפו היחיד של רפאל למחקר, פרופסור ארווין קרוס מאוניברסיטת שיקגו, קשר עם אשתו של המדען הישראלי הנעדר, דוקטור שני מאירי, ומספר לה כי לדעתו בעלה לא נהרג בפיצוץ אלא נחטף, וכי הוא מאמין שישנה דרך להצילו.
במסע אליו יוצאת שני על מנת למצוא את בעלה היא עוברת בין יבשות כשהיא מלווה בעידו המופנם והכריזמטי, סטודנט העובד תחת הנחייתו של רפאל; נאלצת להימלט מאנשי סוכנות הביון האמריקנית, אשר מאמינים כי היא אוחזת בידיה מידע בעל חשיבות ביטחונית; ונתקלת בגורם אחר, מסתורי ורב עוצמה לאין ערוך מהם, העומד מאחורי סדרת אירועים שנראים כבלתי אפשריים. שני נחשפת אל תגליותיו של רפאל ומגלה את האמת הבלתי נתפסת על האנושות והאבולוציה, אמת אשר תטלטל את יסודות עולמה.
דוד חוה, בעל תואר דוקטור (Ph.D) במדעי החיים. זהו ספרו השני אחרי צאצאי הנבואה שראה אור בהוצאת חממה ספרותית.
מאה עמודים ועוד לא יודעים דבר על המחקר המסתורי שהוא ה"מקגאפין" המניע את כל הסיפור. זה מנוגד לכל חוקי הז'אנר, ולא מאפשר לקורא לפתח עניין גדול יותר במתרחש. הכתיבה די בעייתית, ומאטה את כל העסק. דוגמא: "בתנועה מהירה היא החדירה את אצבעה אל הפתח הצר שבין גב המעטפה, ששמה היה רשום עליה, לבין לשונית המעטפה הדבוקה והשתמשה באצבעה כאילו היתה זו סכין מכתבים בכדי לקרוע את המעטפה לכל רוחבה." אי אפשר פשוט לומר שהיא פתחה או קרעה את המעטפה באצבעה? אי אפשר קצת לתת קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים?
ולסיכום אחרי הקריאה : הספר למעשה מתחיל בעמוד 270, כשנגלה לקוראים תוכנו של המחקר אחריו מתחקים גיבורי הסיפור. עד אז, מדובר על ריצה במעגלים ללא שום רעיון ייחודי או מעניין, כאשר המחבר אינו טורח לפזר מדי פעם רמזים מספקים שיתרמו לתחושת מעורבות אצל הקורא, כפי שמקובל בז'אנר. הכתיבה מאד כבדה ומסורבלת, כאילו הספר מתורגם גרוע, למרות שנכתב בעברית. ספר טיסה מהפחות טובים מסוגו, לא מומלץ במיוחד.