הרומן הראשון של המשוררת והמחזאית ננו שבתאי הוא פלא ספרותי החומק מכל הגדרה: קולאז׳ מכאיב ומצחיק של פגישות ופגיעות, נפילה חופשית שנופיה מתחלפים בקצב מסחרר, דיוקן עצמי מטלטל בכנותו ופרוזה שהפרוזאיות שלה היא שירה צרופה. (הכיתוב באחורי הספר).
[הערה - אין כאן ספוילר באמת, זה לא סיפור מתח, אך מי שאינו רוצה לדעת את סוף הספר שלא יקרא עד הסוף] הספר נפתח בהקדמה הבאה: "... כתבתי ספר קטן שיבטא את המצוקה שלי מצוקת התקופה ומצוקת האישה, מצוקת הרגע ומצוקת השעה, מצוקת השעון ומצוקת הנשמה. אל תעשו עליו 'לייק' ואל תעשו עליו 'לאב'". ספר הגברים הוא מעין רשומון המתאר במבט לאחור את כל הגברים בחייה של הגיבורה (שמשיקים לחייה של ננו שבתאי למרות שלהבנתי זה אינו רומן אוטוביוגרפי) המנסים תדיר לחדור לגופה אך לא תמיד באמת רוצים בה. הספר כתוב בחלקו בחריזה (חלקית ופרומה) שבעיקר שומרת על קלילות מסויימת של הטקסט ואפילו לפעמים הומור - והדבר ממחיש את נקודת הראות הנוכחית של המחברת. לאורך כל הספר התיאורים מאוד גרפים ולא תמיד נעימים לקריאה, אבל זה משרת את הנרטיב של הספר ואת ההזדהות עם נקודת המבט של המספרת. בתחילת ספר והגיבורה מתארים סקס לא מחייב; שימוש בסקס מצד הגיבורה ככלי שליטה, חיי הוללות ושריטות רגשיות. ואז מגיע שיאו של הספר הוא במכתב שנכתב למאהב נשוי - שנכתב בלשון הווה - ומתאר רומן כושל וקשה שסופו רע. מכאן ואילך המספרת הולכת ומתדרדרת, כל יחסי המין מרגישים כמו ניצול ואפילו אונס (היא מסכימה תמיד אבל מצבה הנפשי מעורער מאוד); היא הורסת את מערכות היחסים הטובות היחידות שבחייה; רודפת אובססיבית אחרי גברים שאינם רוצים בה; אינה יכולה ואינה מוכנה לקשר והדברים הולכים ומתדרדרים, עד לתחתית הבור שממנה ניתן רק לעלות. הגברים בספר, למעט כמה צדיקים בסדום, הם חארות (כולל תיאור גרפי בעניין...) אבל המספרת לא טומנת את ידה בצלחת וגם היא שוברת את ליבם של כמה גברים בדרך, חלקם מחלימים בקושי - אבל מחלימים בכל זאת. בכל זאת זה אינו ספר פמיניסטי ועולה ממנו מסר שמרני - שאשה משוחררת מינית פוגעת בעצמה וההגשמה העצמית היא בהקמת משפחה. אז תבוא הגאולה.
דקות אחדות לפני שהתחלתי את ספרה, הנחתי את אפשרות של אי של וולבק בצד אחרי שהשלמתי את הקריאה בו. זה, כאמור, הספר שבגנותו שבתאי כותבת את ההקדשה שבה היא פותחת את ספרה שלה. לא ידעתי דבר על ההתכתבות הפנימית ביניהם כשבחרתי בשניהם לחופשה, אבל יד המקרה אפשרה לי קריאה השוואתית בין יצירת הדגל של הסופר הצרפתי המושמץ לזו של שבתאי, ״הבת של״ ומבקרת התיאטרון החריפה שמעלה על הכתב את חוויותיה הזוגיות והמיניות עם גברים. בעוד הראשון משלב ז׳אנרים שונים, מצליח להצחיק ולזעזע ולבנות פרוטגוניסט אמיתי ואנושי, גם אם שנוא עד בחילה, שבתאי נצמדת לצורה לירית כמעט ילדותית שבאה לידי ביטוי בשיטה עם החריזה, ובונה דמות נשית לא ברורה, חמקמקה וחסרת סוכנות שלא מאפשרת לביקורת הנוקבת שבשמה היא כותבת לרקום עור וגידים. בכאב גדול נאלצתי להודות שאבא שלה אולי לא טעה בנוגע לכתיבתה…
מסע חיפושים של אחת, אינטליגנטית וחריפה שמתעקשת לחפש את תשובות בדמות מיוחלת ובהכרח מוגבלת, של המציל שיחלץ להושיעה. נער, גבר או תינוק, יתקבלו בברכה, כל עוד זה ימנע את מלאכת הריפוי והטיפול בעצמה. השירה היתה מיוחדת וקצת עצובה. חרוזים בעברית זאת בעיה שלפרקים עיצבנה ולפעמים הצחיקה, אך כנראה זאת הייתה בדיוק הכוונה. נאלצתי להצטייד בהפסקות יזומות, והלכתי לתור אחר ספרים אחרים, בדומה לגיבורה שצדה אחרי בחור ועוד בחור. כך התגלגלתי לי בין פרק ופרק בנסיון למצוא חיבור בתוך הסיפור, מבעד לענן הכאב וחוסר לקיחת האחריות של הגיבורה ואולי זאת תקופה, אך מוצאת קושי לקרוא, לראות ולחוות אנשים שעסוקים בעצמם עד מאוד. החשיפה הקיצונית של הסקס, מתחילה כחדשנית ומסקרנת במהרה מתבררת כצורה נוספת של פגיעה עצמית מכוונת. והגיבורה נוגעת ללב ונהדפת במאמץ כביר להשאר עצובה ככל שיתאפשר, פוגעת בעצמה ומונעת התפתחות קשר, עלילה או דמות.
למרות הנכתב לעיל, בטוחני כי אחרים יצליחו להנות מקורותיה בערבוב קל של מציצנות בריאה וכאב משותף על מסע הדייטינג הפוצע והעגמומי. יש חריפות ואומץ בחשיפה כה חיצונית והכתיבה מעניינת ויפה.