העם המחוצף

by Yehuda Bauer

"העם המחוצף" שונה בתכלית מספריו עד כה של יהודה באואר – מגדולי ההיסטוריונים של השואה במאה ה-20. באואר מתבונן בתולדות העם היהודי בדרך ביקורתית מושחזת ובסגנון רווי הומור ואירוניה, מתוך זעם נלהב שנובע מאהבה עמוקה. מי שמבקשים לדעת ולהבין מי אנחנו והיכן אנחנו חיים – אינם יכולים שלא לקרוא את הספר הזה.

כך כותב באואר במבוא לספר:

"אני מודה שהספר המוצג פה לפני הקורא הוא בעצם מעשה רמייה. היסטוריון של השואה, מלאכתו מבוססת על מציאת תיעוד שיוכיח את תקפות התיאורים והניתוחים של מאורעות היסטוריים, והנה כאן הוא מציג ספר חף כמעט מהערות שוליים. היסטוריון שטוען טיעונים, אך אינו מטריח עצמו להוכיח אותם על ידי ציטוטים מתאימים, הסתמכות על בני סמכא בעניינים שבהם הוא דן, וכיוצא באלה. זה היסטוריון זה? יאמרו המלעיזים; לוּ היה צעיר יותר, אין ספק שהיה צריך לשלול ממנו את זכות ההוראה באוניברסיטה. ואני מסכים עם ביקורת כזאת, כי אכן כך הדבר: אני מציג כאן תזות ודעות בלא להוכיח אותן בדרך המקובלת."



פרופ' יהודה באואר נולד בפראג, ב-1926, ועלה ארצה, עם הוריו, בראשית 1939. לאחר שירות בפלמ"ח למד בבריטניה, לחם במלחמת העצמאות, והצטרף לקיבוץ שובל, בו היה חבר במשך 41 שנים. הוא מונה לפרופסור מן המניין ב-1977, ולימד ב"מכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית, עד היציאה לגמלאות. חתן פרס ישראל ב-1998. כיום הוא יועץ מדעי של יד ושם, וחבר האקדמיה למדעים.

338 pages, Kindle Edition

Published January 1, 2013

About the author

Yehuda Bauer was a Czech-born Israeli historian and scholar of the Holocaust. He was a professor of Holocaust Studies at the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry at the Hebrew University of Jerusalem.

Reviews

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

"אכן, העם היהודי איננו — למזלנו — "טהור". הוא "טהור" כמו כל פודל רחוב תל אביבי או ירושלמי, וטוב שכך"

הספר "העם המחוצף" הוא אחד הספרים הטובים והמטלטלים ביותר שיצא לי לקרוא בנושא אנטישמיות ושואה. בעיניים פקוחות ובראליזם פרגמטי בוחן פרופסור יהודה באואר, אחד מהחוקרים המכובדים בנושא השואה, מגמות פוליטיות קיצוניות הן בתוך היהדות והן ברחבי העולם החלק מגלים משיחיים וכלה באנטישמיות וגזענות. קצרה היריעה לסכם את הספר הטורד שיצא תחת ידיו ובו הוא לא רק מצייר את האנטישמיות הנוצרית אלא גם מעניק מבט מצליל לאנטישמיות המודרנית ולרדיקליות האיסלמיסטית שתופסת כיוון אנטישמי, אלא הוא גם מאפשר הצצה לשינוי הלך רוחו באשר למספר נושאים מחקריים בשואה. הפרק על רצח עם והפרק על השואה בעיניי הם פסגת הספר החשוב הזה.

הפרק האחרון, הוא הפרק העייתי ביותר כי בו מגיע באואר ללב ליבה של המטרה לשמה נכתב הספר. הוא מתווכח עם קיצוניים מימין (כותבי הספר המזעזע והמטופש תורת המלך שרק לפי הציטוטים שהביא מתוכו היה צריך להוקיע את כותביו)ומשמאל (בעיקר עם שלמה זנד וספרו כיצד ומתי הומצא העם היהודי) כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו, והאם לא לכולנו יש אג'נדה כזו? אני מסכימה עם חלק מהטיעונים שלו, אני פחות מסכימה עם הנבואות השחורות לגבי עתידנו.

מגוון ציטוטים מפרקים שונים שהעתקתי ביחוד כדי לשמר אותם :

״הגל המשיחי, בעיקר בצורתו הדתית אך לא רק בה, נמשך מאז 1967 ועד לכתיבת שורות אלה, ומסכן את קיומו של העם היהודי ואת קיומה של מדינת ישראל, כפי שגלים קודמים של אותה גישה משיחית סיכנו את קיומו של העם היהודי בימים עברו. ההקבלה ההיסטורית עם סוף תקופת בית שני מתבקשת מאליה. נחזור ונדגיש: המרד הגדול נגד הרומאים, אשר הביא לסוף תקופת העצמאות היהודית — אף שבעשורים האחרונים של קיום בית המקדש הארץ כבר נשלטה באופן מוחלט על ידי הכובש הרומאי — היה מעשה של קבוצות משיחיות קיצוניות אשר תקוותן היסודית הייתה להתערבות האל אשר בעזרתו יביסו את הלגיונות הרומיים. המעשה היה בלתי אחראי ואובדני מובהק, ולא פלא הוא שהמנהיגות היהודית שלאחר החורבן ניסתה בכל כוחה להשכיח את פרטי המרד. עצם הרעיון שאוכלוסית פרובינקיה רומית לא גדולה יצליחו לעמוד מול הכוח האדיר של רומא בעת שיא שלטונה, היה הזוי לחלוטין, והמשך המרד והסירוב לנהל משא ומתן על כניעה עלה לעם היהודי במחיר יקר ביותר.
אחרי חורבן הבית נמשך החיזיון במלחמת מצָדה, מצד קבוצת קנאים־סיקריקים אשר התעמרו גם בבני עמם שלהם. היה זה שיא של טירוף דתי ופוליטי, וחמורה במיוחד העובדה שהציונות המודרנית העלתה את מעשה קנאי מצדה לדגם חינוכי מרכזי בתנועת התחייה הלאומית היהודית המודרנית. "שנית מסדה לא תיפול" (יצחק למדן) הייתה הסיסמה; והרמז, במודע או שלא במודע, היה שיש לחזור על מעשה מצדה, והפעם לעמוד כנגד כוחות שאין כל אפשרות לעמוד מולם. זהו בלא ספק הסמל הלא־נכון לעם קטן וחפץ חיים אשר חייב לנהל את ענייניו בשום שכל — לא בהכנעה וללא התרפסות, אך גם בלא לקיחת סיכונים מיותרים."


"השאיפה לגאולה ולימי המשיח היא קו אופייני בתולדות העם היהודי. ככזו עברה מטמורפוזה מגישה אמונית־דתית לאידיאולוגיות שהתפתחו במאות התשע־עשרה והעשרים, והיא מהווה לדעתי — ואינני היחיד האומר זאת — אחד מגורמי הרקע להתבלטות של יהודים בתנועות המהפכניות במאות אלה. המסקנה המתבקשת היא שעובדת היות היהודים מיעוט הדר בין עמים אחרים עודדה את התפתחותן של תנועות משיחיות. שאיפה זאת לפתרון מיידי, כולל וסופי לכל הצרות נמשכת אצל רבים עד היום הזה, כפי שנראה.״

״גם הרומאים לא גירשו את העם היהודי מארץ ישראל, וייאמר במאמר מוסגר כי בנקודה זו מדייקים אלה השוללים את גרסת ההיסטוריה היהודית כפי שהוצגה בחלק מן ההיסטוריוגרפיה הציונית. יש ויכוח גדול על מספר היהודים שנהרגו־נרצחו במהלך המרד הגדול ועל מספר העבדים שהרומאים לקחו מארץ ישראל. המספרים נעים בין 25,000 עבדים למאות אלפים, אולם אליבא דכולי עלמא הרוב נותר בארץ. המרד השני נגד רומי, מרד הגלויות, שפרץ בעיקר בצפון אפריקה, קפריסין, וארם־נהריים (117-115לספירה), לא פגע בעיקרו ביהודי ארץ ישראל, פרט ליהודי לוד שהצטרפו למרד. האחרים סירבו להשתתף בו. רק 75 שנים אחרי חורבן הבית השני אירע האסון הגדול: המרד של שמעון בר־כוזיבא־בר כוכבא (136-132), ככל הנראה בתמיכת רבי עקיבא. היה זה פרץ של קנאות דתית־אתנית ללא כל סיכויי הצלחה של ממש, והתוצאה הייתה כנראה מותם של מאות אלפי יהודים בחלקה הדרומי של הארץ. במעין חזרה על המרד הגדול, היו אלה הדתיים הקיצוניים, בעלי התפיסה המשיחית, שהובילו לאסון (היום יש להם יורשים, הדתיים־המשיחיים הקיצוניים בשטחים ומחוצה להם, המסַכנים את קיומנו). הרומאים ערכו הרג רב ביותר, אך דומה שהיהודים בשאר חלקי הארץ, שלא השתתפו במרד, לא נפגעו.״

״כאשר צמחה הנצרות, היא התפשרה במידה רבה עם האמונות האליליות (אם כי גם היא לא קיבלה את אלוהותו של השליט, ובמקום זה הפך המלך או הקיסר למעין משיח של האל). לולא הנכונות לפשרות לא הייתה הנצרות מתקבלת על ידי העמים השונים: פסל הצלב שאליו ממוסמר ישו־ישוע תפס את מקומם של פסלי האלים. אימוץ הצלב כסמל המרכזי של הנצרות מעלה תהיות לא מעטות, שכן הצלב היה עמוד התלייה הרומאי. הנצרות היא הדת היחידה המשתמשת בעמוד תלייה כסמל מרכזי, ועוד סמל לאהבה ללא גבול.״

״פרופ' שמואל אטינגר ז"ל היה אחד ממורי וחברי (ובר פלוגתא עוד מימיו כרוח החיה בקבוצת הקומוניסטים העברים בירושלים). לאחר שהשתחרר מן המרקסיזם טען, לדעתי בצדק רב, שאי אפשר להסביר את האנטישמיות על ידי שימת הדגש על הגורמים הכלכליים, כפי שהמרקסיסטים טענו, שכן אי אפשר להסביר תופעה שיש לה המשכיות בסיסית במספר תצורות כלכליות־חברתיות על פני מאות רבות בשנים על ידי גורם כלכלי המשתנה לאורך כל הזמן הזה."


״המושג "אנטישמיות" הוא אכן חסר כל היגיון. הלא אין "שמיוּת" שמישהו יכול להתנגד לה, אין שֵמים. יש שפות שמיות"

״לגרסה הנאצית של האנטישמיות יש שושלת יוחסין לא קצרה. כידוע לכל מי שקרא
על תולדות היהודים, גרסה גזענית של האנטישמיות הופיעה בספרד הנוצרית, עוד
לפני הגירוש של שנת 1492. כבר ב־1449 נחקק בטולדו, בעקבות מהומות שכוונו נגד יהודים שהמירו את דתם, חוק ה־limpieza de sangre, או "טוהר הדם". בעקבות כך בא, אחרי הגירוש, חוק דומה, מורחב, שמנע מכל אדם שמוצאו יהודי או ערבי־מוסלמי להתמנות לפקיד גבוה או לחשמן. חוק טוהר הדם נשמר עד למאה התשע־עשרה. יש לציין שאין כאן עניין של חוקים בהשראה קתולית נגד יהודים או מוסלמים, אלא נגד נוצרים, לרוב כשֵרים למדי, שמוצאם מבני דת ועם אחרים. הטבילה אינה משנה את "הדם הזר", יסוד מוסד באידיאולוגיה הנאצית. אין בידִי הוכחה שהנאצים העתיקו את חוקי הגזע שלהם במודע מן הספרדים, אולם גם אם לא תוכח סמיכות כזאת, אי אפשר להתעלם מן היסוד הגזעני שהתפתח בתוך הנצרות, וזאת בניגוד גמור לתאולוגיה הקתולית ששלטה שם אז (והיום) בכיפה.״

״אחד ממאפייני הסוג השמאלי־ליברלי של האנטישמיות הוא העובדה שבין מנהיגיה, הוגיה ומפיציה ישנם לא מעט יהודים, וביניהם ישראלים (לשעבר או גם כאלה החיים בישראל), אשר נותנים הכשר של בד"צ שמאלי לשנאה עתיקת יומין. יש כאן המשך למסורת של יהודים אנטי־יהודים, והיו כאלה גם בתקופות קודמות: יהודים שעברו לדת הנוצרית וניסו להוכיח את נאמנותם לדתם החדשה על
ידי התקפות״

"אמרנו שהגזענות האירופית התחילה בחצי האי האיברי במאה החמש־עשרה. אולם דומה שהייתה לפניה גזענות לא אירופית. ייתכן מאוד שהגזענות מתחילה באסלאם. המוסלמים פיתחו אפליה על בסיס של צבע עור בעקבות כיבושיהם באפריקה."

הגזענות, כך נראה, נוצרה כרציונליזציה לעבדות, שכן סוחרים ערביים מוסלמים היוו גורם מרכזי בסחר העבדים מאות שנים לפני" הכיבושים האירופיים באפריקה."

"מי שסבור שהשואה חורגת מרצח עם, ושזו קטגוריה אחרת לגמרי, טועה אפוא טעות בסיסית, עקרונית, מבחינת ההבנה של התהליך ההיסטורי."

"הנאצים המציאו דחליל של כוח פוליטי יהודי, כוח אשר כל יהודי כפרט הוא כביכול חלק ממנו, ונלחמו נגד הדחליל הזה, שייצג אנשים חיים, שחייהם נפלו קורבן להזיה הזאת. מסקנה: האידיאולוגיה הנאצית הייתה בלתי פרגמטית, וביתר דיוק, אנטי־פרגמטית בעליל."

"מעניין לציין, שעד היום מופיעים בעיתונות הישראלית מכתבים ואפילו מאמרים הטוענים ל"קשר השתיקה". מי שכותב כך הוא פשוט בור ועם הארץ. לא הייתה שתיקה. הבעיה לא הייתה שתיקה, אלא דברים אחרים לגמרי."

"דרישות־הצעות אלה נדחו, כמעט כולן. כלומר, את המעט שיכלו לעשות, לא עשו. הסיבות לדחיות אלה לא היו בראש וראשונה אנטישמיות (אם כי האנטישמיות לא נעדרה מגישתם של האנגלו־אמריקנים), אלא מתפיסת הדרך היעילה ביותר לנהל את המלחמה. עם זאת, היהודים נתפסו אצל הקברניטים כקבוצה טרדנית הדורשת זכויות יתר בשעה שכולם סובלים, לא רק הם. עד סוף המלחמה וגם עשרות שנים אחריה, לא הבינו במערב את ייחודיות מעמדם של היהודים בעיני הנאצים, ומכאן שלא הבינו גם מדוע המלחמה הייתה, במובן המהותי שלה, מלחמה נגד היהודים."

"חלק גדול מקורבנות השואה נרצחו לתוך שוחות ובורות ירי, אחרים מתו כתוצאה מצעדות מוות, ורבים אחרים היו קורבנות של רציחות פרטניות, של בודדים וקבוצות קטנות, בידי קלגסי הגרמנים ושותפיהם. במילים אחרות: הפצצת אושוויץ־בירקנאו לא הייתה פותרת את בעיית ההשמדה, ורק צורת הרצח ואתריו היו משתנים. אין ספק שהרס המתקנים בבירקנאו לא היה משנה ולו במעט את השאיפה להשמדת היהודים בידי הגרמנים."

"עם כל זאת, לא הגנתי ולא אגן על קסטנר, שהיה אדם שאפתן וכאמור שקרן מועד. הגיבורים שלנו אינם בהכרח מלאכים עם כנפיים צחורות, אלא בני אדם כמונו, מסוכסכים עם עצמם ועם אחרים. הדוגמה הקלאסית היא המציל האולטימטיבי, אוסקר שינדלר, שהציל למעלה מאלף יהודים. שינדלר היה נאצי, רמאי, בוגד באשתו, שתיין, קלפן ונצלן. אבל הוא היה גם גיבור שהציל חיי רבים. או למשל הרב וייסמנדל, שהיה פנאט דתי קיצוני וגיבור יהודי אמיתי. ועוד כהנה וכהנה."