אלוהים לא מרשה", ספרו הראשון של חנוך דאום, מציג מונולוג חושפני, הכולל ארבעה מכתבי התנצלות, בהם חושף הכותב תהליך כואב של התרחקות מן הדת כפי שהכיר אותה, התרחקות מן המגזר אליו הוא שייך, חיים בצילו של אב דומיננטי המקדיש את חייו למען הקהילה הדתית לאומית, עימות עם הרצון להיות חלק מקולקטיב דתי לאומי, מבלי לנהוג על פי הכללים, והתמודדות עם האשמות בלתי פוסקות, ואולי מוצדקות, על שבחר כעיתונאי דתי שלא לייצג נאמנה את המגזר ממנו הגיע. אלוהים לא מרשה הוא האוטוביוגרפיה הרגשית של הכותב. מדובר בספר מטלטל המטפל באומץ אך בהכנעה בבעיות שטרם טופלו בעולם הדתי: הומו-אירוטיות בישיבות, שימוש בכדורים פסיכיאטריים, זוגות מעורבים, בדידותם של ילדים הגדלים במשפחות מרובות ילדים ועוד. זהו ספר שנכתב באהבה גדולה, אך מתוך כאב וגעגוע. אלוהים לא מרשה בספר מרגש חושפני במיוחד עושה דאום חשבון נפש עם אביו הקפדן ומסוגר, עם הקהילה הדתית ממנה בא שאליהם הוא חש אמביוולנטיות בלתי פתורה, עם אשתו עם אלוהים ובעיקר עם עצמו. ללא רחמים הוא מתאר את רגעי ההשפלה, הכאב, הדחייה, יחסים הומוסקסואליים, אוננות שבאה ממקום של לענג את עצמך בשיממון צחיח חברתי. דאום מתאר את נעוריו, ימי הצבא הקשים את האכזריות והאטימות של המערכת. קשה להישאר אדיש לנוכח קריאת הדברים. אחרי הקריאה של הספר הזה תבינו טוב יותר את עולמם של בני הישיבות ואת עולמם של שרשרת הילדים עם הפאות והכיפות בשכונות הצפופות החרדיות. ארבעה פרקים/מכתבים בספרו של חנוך דאום: מכתב לאבא, מכתב למגזר, מכתב לאלוהים ומכתב לרעיה אהובה.
הספר מורכב מ 4 מכתבים. המכתב הראשון לאביו שמערכת היחסים שלו איתו היתה מערכת מורכבת, קרה ושל הזנחה רגשית.
"חיי היו מסע מתמיד ורוגש אחר האישור שלך, אישור שמעולם לא הגיע. כאשר נפטרת מזה העולם בשבת קודש פרשת חוקת, איבדתי את המנוע של חיי. "
בצלילות מתאר דאום את הצפייה שלו מאביו, צפייה שכל ילד חווה מהוריו לאהבה בלי תנאים וקבלה. בגיל 13 הוא נשלח לפנימיה, בניגוד לרצונו, ובמשך 4 שנים הצליח לשרוד רק בזכות מערכת יחסים רגשית עם ילד אחר. מערכת יחסים שמתפתחת ונושאת גוון הומו אירוטי. הצורך הרגשי העז של הילד דאום בחום ואהבה מהוריו ובמיוחד אביו, העדרם מחיו וקבלתם באופן כזה ומאידך יסורי המצפון על מערכת היחסים עם החבר מטלטלים את נפשו שלא מוצאת מנוח.
דאום אינו כועס. הוא השלים עם אביו והוא כותב על השבר בכאב. אבל אני כועסת, גם אם דאום אינו כועס על הוריו. התיאורים שלו פשוט קורעי לב.
דאום מתאר את יציאתו הראשונה מהפנימיה לבית: דאום בגיל 13 נסע באוטובוס מירושלים לרמת הגולן. באוטובוס לא היה מקום ישיבה ולכן הוא עמד רוב הדרך. בשלב מסויים מטילטולי הדרך הוא הקיא. רק בזכות אישה טובה אחת שהחליפה לו בגדים ועזרה לו למצוא מקום הוא שרד את הדרך עד לתחנה שלו. מהדאגה, הבילבול והבושה הוא ירד 2 תחנות לפני נקודת האיסוף למושב. רק 10 ק"מ ושעה וחצי הליכה. לאחר שעה וחצי הגיע לנקודת האיסוף שם נאלץ לתפוס טרמפים. דאום הגיע לביתו לאחר 7 שעות! לא קראתי בספר שהוריו יצאו מדעתם - מה שבוודאות היה קורה לי. אף אחד לא יצא לחפש את הילד בן ה 13, לא יצא לקראתו לא חשב לנסוע עם האוטו לאסוף אותו. הפקרות במיטבה.
הקטע שהכי הרג אותי, עצבן אותי והעלה את חרוני הוא הקטע עם הגרבים:
"ואז אתה מוציא חבילת גרביים חדשים, מנתק מהם את המדבקה, ושם לי על היד. הנה, זה במיוחד בשבילך, מדבקה מחוץ לארץ. כל כך מעט מאמץ השקעת בסצנה הזו, שחזרה על עצמה כל אימת שאמא קנתה עבורך גרביים חדשים, וכל כך הרבה שמחה נטעת בלבי. הייתי הולך לישון עם מדבקת הגרביים. "
אפילו לא גרבים, רק מדבקה! והילד שמח בכל כך מעט. למה להביא ילדים אם אין לך יכולת רגשית להעניק להם? @@@ המכתב השני, הוא מכתב למגזר או אפולוגטיקה שהעזתי לחשוב אחרת. פרקים שבהם חנוך דאום מתנצל וחוזר ומסביר ומתנצל על כך שלא ייצג נאמנה את המגזר בעיתונאות ובתקשורת ועל כך שהעז לחשוב אחרת ולסטות מהתכתיבים של קו המחשבה האחיד.
אני חייבת לציין כי מכתב זה לא לגמרי מעניין אותי. גם לא מעניינים אותי כל חבלי הלידה של המחשבה העצמאית וההתנתקות החד צדדית של דאום מהמגזר. או הנסיונות שלו להישאר מחובר רק בעורק אחד.
כן, זה קשה להיות נונקונפורמיסט בתוך החברה שבה אתה חי. זה קשה לחשוב אחרת וגם לאמר את זה בקול רם. זה לא פשוט לעמוד לבד ולעבור את המשטור המחשבתי בהצלחה וגם לצאת מזה חיי. שישאל את מסורבי העליה מברית המועצות. לפחות כאן לא שולחים את דאום לסיביר. מקסימום שולחים אותו לתל אביב וזה יתרון משמעותי. אני חושבת. @@@
"רגע פרוזאי בחייו של כל אדם, האזנה לחדשות, יכול לעתים להיות רגע מכונן בחייו של אדם דתי. רגע שבו האדמה תחתיו רועדת."
המכתב השלישי מופנה לאלוהים. יש בו מספר פנינים מחשבתיות שהרשימו אותי בעוצמתן, בעוצמת הבהירות שבהן ובעוצמת התבונה הטמונה בהן: חנוך דאום במסע אל עבר האמונה הפרטית שלו, שובר את כל המוסכמות והאיסורים הדתיים עליהם גדל. הוא בוחן את היכולת שלו לחצות את הקווים ועדין להישאר אדם מאמין.
מאמין במובן העמוק והמהותי ולא במובן הטכני פרוצדורלי.
"יש פה הונאה ענקית, אלוהים שבשמים, אולי הונאה מכוונת, של דורות רבים של מתפללים, אשר הקו שלהם, אלוהים, מנותק. תפילתם מכוונת כלפי מעלה במקום להיות מכוונת כלפי עצמם. במקום להיות זמן לחשבון נפש, הפכה התפילה זמן לתביעות."
אט אט הוא מגיע למסקנה שאין השגחה פרטית והאלוהים שלו הוא אלוהים שמאפשר למאמיניו את חופש הבחירה, את הסבלנות והסובלנות ואת היכולת לתקשר איתו גם כאשר לא כל האלמנטים הטיקסיים וההתנהגותיים מתקיימים. הוא מסיר את החסמים שגורמים לו מתח, חרדה, אי שקט באמונה שלו ובקשר שלו עם האל ור כך הוא יכול להתעלות למקום שבו הוא מאמין באמת ובתמים ומתוך בחירה.
"העולם אינו מתחיל ונגמר בחייו שלו. כי החיים לא התחילו כאשר נולד ולא ייפסקו כאשר ימות, ולאור האמת הפרספקטיבית הזו, עליו לפעול בצורה שלווה יותר, שמחה יותר, פרופורציונלית ומאוזנת."
הוא מודע לכך שיש השלכות לבחירות שלו והוא מודע לכך שיתכן שלא יקבלו אותו במגזר אליו הוא בוחר להמשיך ולהשתייך. הדאגה העמוקה ביותר שלו היא הדאגה לילדיו ולמשפחתו ולהשפעת החשיפה שלו עליהם שכן לקהילה יש כח מכריע בחיי הפרט. זהו פרק מרגש, חכם וכתוב ביד תבונית ולו רק בשלו היה שווה לקרוא את הספר. @@@ המכתב האחרון ממוען לאישתו שהתחתנה עם אדם שכבר לא קיים.
עבור כולנו זה קורה. אנחנו גדלים בזוגיות לכיוונים לא צפויים והולכים בדרכים נפרדות למטרה משותפת.
@@@ הספר טוב, כתוב היטב אם כי לא כל החלקים בו דיברו אלי במידה שווה. אני שמחה שקראתי אותו הוא נתן לי זווית ראיה חדשה על הקושי והמאמץ שבלהיות שונה.