What do you think?
אלוהים לא מרשה
אלוהים לא מרשה", ספרו הראשון של חנוך דאום, מציג מונולוג חושפני, הכולל ארבעה מכתבי התנצלות, בהם חושף הכותב תהליך כואב של התרחקות מן הדת כפי שהכיר אותה, התרחקות מן המגזר אליו הוא שייך, חיים בצילו של אב דומיננטי המקדיש את חייו למען הקהילה הדתית לאומית, עימות עם הרצון להיות חלק מקולקטיב דתי לאומי, מבלי לנהוג על פי הכללים, והתמודדות עם האשמות בלתי פוסקות, ואולי מוצדקות, על שבחר כעיתונאי דתי שלא לייצג נאמנה את המגזר ממנו הגיע.
אלוהים לא מרשה הוא האוטוביוגרפיה הרגשית של הכותב. מדובר בספר מטלטל המטפל באומץ אך בהכנעה בבעיות שטרם טופלו בעולם הדתי: הומו-אירוטיות בישיבות, שימוש בכדורים פסיכיאטריים, זוגות מעורבים, בדידותם של ילדים הגדלים במשפחות מרובות ילדים ועוד. זהו ספר שנכתב באהבה גדולה, אך מתוך כאב וגעגוע.
אלוהים לא מרשה
בספר מרגש חושפני במיוחד עושה דאום חשבון נפש עם אביו הקפדן ומסוגר, עם הקהילה הדתית ממנה בא שאליהם הוא חש אמביוולנטיות בלתי פתורה, עם אשתו עם אלוהים ובעיקר עם עצמו. ללא רחמים הוא מתאר את רגעי ההשפלה, הכאב, הדחייה, יחסים הומוסקסואליים, אוננות שבאה ממקום של לענג את עצמך בשיממון צחיח חברתי.
דאום מתאר את נעוריו, ימי הצבא הקשים את האכזריות והאטימות של המערכת. קשה להישאר אדיש לנוכח קריאת הדברים.
אחרי הקריאה של הספר הזה תבינו טוב יותר את עולמם של בני הישיבות ואת עולמם של שרשרת הילדים עם הפאות והכיפות בשכונות הצפופות החרדיות.
ארבעה פרקים/מכתבים בספרו של חנוך דאום: מכתב לאבא, מכתב למגזר,
מכתב לאלוהים ומכתב לרעיה אהובה.
אלוהים לא מרשה הוא האוטוביוגרפיה הרגשית של הכותב. מדובר בספר מטלטל המטפל באומץ אך בהכנעה בבעיות שטרם טופלו בעולם הדתי: הומו-אירוטיות בישיבות, שימוש בכדורים פסיכיאטריים, זוגות מעורבים, בדידותם של ילדים הגדלים במשפחות מרובות ילדים ועוד. זהו ספר שנכתב באהבה גדולה, אך מתוך כאב וגעגוע.
אלוהים לא מרשה
בספר מרגש חושפני במיוחד עושה דאום חשבון נפש עם אביו הקפדן ומסוגר, עם הקהילה הדתית ממנה בא שאליהם הוא חש אמביוולנטיות בלתי פתורה, עם אשתו עם אלוהים ובעיקר עם עצמו. ללא רחמים הוא מתאר את רגעי ההשפלה, הכאב, הדחייה, יחסים הומוסקסואליים, אוננות שבאה ממקום של לענג את עצמך בשיממון צחיח חברתי.
דאום מתאר את נעוריו, ימי הצבא הקשים את האכזריות והאטימות של המערכת. קשה להישאר אדיש לנוכח קריאת הדברים.
אחרי הקריאה של הספר הזה תבינו טוב יותר את עולמם של בני הישיבות ואת עולמם של שרשרת הילדים עם הפאות והכיפות בשכונות הצפופות החרדיות.
ארבעה פרקים/מכתבים בספרו של חנוך דאום: מכתב לאבא, מכתב למגזר,
מכתב לאלוהים ומכתב לרעיה אהובה.
213 pages, Unknown Binding
Published January 1, 2007
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 2 of 2 reviews
February 11, 2016
הספר מורכב מ 4 מכתבים. המכתב הראשון לאביו שמערכת היחסים שלו איתו היתה מערכת מורכבת, קרה ושל הזנחה רגשית.
"חיי היו מסע מתמיד ורוגש אחר האישור שלך, אישור שמעולם לא הגיע. כאשר נפטרת מזה העולם בשבת קודש פרשת חוקת, איבדתי את המנוע של חיי. "
בצלילות מתאר דאום את הצפייה שלו מאביו, צפייה שכל ילד חווה מהוריו לאהבה בלי תנאים וקבלה. בגיל 13 הוא נשלח לפנימיה, בניגוד לרצונו, ובמשך 4 שנים הצליח לשרוד רק בזכות מערכת יחסים רגשית עם ילד אחר. מערכת יחסים שמתפתחת ונושאת גוון הומו אירוטי. הצורך הרגשי העז של הילד דאום בחום ואהבה מהוריו ובמיוחד אביו, העדרם מחיו וקבלתם באופן כזה ומאידך יסורי המצפון על מערכת היחסים עם החבר מטלטלים את נפשו שלא מוצאת מנוח.
דאום אינו כועס. הוא השלים עם אביו והוא כותב על השבר בכאב. אבל אני כועסת, גם אם דאום אינו כועס על הוריו. התיאורים שלו פשוט קורעי לב.
דאום מתאר את יציאתו הראשונה מהפנימיה לבית: דאום בגיל 13 נסע באוטובוס מירושלים לרמת הגולן. באוטובוס לא היה מקום ישיבה ולכן הוא עמד רוב הדרך. בשלב מסויים מטילטולי הדרך הוא הקיא. רק בזכות אישה טובה אחת שהחליפה לו בגדים ועזרה לו למצוא מקום הוא שרד את הדרך עד לתחנה שלו. מהדאגה, הבילבול והבושה הוא ירד 2 תחנות לפני נקודת האיסוף למושב. רק 10 ק"מ ושעה וחצי הליכה. לאחר שעה וחצי הגיע לנקודת האיסוף שם נאלץ לתפוס טרמפים. דאום הגיע לביתו לאחר 7 שעות! לא קראתי בספר שהוריו יצאו מדעתם - מה שבוודאות היה קורה לי. אף אחד לא יצא לחפש את הילד בן ה 13, לא יצא לקראתו לא חשב לנסוע עם האוטו לאסוף אותו. הפקרות במיטבה.
הקטע שהכי הרג אותי, עצבן אותי והעלה את חרוני הוא הקטע עם הגרבים:
"ואז אתה מוציא חבילת גרביים חדשים, מנתק מהם את המדבקה, ושם לי על היד. הנה, זה במיוחד בשבילך, מדבקה מחוץ לארץ. כל כך מעט מאמץ השקעת בסצנה הזו, שחזרה על עצמה כל אימת שאמא קנתה עבורך גרביים חדשים, וכל כך הרבה שמחה נטעת בלבי. הייתי הולך לישון עם מדבקת הגרביים. "
אפילו לא גרבים, רק מדבקה! והילד שמח בכל כך מעט. למה להביא ילדים אם אין לך יכולת רגשית להעניק להם?
@@@
המכתב השני, הוא מכתב למגזר או אפולוגטיקה שהעזתי לחשוב אחרת. פרקים שבהם חנוך דאום מתנצל וחוזר ומסביר ומתנצל על כך שלא ייצג נאמנה את המגזר בעיתונאות ובתקשורת ועל כך שהעז לחשוב אחרת ולסטות מהתכתיבים של קו המחשבה האחיד.
אני חייבת לציין כי מכתב זה לא לגמרי מעניין אותי. גם לא מעניינים אותי כל חבלי הלידה של המחשבה העצמאית וההתנתקות החד צדדית של דאום מהמגזר. או הנסיונות שלו להישאר מחובר רק בעורק אחד.
כן, זה קשה להיות נונקונפורמיסט בתוך החברה שבה אתה חי. זה קשה לחשוב אחרת וגם לאמר את זה בקול רם. זה לא פשוט לעמוד לבד ולעבור את המשטור המחשבתי בהצלחה וגם לצאת מזה חיי. שישאל את מסורבי העליה מברית המועצות. לפחות כאן לא שולחים את דאום לסיביר. מקסימום שולחים אותו לתל אביב וזה יתרון משמעותי. אני חושבת.
@@@
"רגע פרוזאי בחייו של כל אדם, האזנה לחדשות, יכול לעתים להיות רגע מכונן בחייו של אדם דתי. רגע שבו האדמה תחתיו רועדת."
המכתב השלישי מופנה לאלוהים. יש בו מספר פנינים מחשבתיות שהרשימו אותי בעוצמתן, בעוצמת הבהירות שבהן ובעוצמת התבונה הטמונה בהן: חנוך דאום במסע אל עבר האמונה הפרטית שלו, שובר את כל המוסכמות והאיסורים הדתיים עליהם גדל.
הוא בוחן את היכולת שלו לחצות את הקווים ועדין להישאר אדם מאמין.
מאמין במובן העמוק והמהותי ולא במובן הטכני פרוצדורלי.
"יש פה הונאה ענקית, אלוהים שבשמים, אולי הונאה מכוונת, של דורות רבים של מתפללים, אשר הקו שלהם, אלוהים, מנותק. תפילתם מכוונת כלפי מעלה במקום להיות מכוונת כלפי עצמם. במקום להיות זמן לחשבון נפש, הפכה התפילה זמן לתביעות."
אט אט הוא מגיע למסקנה שאין השגחה פרטית והאלוהים שלו הוא אלוהים שמאפשר למאמיניו את חופש הבחירה, את הסבלנות והסובלנות ואת היכולת לתקשר איתו גם כאשר לא כל האלמנטים הטיקסיים וההתנהגותיים מתקיימים.
הוא מסיר את החסמים שגורמים לו מתח, חרדה, אי שקט באמונה שלו ובקשר שלו עם האל ור כך הוא יכול להתעלות למקום שבו הוא מאמין באמת ובתמים ומתוך בחירה.
"העולם אינו מתחיל ונגמר בחייו שלו. כי החיים לא התחילו כאשר נולד ולא ייפסקו כאשר ימות, ולאור האמת הפרספקטיבית הזו, עליו לפעול בצורה שלווה יותר, שמחה יותר, פרופורציונלית ומאוזנת."
הוא מודע לכך שיש השלכות לבחירות שלו והוא מודע לכך שיתכן שלא יקבלו אותו במגזר אליו הוא בוחר להמשיך ולהשתייך. הדאגה העמוקה ביותר שלו היא הדאגה לילדיו ולמשפחתו ולהשפעת החשיפה שלו עליהם שכן לקהילה יש כח מכריע בחיי הפרט.
זהו פרק מרגש, חכם וכתוב ביד תבונית ולו רק בשלו היה שווה לקרוא את הספר.
@@@
המכתב האחרון ממוען לאישתו שהתחתנה עם אדם שכבר לא קיים.
עבור כולנו זה קורה. אנחנו גדלים בזוגיות לכיוונים לא צפויים והולכים בדרכים נפרדות למטרה משותפת.
@@@
הספר טוב, כתוב היטב אם כי לא כל החלקים בו דיברו אלי במידה שווה. אני שמחה שקראתי אותו הוא נתן לי זווית ראיה חדשה על הקושי והמאמץ שבלהיות שונה.
"חיי היו מסע מתמיד ורוגש אחר האישור שלך, אישור שמעולם לא הגיע. כאשר נפטרת מזה העולם בשבת קודש פרשת חוקת, איבדתי את המנוע של חיי. "
בצלילות מתאר דאום את הצפייה שלו מאביו, צפייה שכל ילד חווה מהוריו לאהבה בלי תנאים וקבלה. בגיל 13 הוא נשלח לפנימיה, בניגוד לרצונו, ובמשך 4 שנים הצליח לשרוד רק בזכות מערכת יחסים רגשית עם ילד אחר. מערכת יחסים שמתפתחת ונושאת גוון הומו אירוטי. הצורך הרגשי העז של הילד דאום בחום ואהבה מהוריו ובמיוחד אביו, העדרם מחיו וקבלתם באופן כזה ומאידך יסורי המצפון על מערכת היחסים עם החבר מטלטלים את נפשו שלא מוצאת מנוח.
דאום אינו כועס. הוא השלים עם אביו והוא כותב על השבר בכאב. אבל אני כועסת, גם אם דאום אינו כועס על הוריו. התיאורים שלו פשוט קורעי לב.
דאום מתאר את יציאתו הראשונה מהפנימיה לבית: דאום בגיל 13 נסע באוטובוס מירושלים לרמת הגולן. באוטובוס לא היה מקום ישיבה ולכן הוא עמד רוב הדרך. בשלב מסויים מטילטולי הדרך הוא הקיא. רק בזכות אישה טובה אחת שהחליפה לו בגדים ועזרה לו למצוא מקום הוא שרד את הדרך עד לתחנה שלו. מהדאגה, הבילבול והבושה הוא ירד 2 תחנות לפני נקודת האיסוף למושב. רק 10 ק"מ ושעה וחצי הליכה. לאחר שעה וחצי הגיע לנקודת האיסוף שם נאלץ לתפוס טרמפים. דאום הגיע לביתו לאחר 7 שעות! לא קראתי בספר שהוריו יצאו מדעתם - מה שבוודאות היה קורה לי. אף אחד לא יצא לחפש את הילד בן ה 13, לא יצא לקראתו לא חשב לנסוע עם האוטו לאסוף אותו. הפקרות במיטבה.
הקטע שהכי הרג אותי, עצבן אותי והעלה את חרוני הוא הקטע עם הגרבים:
"ואז אתה מוציא חבילת גרביים חדשים, מנתק מהם את המדבקה, ושם לי על היד. הנה, זה במיוחד בשבילך, מדבקה מחוץ לארץ. כל כך מעט מאמץ השקעת בסצנה הזו, שחזרה על עצמה כל אימת שאמא קנתה עבורך גרביים חדשים, וכל כך הרבה שמחה נטעת בלבי. הייתי הולך לישון עם מדבקת הגרביים. "
אפילו לא גרבים, רק מדבקה! והילד שמח בכל כך מעט. למה להביא ילדים אם אין לך יכולת רגשית להעניק להם?
@@@
המכתב השני, הוא מכתב למגזר או אפולוגטיקה שהעזתי לחשוב אחרת. פרקים שבהם חנוך דאום מתנצל וחוזר ומסביר ומתנצל על כך שלא ייצג נאמנה את המגזר בעיתונאות ובתקשורת ועל כך שהעז לחשוב אחרת ולסטות מהתכתיבים של קו המחשבה האחיד.
אני חייבת לציין כי מכתב זה לא לגמרי מעניין אותי. גם לא מעניינים אותי כל חבלי הלידה של המחשבה העצמאית וההתנתקות החד צדדית של דאום מהמגזר. או הנסיונות שלו להישאר מחובר רק בעורק אחד.
כן, זה קשה להיות נונקונפורמיסט בתוך החברה שבה אתה חי. זה קשה לחשוב אחרת וגם לאמר את זה בקול רם. זה לא פשוט לעמוד לבד ולעבור את המשטור המחשבתי בהצלחה וגם לצאת מזה חיי. שישאל את מסורבי העליה מברית המועצות. לפחות כאן לא שולחים את דאום לסיביר. מקסימום שולחים אותו לתל אביב וזה יתרון משמעותי. אני חושבת.
@@@
"רגע פרוזאי בחייו של כל אדם, האזנה לחדשות, יכול לעתים להיות רגע מכונן בחייו של אדם דתי. רגע שבו האדמה תחתיו רועדת."
המכתב השלישי מופנה לאלוהים. יש בו מספר פנינים מחשבתיות שהרשימו אותי בעוצמתן, בעוצמת הבהירות שבהן ובעוצמת התבונה הטמונה בהן: חנוך דאום במסע אל עבר האמונה הפרטית שלו, שובר את כל המוסכמות והאיסורים הדתיים עליהם גדל.
הוא בוחן את היכולת שלו לחצות את הקווים ועדין להישאר אדם מאמין.
מאמין במובן העמוק והמהותי ולא במובן הטכני פרוצדורלי.
"יש פה הונאה ענקית, אלוהים שבשמים, אולי הונאה מכוונת, של דורות רבים של מתפללים, אשר הקו שלהם, אלוהים, מנותק. תפילתם מכוונת כלפי מעלה במקום להיות מכוונת כלפי עצמם. במקום להיות זמן לחשבון נפש, הפכה התפילה זמן לתביעות."
אט אט הוא מגיע למסקנה שאין השגחה פרטית והאלוהים שלו הוא אלוהים שמאפשר למאמיניו את חופש הבחירה, את הסבלנות והסובלנות ואת היכולת לתקשר איתו גם כאשר לא כל האלמנטים הטיקסיים וההתנהגותיים מתקיימים.
הוא מסיר את החסמים שגורמים לו מתח, חרדה, אי שקט באמונה שלו ובקשר שלו עם האל ור כך הוא יכול להתעלות למקום שבו הוא מאמין באמת ובתמים ומתוך בחירה.
"העולם אינו מתחיל ונגמר בחייו שלו. כי החיים לא התחילו כאשר נולד ולא ייפסקו כאשר ימות, ולאור האמת הפרספקטיבית הזו, עליו לפעול בצורה שלווה יותר, שמחה יותר, פרופורציונלית ומאוזנת."
הוא מודע לכך שיש השלכות לבחירות שלו והוא מודע לכך שיתכן שלא יקבלו אותו במגזר אליו הוא בוחר להמשיך ולהשתייך. הדאגה העמוקה ביותר שלו היא הדאגה לילדיו ולמשפחתו ולהשפעת החשיפה שלו עליהם שכן לקהילה יש כח מכריע בחיי הפרט.
זהו פרק מרגש, חכם וכתוב ביד תבונית ולו רק בשלו היה שווה לקרוא את הספר.
@@@
המכתב האחרון ממוען לאישתו שהתחתנה עם אדם שכבר לא קיים.
עבור כולנו זה קורה. אנחנו גדלים בזוגיות לכיוונים לא צפויים והולכים בדרכים נפרדות למטרה משותפת.
@@@
הספר טוב, כתוב היטב אם כי לא כל החלקים בו דיברו אלי במידה שווה. אני שמחה שקראתי אותו הוא נתן לי זווית ראיה חדשה על הקושי והמאמץ שבלהיות שונה.
Read
June 17, 2026אני מאוד אוהבת את חנוך דאום ואת הספרים שלו ״החיים הם רק תקופה״ ו״החיים הם תקןפה קשה״, הם היו משעשעים וגם עמוקים באותו הזמן. הספר הזה היה מאוד שונה ואני חושבת שלא ממש הבנתי למה אני נכנסת כשקניתי אותו:/
אתחיל ואגיד שהכתיבה הייתה מצוינת, עד כדי כך שסימנתי בערך 20 שורות מהספר, אלה כמה מהאהובות עליי:
״איני צודק מכם, אני פשוט רואה את הדברים אחרת״
״מותר לאדם ללכת בדרך שנראית לו נכונה ואף להטיף לאחרים לעשות זאת, אבל חייב להיות בלבו ספק״
״ידעתי לשכנע, אבל לא ידעתי להשתכנע. ידעתי להסביר, אבל אבל לא הבנתי זאת מעולם״
״החיים הללו קצרים מכדי שנגשים בהם חלומות של מישהו אחר״
״זהו כאב עצום אך הוא מלווה בשקט. השקט של מי שחש כי הגרוע מכל קרה, והוא חש גם נחמה מיוחדת: הוא יכול להפסיק לפחד.״
״מדובר בפחד משינוי: קשה לנו, אבל התרגלנו לקושי הזה. יש לנו פחדים, אבל הם מניעים אותנו לפעולה. אנחנו לא מכירים חיים בלעדיהם.״
את החצי הראשון של הספר בלעתי, הוא כתוב מאוד יפה והיה מאוד מעניין לקרוא על המאבקים שלו עם הזהות שלו: הפוליטית, הדתית, הלאומית (אפילו המינית בישיבה), המאבק הנפשי והטיפול הפסיכיאטרי, על השינוי שחל בו ובתפיסת העולם שלו שאין אמת אובייקטיבית ושצריך להטיל ספק בהכול.
למרות כל הדברים שאהבתי, בשלב מסוים הרגשתי שהספר מאוד מאוד רפטטיבי וחוזר על אותם הדברים שוב ושוב בלי להגיע לנקודה חדשה, הרגשתי שבאמצע הספר בערך הוא ניסה להמשיך למלא עוד עמודים כדי להגיע לאורך שיספיק להיות מודפס כספר, ולאו דווקא כי יש לו עוד תוכן להוסיף. היו חלקים ארוכים שלא כללו בכלל אנקדוטות חדשות או רעיונות חדשים, רק אותן התפיסות והמחשבות שכבר העלה בנוסח שונה. כשהגעתי לחלק האחרון שהוא המכתב לאשתו אפילו לא באמת הרגשתי שהוא כותב לאשתו, הוא חזר על אותם הדברים שהוא אמר בחלקים הקודמים בדיוק רק הוסיף ״רעייתי היקרה״ כפנייה אחת לכמה פסקאות. יתר על כן, וזה דבר שאני אומרת בספק מסוים כי בסוף מדובר בספר אוטוביוגרפי וכמובן שאין דרך לדעת באמת אם חנוך חשב והרגיש ככה ברמה כזאת, היו חלקים שהרגישו לי כבר לא אותנטיים מכמה שהוא הטיל ספק בהכול וכמה שהקטין את עצמו, את דעותיו ואת תפיסותיו. היה מעט מייגע לקרוא שוב ושוב הסתייגויות שלו ממה שהוא עצמו כתב, כל הצהרה או מחשבה שהוא העלה על הכתב לוותה ב״אבל אולי אני טועה, אבל מה אני יודע, אני כלום ושום דבר לעומתכם חבריי למגזר / אבי הרב הגדול, מה שאני אומר לא משנה כלל״ וכו׳ וכו׳ ובשלב מסוים התחלתי לגלגל עיניים בעל כורחי בזמן הקריאה בגלל שהנקודה עברה כבר פעמים כה רבות. ולא בגלל שאני לא מסכימה שאין בהכרח מציאות אובייקטיבית, שחשוב להטיל ספק בהכול ולא לצאת מנקודת הנחה שאתה יודע את האמת המוחלטת והשאר טועים, אני פשוט מרגישה שכמות הפעמים שהוא כתב דברים מהסוג הזה וממש הפך את זה למוטיב בספר הפכו אותו לטרחני וכמעט בלתי נסבל לקריאה, עד כדי כך שהחצי השני של הספר לקח לי בערך חודש וחצי לקרוא (את החצי הראשון קראתי ביומיים). אני לא מתחרטת שקראתי את הספר כי היו בו נקודות מעניינות אבל לצערי גם לא חושבת שאמליץ עליו לאף אחד. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד שהספר הזה באמת היה אמיץ מאוד ונוקב ועל זה אני כמובן מעריכה מאוד את חנוך ואמשיך להעריך אותו כיוצר וכאדם
אתחיל ואגיד שהכתיבה הייתה מצוינת, עד כדי כך שסימנתי בערך 20 שורות מהספר, אלה כמה מהאהובות עליי:
״איני צודק מכם, אני פשוט רואה את הדברים אחרת״
״מותר לאדם ללכת בדרך שנראית לו נכונה ואף להטיף לאחרים לעשות זאת, אבל חייב להיות בלבו ספק״
״ידעתי לשכנע, אבל לא ידעתי להשתכנע. ידעתי להסביר, אבל אבל לא הבנתי זאת מעולם״
״החיים הללו קצרים מכדי שנגשים בהם חלומות של מישהו אחר״
״זהו כאב עצום אך הוא מלווה בשקט. השקט של מי שחש כי הגרוע מכל קרה, והוא חש גם נחמה מיוחדת: הוא יכול להפסיק לפחד.״
״מדובר בפחד משינוי: קשה לנו, אבל התרגלנו לקושי הזה. יש לנו פחדים, אבל הם מניעים אותנו לפעולה. אנחנו לא מכירים חיים בלעדיהם.״
את החצי הראשון של הספר בלעתי, הוא כתוב מאוד יפה והיה מאוד מעניין לקרוא על המאבקים שלו עם הזהות שלו: הפוליטית, הדתית, הלאומית (אפילו המינית בישיבה), המאבק הנפשי והטיפול הפסיכיאטרי, על השינוי שחל בו ובתפיסת העולם שלו שאין אמת אובייקטיבית ושצריך להטיל ספק בהכול.
למרות כל הדברים שאהבתי, בשלב מסוים הרגשתי שהספר מאוד מאוד רפטטיבי וחוזר על אותם הדברים שוב ושוב בלי להגיע לנקודה חדשה, הרגשתי שבאמצע הספר בערך הוא ניסה להמשיך למלא עוד עמודים כדי להגיע לאורך שיספיק להיות מודפס כספר, ולאו דווקא כי יש לו עוד תוכן להוסיף. היו חלקים ארוכים שלא כללו בכלל אנקדוטות חדשות או רעיונות חדשים, רק אותן התפיסות והמחשבות שכבר העלה בנוסח שונה. כשהגעתי לחלק האחרון שהוא המכתב לאשתו אפילו לא באמת הרגשתי שהוא כותב לאשתו, הוא חזר על אותם הדברים שהוא אמר בחלקים הקודמים בדיוק רק הוסיף ״רעייתי היקרה״ כפנייה אחת לכמה פסקאות. יתר על כן, וזה דבר שאני אומרת בספק מסוים כי בסוף מדובר בספר אוטוביוגרפי וכמובן שאין דרך לדעת באמת אם חנוך חשב והרגיש ככה ברמה כזאת, היו חלקים שהרגישו לי כבר לא אותנטיים מכמה שהוא הטיל ספק בהכול וכמה שהקטין את עצמו, את דעותיו ואת תפיסותיו. היה מעט מייגע לקרוא שוב ושוב הסתייגויות שלו ממה שהוא עצמו כתב, כל הצהרה או מחשבה שהוא העלה על הכתב לוותה ב״אבל אולי אני טועה, אבל מה אני יודע, אני כלום ושום דבר לעומתכם חבריי למגזר / אבי הרב הגדול, מה שאני אומר לא משנה כלל״ וכו׳ וכו׳ ובשלב מסוים התחלתי לגלגל עיניים בעל כורחי בזמן הקריאה בגלל שהנקודה עברה כבר פעמים כה רבות. ולא בגלל שאני לא מסכימה שאין בהכרח מציאות אובייקטיבית, שחשוב להטיל ספק בהכול ולא לצאת מנקודת הנחה שאתה יודע את האמת המוחלטת והשאר טועים, אני פשוט מרגישה שכמות הפעמים שהוא כתב דברים מהסוג הזה וממש הפך את זה למוטיב בספר הפכו אותו לטרחני וכמעט בלתי נסבל לקריאה, עד כדי כך שהחצי השני של הספר לקח לי בערך חודש וחצי לקרוא (את החצי הראשון קראתי ביומיים). אני לא מתחרטת שקראתי את הספר כי היו בו נקודות מעניינות אבל לצערי גם לא חושבת שאמליץ עליו לאף אחד. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד שהספר הזה באמת היה אמיץ מאוד ונוקב ועל זה אני כמובן מעריכה מאוד את חנוך ואמשיך להעריך אותו כיוצר וכאדם
Displaying 1 - 2 of 2 reviews