זהו חורף קודר וסוער. גשם יורד ללא הפוגה, הירקון עולה על גדותיו, ובמשרד חקירות קטן ברחוב אבן גבירול מַפנה איתמר — פליט הייטק וחותר קיאק לשעבר — גב לַחיים על כל מה שכרוך בהם. הוא מרגיש מוצף, טובע בבעיות היומיום, וכל מה שהוא רוצה זה שקט, רצוי מהסוג היבש והחמים והבודד, רק הוא ודגת הזהב שלו, גולדי הון. איתמר מבקש נואשות להאמין שמה שרואים זה מה שיש, ומעולם לא העז להציץ מתחת לפני השטח, כי שם ממתינות צרות של אחרים. אבל אז נכנסת בחורה לחייו. לרוע המזל היא מלוּוה בעבריין גדול מידות, מהיר חימה וחולה שליטה, המחפש את מעבידו של איתמר, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. או הנהר. איתמר נזרק למימיה של תעלומה, בה גועשים פנסיונר סקוטי, תצלום מטושטש של הירקון, קריפטוזואולוגיה, הרבה יותר מדי כפתורים, ברנשים וחתיכות. לחצות נהר פעמיים מאת זוכה פרס גפן, יואב אבני, הוא רומן בלשי מסוג שעוד לא קראתם. חכם ומתוחכם, קצבי ומותח, עולה על גדותיו מרוב הומור ושופע שנינה ואהבת אדם. בספרו החמישי מציע אבני, בסגנונו מלא הברק, גרסה מקומית לאחד המיתוסים הרודפים את הדמיון האנושי זה עידנים, שהיא גם שיר הלל אורבני לירקון ולכל מה שבו. לחצות נהר פעמיים הוא הרומן הרביעי של אבני. קדמו לו רב־המכר שלושה דברים לאי בודד, החמישית של צ׳ונג לוי והרצל אמר.
לא מסיימת. התחיל ממש טוב, עם דמויות מעוצבות נהדר, מעניינות וחיות, ורעיון עלילתי המבטיח מתח ומשיכה. מבטיח אבל לא מקיים. למרות הכתיבה המצויינת, העלילה לא באמת מתקדמת ובאיזשהו שלב התחלתי לאבד עניין. כמה אפשר לחיות על הבחנות שנונות ומשעשעות פה ושם? כשהתחילו הפרקים המשתלבים על ההוא מסקוטלנד, נתתי לזה כמה צ'אנסים אבל בסופו של דבר התייאשתי. פשוט לא אכפת לי מספיק לדעת איך הכל קשור ומסתיים, ומה פתרון התעלומה. ספר מתח שאינו גורם לקוראו להפוך דף אחרי דף במהירות כדי לרצות לדעת איך נפתרת התעלומה שבמרכזו חוטא לז'אנר ומספספ את עצם מטרת קיומו.
ב 50% עוד שקלתי לנטוש, אבל אז זה לפחות נהיה קצת יותר מעניין. הכתיבה מלאה בקישוטים מילוליים מעיקים, ולא הצלחתי לחבב אף אחת מהדמויות או להאמין שזה מה שהן בוחרות לעשות ולהגיד, שלא לדבר על הרומן המטופש (בין גבר בן 39 ואישה בת 24,אגב). אז הכי טוב שאני יכולה להגיד זה שזה היה מספיק טוב שהצלחתי לסיים אותו. כמו כן, גם אני סמולנית עד העצם, אבל נו באמת הגזמנו קצת עם המיליטריזם-הישראלי-לא-יודע-גבולות, לא?