צעקה הפוכה

by סלין אסייג

צעקה הפוכה מאת סלין אסייג הוא רומן ביכורים נועז שמאיר משפחה אחת, בית אחד ועיר אחת – בת ים של שנות השבעים והשמונים – באופן מפוכח ואכזרי. הוא מסופר בנשימות קצרות, בעברית מחוספסת ועדינה, בעלת אמינות ועוצמה חריגה, ובסגנון שהוא דיווחי לפרקים. העלילה בנויה טלאים-טלאים ונעה ברחובות ילדותה של המספרת ובמרחבי הזיכרון והתודעה שלה. הילדה-אישה מבחינה בניכור בין ההורים, בגעגועים של האם למצרים של שנות ילדותה ובכל משוגעי השכונה המסתובבים ברחובות מזינים את פחדיה ואת סקרנותה. היא מדמיינת כיצד תברח מן הבית עם אחיה האהוב ובכך תגאל את עצמה מן העתיד הצפוי לה. ההפלגות מן המציאות המיידית אל עבר אופקים מדומינים של אפשרויות עתידיות, מסייעות לה להדוף מעליה את חוקי העולם ולפעור בתוכו מרחב יצירתי של חיפוש עצמי ושל חופש.

Genres: Novels

179 pages, Paperback

First published January 1, 2014

Reviews

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

בשורה של מקטעים קצרים מתאר "צעקה הפוכה" את ילדותה העשוקה של המספרת בבית בשנות ה- 70 וה- 80 בבת ים. בית שלא היה בו חום או אהבה: ניכור מצמית בין ההורים, אב שסובל מהלם קרב ואם בודדה שחולמת על הימים לפני שעלו לארץ ממצרים.

משפחה שהתכונה הדומיננטית שלה היא שתיקה, או כפי שהיא מכנה זאת שתק, לא מותירה מקום לנשימה והמזור היחידי של הילדים הן הפנטזיות על בריחה למקום אחר.

ספר מריר וחד, שחושף הזנחה, אלימות ובדידות.

הביצה הטובענית של המשפחתיות והכיעור של האנושות מצטברים למועקה ועצב גדול שמלווים את הקריאה.

[Shir · Rating 4 out of 5]

סיפור מקוטע ומצמרר שברגעים רבים קשה להכלה. ובכל זאת הכתיבה ממכרת והקריאה הייתה בלי ניתנת לעצירה. ספר מיוחד מאוד.

[Noam · Rating 3 out of 5]

Bat Yam, Yoseftal street, via Wikimedia Commons

פסיפס רסיסי ילדות של הגיבורה בבת ים של שנות ה-70 וה-80. אנשים קשי יום, הורים עקורים, אלימות, עושק וחוסר. ילדה מנסה לשרוד במקום ממנו אי אפשר להימלט. תמונות שונות מזמנים שונים, לעתים בגוף ראשון, לעתים שני או שלישי. כמו דיסוציאציה היא צופה בסביבה העוינת כאילו הייתה תיאטרון, לא מציאות, מחפשת נחמה אצל אחרים. מכלול עכור ומטלטל. עברית שורטת.

קראתי בת ים, אבל ראיתי רומא של הנאו-ריאליזם האיטלקי...

ציטוטים

‘המילים של אמא שלה מרוקנות אותה מהרגשות טובות גם כשהיא אומרת אותן לאחרים. היא חושבת שהיא צריכה לא לאהוב אותה. היא חושבת שהיא צריכה לא לאהוב את שניהם. היא מרגישה שאת אמא שלה היא מתחילה לא לאהוב. לפעמים כשהיא רואה אותה עצובה היא מצליחה לרצות שיקרה לו משהו רע.' ע.19-20

'כשסבתא חוזרת לצרפת אבא ואמא לא מדברים. הם הרבה פעמים לא מדברים. רוב הזמן הם לא מדברים. בבית שלנו יש שתק. לפעמים השתק כועס ולפעמים רגיל. אבל הוא תמיד עושה את הבית שלנו מקום לא טוב. אז תמיד בימים אחרי שסבתא נוסעת השתק מאוד כועס ואחר כך הוא חוזר להיות רגיל. אני ואחים שלי מחכים שהימים של השתק ייגמרו.' ע.33

'לחדר. ישר לחדר. רק לא לראות. שלושתכם בחדר. תמיד כשזה קורה. שלושתכם שם בחדר. מישהו סוגר את דלת ההזזה. טרררררר. הצליל הזה הוא סימן. צליל איטי כשזה בהתחלה. כל דבר הוא סימן. הם שם איתך אחיך ואחותך, אבל אתם לא רואים אחד את השני. את לא יודעת מה הם עושים. איפה הם יושבים. הם שם. אתם אף פעם לא מדברים. לא מסתכלים אחד על השני. אבל הם שם. [...] את לא שומעת כלום. מחכה לצליל האחד. טררררררר. דלת ההזזה נפתחת במהירות, נעצרת בקיר בחבטה. כמו נקודה.' ע.37

Screenshot from Mamma Roma directed by Pier Paolo Pasolini, 1962, via Wikimedia Commons

'מתוך החשכה לחישות שקטות וריח מתוק משום מה, ואחר כך דממה. כנראה. את עוצמת חזק את העיניים ופוקחת. חריקה מסתורית של דלת רחוקה, ורחש בשיחים מתחת לחלון, מסתורי לא פחות, מכנסים אותך לתוך השמיכה. ואת רוצה שיבוא לבד, את רוצה לשאול דברים. אולי יש לו תשובות, אולי גם הוא לא יודע. אולי הוא שותק. העיניים שלו נוצצות והעור שלו נקי וקריר וריחני. ונשיקות על העיניים שלך ושלו, ולילה טוב מתוקה, או חמודה או חמודה שלי. כבר אי־אפשר לשמוע. וכשהוא קם המזרן מנדנד אותך אל תוך חלום שקט.' ע.41

'בשנים הראשונות חצצו בין המרפסת לבין הסלון שתי דלתות בחורף, והשטח של המרפסת שהיה ריק ועזוב כל גדולות שנס שנסגרו בחורף. השנה היה גם מבודד בקרירותו. באותן שנים ראשונות היה הלר על הדלתות מצדן הפנימי כסלון, וילון אדום וכבד מבד קטיפה, עם כותרת כמו של מסך תיאטרון. לרוב הווילון היה מושט, ואפשר היה לשכוח מקיומה של המרפסת. אם נבקע חריץ בין שני חלקות מישהו מיהר לפתוח את הדלתות הכבדות ולסגור אותה.' ע.61

'אני חושבת שמרוב שאמא שלנו התרגלה להיות כועסת היא כבר שכחה שהיא יכולה להיות שמחה. ואפילו שלהיות עצובה היא יודעת, היא אף פעם לא בוכה. אני בוכה הרבה. אני חושבת שאם לא אבכה אהיה עצובה כמוה. אמא אומרת לי שאסור לבכות במקלחת. גם במיטה אסור והכי גרוע לפני שנרדמים. מי שבוכה במיטה לפני שהוא נרדם יקום בבוקר והפנים שלו יהיו עקומות. כשלא הצלחתי לא לבכות ניסיתי לא לישון, אבל נרדמתי והייתי מתעוררת ורצה למראה לבדוק שאני לא עקומה בפנים.' ע.81

Screenshot from Mamma Roma directed by Pier Paolo Pasolini, 1962, via Wikimedia Commons

'כשאני מתקשרת אני מזהה שהוא זה שענה. אני מזהה אותו עוד לפני שאמר את המילה הראשונה. יש רגע של שקט קצוב שהפך לסימן ההיכר שלו. הרווח הזה מתמלא תמיד באותה הצהרה, הרגתי את אמא. בואו.' ע.83

'באותו היום חזרנו בדרך אחרת. הגענו לרחוב שהכביש בו רחב והמדרכות רחבות והיה חם, וחשוף. וצורב, וריק מאדם. החנויות היו סגורות. ואף אוטובוס או מכונית לא עברו. רק הצעדים שלנו נשמעו בודדים מאוד. ואז שאלתי את אמא למה אין כאן אף אחד. היא אמרה שככה זה ברחוב הזה. זה רחוב מת.' ע.155

'אולי אהבתי אותה בהתחלה. אהבתי אותה בהתחלה. כמו כל ילד. בלי אולי. אבל אחרי שרציתי-רציתי ולא קיבלתי שכחתי א את הרגש הזה. אני לא יכולה לחשוב שהוא היה בי אליה אי־פעם. אבל טבעי שהיה. לא טבעי שהרגשתי שאני לבד מההתחלה.' ע.157

'אני מסתכלת על האדמה. היא דחוסה וקשה, אני רואה בה שברי צדפים. אני מחפשת את הצעדים שבאנו איתם. שש טביעות נעליים בגדלים שונים אבל לכולן אותן צורות של הפרחים של אדידס, בין הרבה טביעות רגליים עדינות של ציפורים. בגלל החול הקשה הטביעות שלנו רכות. אני רוצה לרשום את הרגע הזה בזיכרון: את ההרגשה שהכול יכול לקרות, שצריך לרצות לחיות ולא להרגיש כמו צדף ריק.' ע.178

Screenshot from Mamma Roma directed by Pier Paolo Pasolini, 1962, via Wikimedia Commons