What do you think?
Rate this book
מקדמות
בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים - וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב, בנקודה מבוטלת בין הגבעות האלה, פה בקצה חלקת השדה, בצילו של גזע החרוב העתיק, אחד מבודדים שנשתיירו כדוריים אף - כי זלעופי אבק, וכל השאר הם חרובים שאך זה ניטעו, ושרק היה זה נאחזו בזהירות בקרקע הרגבובית, ושעדיין שמורה סביבם תבנית הגומה שהשקו בה פעם את הרך הניטע, ואולי פעמיים, ויותר מזה אין די מים, מלבד שצריך לסחוב אותם מתחתית הגבעה, מאותה באר עמוקה בלי סוף ובחבל ובדלי, ושלמרות כל עומקה האפל הזה והחורש סתרים, העלוקות לא התעצלו לשרוץ בה ולהשריץ, נאלחות ומגעילות כפי שהן, עד שאי אפשר לשתות אלא אם מקדימים ומסננים את המים בפיסת בד, שמשתיירים עליה תמיד מיני סחבות כלשהן של ירוקת תהומות רירית, במין אפיסת כוח גמורה, או אולי כדג שהוקא ליבשה, בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים - ישב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים...
- GenresHistorical FictionJewish
231 pages, Paperback
First published January 1, 1992
2 people are currently reading
81 people want to read
About the author
S. Yizhar
17 books14 followersYizhar Smilansky (Hebrew: יזהר סמילנסקי), known by his pen name S. Yizhar (Hebrew: ס. יזהר), was an Israeli writer and politician.
Yizhar Smilansky was born in Rehovot to a family of writers. His great uncle was Israeli writer Moshe Smilansky. His father, Zev Zass Smilensky, was also a writer. After earning a degree in education, Yizhar taught in Yavniel, Ben Shemen, Hulda, and Rehovot.
From the end of the 1930s to the 1950s, Yizhar published short novellas, among them Ephraim Goes Back to Alfalfa, On the Edge of the Negev, The Wood on the Hill, A Night Without Shootings, Journey to the Evening's Shores, Midnight Convoy, as well as several collections of short stories. His pen name was given to him by the poet and editor Yitzhak Lamdan, when in 1938 he published Yizhar's first story Ephraim Goes Back to Alfalfa in his literary journal Galleons. From then on, Yizhar signed his works with his pen name.
In 1949, he published the novella Khirbet Khizeh, in which he described the expulsion of Palestinian Arabs from their village by the IDF during the 1948 Arab-Israeli War. It became a best-seller and in 1964 was included in the Israeli high school curriculum. In 1978, a controversy arose after a dramatization of Khirbet Khizeh by director Ram Loevy was aired on Israeli television. Shapira has lamented that, despite the publishing of Yizhar's novella decades earlier, Benny Morris was able, when he published The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947–1949 in 1988, to announce "himself as the man who had laid bare the original sin of the State of Israel".
In the late 1950s, his massive work Days of Ziklag appeared, comprising two volumes and more than a thousand pages. This work had a powerful impact on changing the outlook for Hebrew prose on the one hand, and "war literature" on the other. Although Yizhar remained in the public eye as an outstanding polemicist, he broke his decades-long literary silence only in 1992 with the publication of his novel, Mikdamot (Preliminaries). This was quickly followed by five additional new volumes of prose, both novels and collections of short stories, including Tsalhavim, Etsel Ha-Yam (At Sea), Tsedadiyim (Asides), and Malkomyah Yefehfiyah (Beautiful Malcolmia). His last work, Gilui Eliahu (Discovering Elijah), set in the period of the Yom Kippur War, was published in 1999 and later adapted for the stage. The play won first prize at the Acco Festival of Alternative Israeli Theatre in 2001. Yizhar also wrote stories for children in which he contended with the defining themes of his youth, as in Oran and Ange concerning the Israeli cultivation of citrus fruits; Uncle Moshe's Chariot, a memoir of the character of his famous great uncle Moshe Smilansky; and others.
Yizhar Smilansky was born in Rehovot to a family of writers. His great uncle was Israeli writer Moshe Smilansky. His father, Zev Zass Smilensky, was also a writer. After earning a degree in education, Yizhar taught in Yavniel, Ben Shemen, Hulda, and Rehovot.
From the end of the 1930s to the 1950s, Yizhar published short novellas, among them Ephraim Goes Back to Alfalfa, On the Edge of the Negev, The Wood on the Hill, A Night Without Shootings, Journey to the Evening's Shores, Midnight Convoy, as well as several collections of short stories. His pen name was given to him by the poet and editor Yitzhak Lamdan, when in 1938 he published Yizhar's first story Ephraim Goes Back to Alfalfa in his literary journal Galleons. From then on, Yizhar signed his works with his pen name.
In 1949, he published the novella Khirbet Khizeh, in which he described the expulsion of Palestinian Arabs from their village by the IDF during the 1948 Arab-Israeli War. It became a best-seller and in 1964 was included in the Israeli high school curriculum. In 1978, a controversy arose after a dramatization of Khirbet Khizeh by director Ram Loevy was aired on Israeli television. Shapira has lamented that, despite the publishing of Yizhar's novella decades earlier, Benny Morris was able, when he published The Birth of the Palestinian Refugee Problem, 1947–1949 in 1988, to announce "himself as the man who had laid bare the original sin of the State of Israel".
In the late 1950s, his massive work Days of Ziklag appeared, comprising two volumes and more than a thousand pages. This work had a powerful impact on changing the outlook for Hebrew prose on the one hand, and "war literature" on the other. Although Yizhar remained in the public eye as an outstanding polemicist, he broke his decades-long literary silence only in 1992 with the publication of his novel, Mikdamot (Preliminaries). This was quickly followed by five additional new volumes of prose, both novels and collections of short stories, including Tsalhavim, Etsel Ha-Yam (At Sea), Tsedadiyim (Asides), and Malkomyah Yefehfiyah (Beautiful Malcolmia). His last work, Gilui Eliahu (Discovering Elijah), set in the period of the Yom Kippur War, was published in 1999 and later adapted for the stage. The play won first prize at the Acco Festival of Alternative Israeli Theatre in 2001. Yizhar also wrote stories for children in which he contended with the defining themes of his youth, as in Oran and Ange concerning the Israeli cultivation of citrus fruits; Uncle Moshe's Chariot, a memoir of the character of his famous great uncle Moshe Smilansky; and others.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 4 of 4 reviews
February 13, 2021
עד עכשיו לא קראתי את יזהר. לא קראתי יצירות של הרבה סופרים כמובן. אבל ס. יזהר היה מסוג הסופרים שעוררו אצלי רתיעה, שנמנעתי מלקרוא. "ימי ציקלג" שלו הטילה בעיני צל על יצירתו, צל שמאפיין יצירות פרדוקסליות כאלו - מצד אחד יצירה "גדולה" שיצא לה שם של ספרות מופת שכדאי וצריך לקרוא ויחד עם זאת שם של יצירה שמפאת אורכה, סגנונה ושפתה מצריכה מאמץ רב לקראה. את "ימי ציקלג" עדין לא קראתי. אבל כעת אני נרתע פחות בזכות הספר הזה, הקצר בהרבה והמאוחר יותר מבחינת זמן כתיבתו. למעשה הוא מהווה את תחילתו של שלב חדש בכתיבתו של יזהר שהחל עם פרסומו ב 1991, לאחר שנים רבות בהן נמנע מלפרסם, ונמשך, עם מספר יצירות נוספות שכתב עד למותו.
זהו ספר אוטוביוגרפי. הוא מתאר אפיזודות מתקופת ילדותו של המחבר בעשורים השלישי והרביעי של המאה העשרים, למן היותו עולל שרוע על גבו ועד לתחילת התגבשותה של תודעתו המינית. הספר כתוב בסגנון הקרוב (אך לא בדיוק) לזרם תודעה אך לא זרם תודעה אוטנטי. זוהי תודעתו של מחבר מבוגר המתאמץ לחדור לתודעתו של הילד שהיה כמו גם אל תודעתם של הוריו. ברור ששלביה המוקדמים של תודעת הילד, התינוק והפעוט, אינם ניתנים לזכירה. יזהר מפליא לשחזר אותם כנראה בעיקר מתוך דמיונו מאשר מתוך תמונות זיכרון. בקטע המרכזי והעוצמתי ביותר בספר, סיפור עקיצתו בידי נחיל צרעות, הוא מעבד, כנראה, את הסיפור שסופר לו חזור וספר בידי הוריו. הוא מעמיד מעין שחזור של רגעי האימה בעיקר מתוך ציור תודעת האב שהיא למעשה עירוב של מה שסיפר האב ושל תפישתו, הפוליטית והפסיכולוגית של המחבר הבוגר.
רוב רובם של הדברים "המפחידים" שמספרים על כתיבתו של יזהר נוכחים בספר הזה: תיאורי תמונות טבע ארוכים, קצב התרחשות איטי, העדרה של עלילה משמעותית ומעל לכל שפתו הייחודית של יזהר ואופן כתיבתו רווי החזרות ומשחקי המילים. יתכן ויצירות אחרות שלו נפגעות כתוצאה מסגנון כתיבה זה אבל בספר הזה הכתיבה תואמת את הנושא – תקופת הילדות – ככפפה ליד. באמצעות כתיבה זו מצליח, לדעתי, יזהר להעמיד תיאור חווייתי, פוקח עיניים ויפיפה של ילדות בארץ ישראל. זהו ספר שהיה תענוג לקרוא בו. גם אם לעיתים רצוי לחזור לקרוא קטעים נבחרים פעמיים, הרי שלמרות שפתו הייחודית (סה"כ גם עגנון ופוגל וגנסין בעלי שפה "מומצאת" משלהם) הקריאה מהירה ושוטפת.
מעבר לעושר הלשוני המשקף את השפה והמושגים שרווחו בארץ בשנים שבטרם הקמת המדינה הרי שהשימוש שעושה יזהר בשפה עוזר להמחיש את העולם החווייתי של הילד באשר הוא ילד. יזהר חוזר וכותב, חוזר ואומר דברים, תוך שימוש באותן המילים בשינויים מעטים בתוך המשפט וגם לאורך מספר משפטים. האמצעי הרטורי הזה מזכיר לי דברים שקראתי על כוחה הרטורי של הטאוטולוגיה. לכאורה לא מוסיפים תוכן "לוגי" בשימוש בה, אך מבחינה רטורית היא מגרה את המחשבה להבין דברים שבתחושה, דברי שמעבר למילים.
מה שמאפיין כל ילדות הוא המפגש הראשוני עם הדברים, הגילוי, וזאת בד בבד עם למידת הפונקציה של הלשון ואופן השימוש בשפה, בעצם מפגש עם הדברים כאשר אין עדין דרך לתאר אותם. מה שמשותף לכל האפיזודות המתוארות בספר הזה הוא ראשוניות המפגש. יש כאן שורה של מפגשים ראשוניים עם דברים שהילד לא היה מודע לאפשרותם בעולם: עם ספרות, חברות, גזוז, קולנוע, ג'אז, פחד, אדמה, כאב, מוות, שירת מקהלה ואיברי מין בוגרים. דברים שהם בראשיתם רק חוויה. בחזרות על מילים ומשפטים, בשינויים הקלים, בטאוטולוגיות, במשחקי המילים המחבר הבוגר מחזיר לחיים את מבוכתו של הילד באותם מפגשים, את התאמצותו להבין את העולם. יש בדישה הזאת בדברים גם אפקט של הדגשת הזמן הייחודי לילד. הזמן חוזר ומתארך, מושהה. כל חוויה הופכת לעולם ומלואו.
אבל הספר אינו רק תיאור אפקטיבי של חוויות ילדות הוא משקף גם את תודעתו של מחבר בוגר שעיבד את הדברים, גיבש לו דעה ואז שב ובנה את סיפור הילדות כמשל למסקנותיו. נוכח כאן מאבק הדמים הלאומי הבלתי נגמר בארץ. סיפור נחיל הצרעות הוא ממש אלגוריה למאבק הלאומי וגם ביקורת על תכליתה של הציונות. משלים אותו גם החלק העוסק בפרעות ביפו ובנווה צדק. תמצאו כאן גם ביקורת פנימית על מעשה החלוציות הסוציאליסטי המתגלה ככוזב. לתיאורי הטבע שמור כאן מקום מרכזי. מעשה החלוצים, הרואי ונואל ככל שיהיה מתגמד תמיד לנוכח כוחו חסר הרחמים של הטבע "הבתולי" של הארץ ושל יושביה המקוריים. "וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל-אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה-בכך בצד הבלתי משתנה הגדול." (עמוד 136).
תורמת לנקודת המבט הביקורתית של יזהר על הציונות גם הדגשת הפסיכולוגיה של הילד ובעיקר חריגותו ובדידותו. יזהר הילד תמיד מפגר קצת, תמיד חריג, מחפש את צמרות העצים הגבוהים, תמיד חומק מהחבורה או שנלקח ממנה בידי הוריו. הוא אוהב לשחק ולקרוא לבדו וחבריו אינם מבינים את תאוות הקריאה שלו. הוא אינו מצטרף אליהם להכשרה, חומק לבסוף מן הייעוד הציוני של החברה המגויסת שסביבו.
מעבר ליופיו ולשחזור תחושות הילדות הספר הזה נותן תחושה של ספרות אמיתית ואני ממליץ עליו מאוד.
זהו ספר אוטוביוגרפי. הוא מתאר אפיזודות מתקופת ילדותו של המחבר בעשורים השלישי והרביעי של המאה העשרים, למן היותו עולל שרוע על גבו ועד לתחילת התגבשותה של תודעתו המינית. הספר כתוב בסגנון הקרוב (אך לא בדיוק) לזרם תודעה אך לא זרם תודעה אוטנטי. זוהי תודעתו של מחבר מבוגר המתאמץ לחדור לתודעתו של הילד שהיה כמו גם אל תודעתם של הוריו. ברור ששלביה המוקדמים של תודעת הילד, התינוק והפעוט, אינם ניתנים לזכירה. יזהר מפליא לשחזר אותם כנראה בעיקר מתוך דמיונו מאשר מתוך תמונות זיכרון. בקטע המרכזי והעוצמתי ביותר בספר, סיפור עקיצתו בידי נחיל צרעות, הוא מעבד, כנראה, את הסיפור שסופר לו חזור וספר בידי הוריו. הוא מעמיד מעין שחזור של רגעי האימה בעיקר מתוך ציור תודעת האב שהיא למעשה עירוב של מה שסיפר האב ושל תפישתו, הפוליטית והפסיכולוגית של המחבר הבוגר.
רוב רובם של הדברים "המפחידים" שמספרים על כתיבתו של יזהר נוכחים בספר הזה: תיאורי תמונות טבע ארוכים, קצב התרחשות איטי, העדרה של עלילה משמעותית ומעל לכל שפתו הייחודית של יזהר ואופן כתיבתו רווי החזרות ומשחקי המילים. יתכן ויצירות אחרות שלו נפגעות כתוצאה מסגנון כתיבה זה אבל בספר הזה הכתיבה תואמת את הנושא – תקופת הילדות – ככפפה ליד. באמצעות כתיבה זו מצליח, לדעתי, יזהר להעמיד תיאור חווייתי, פוקח עיניים ויפיפה של ילדות בארץ ישראל. זהו ספר שהיה תענוג לקרוא בו. גם אם לעיתים רצוי לחזור לקרוא קטעים נבחרים פעמיים, הרי שלמרות שפתו הייחודית (סה"כ גם עגנון ופוגל וגנסין בעלי שפה "מומצאת" משלהם) הקריאה מהירה ושוטפת.
מעבר לעושר הלשוני המשקף את השפה והמושגים שרווחו בארץ בשנים שבטרם הקמת המדינה הרי שהשימוש שעושה יזהר בשפה עוזר להמחיש את העולם החווייתי של הילד באשר הוא ילד. יזהר חוזר וכותב, חוזר ואומר דברים, תוך שימוש באותן המילים בשינויים מעטים בתוך המשפט וגם לאורך מספר משפטים. האמצעי הרטורי הזה מזכיר לי דברים שקראתי על כוחה הרטורי של הטאוטולוגיה. לכאורה לא מוסיפים תוכן "לוגי" בשימוש בה, אך מבחינה רטורית היא מגרה את המחשבה להבין דברים שבתחושה, דברי שמעבר למילים.
מה שמאפיין כל ילדות הוא המפגש הראשוני עם הדברים, הגילוי, וזאת בד בבד עם למידת הפונקציה של הלשון ואופן השימוש בשפה, בעצם מפגש עם הדברים כאשר אין עדין דרך לתאר אותם. מה שמשותף לכל האפיזודות המתוארות בספר הזה הוא ראשוניות המפגש. יש כאן שורה של מפגשים ראשוניים עם דברים שהילד לא היה מודע לאפשרותם בעולם: עם ספרות, חברות, גזוז, קולנוע, ג'אז, פחד, אדמה, כאב, מוות, שירת מקהלה ואיברי מין בוגרים. דברים שהם בראשיתם רק חוויה. בחזרות על מילים ומשפטים, בשינויים הקלים, בטאוטולוגיות, במשחקי המילים המחבר הבוגר מחזיר לחיים את מבוכתו של הילד באותם מפגשים, את התאמצותו להבין את העולם. יש בדישה הזאת בדברים גם אפקט של הדגשת הזמן הייחודי לילד. הזמן חוזר ומתארך, מושהה. כל חוויה הופכת לעולם ומלואו.
אבל הספר אינו רק תיאור אפקטיבי של חוויות ילדות הוא משקף גם את תודעתו של מחבר בוגר שעיבד את הדברים, גיבש לו דעה ואז שב ובנה את סיפור הילדות כמשל למסקנותיו. נוכח כאן מאבק הדמים הלאומי הבלתי נגמר בארץ. סיפור נחיל הצרעות הוא ממש אלגוריה למאבק הלאומי וגם ביקורת על תכליתה של הציונות. משלים אותו גם החלק העוסק בפרעות ביפו ובנווה צדק. תמצאו כאן גם ביקורת פנימית על מעשה החלוציות הסוציאליסטי המתגלה ככוזב. לתיאורי הטבע שמור כאן מקום מרכזי. מעשה החלוצים, הרואי ונואל ככל שיהיה מתגמד תמיד לנוכח כוחו חסר הרחמים של הטבע "הבתולי" של הארץ ושל יושביה המקוריים. "וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל-אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה-בכך בצד הבלתי משתנה הגדול." (עמוד 136).
תורמת לנקודת המבט הביקורתית של יזהר על הציונות גם הדגשת הפסיכולוגיה של הילד ובעיקר חריגותו ובדידותו. יזהר הילד תמיד מפגר קצת, תמיד חריג, מחפש את צמרות העצים הגבוהים, תמיד חומק מהחבורה או שנלקח ממנה בידי הוריו. הוא אוהב לשחק ולקרוא לבדו וחבריו אינם מבינים את תאוות הקריאה שלו. הוא אינו מצטרף אליהם להכשרה, חומק לבסוף מן הייעוד הציוני של החברה המגויסת שסביבו.
מעבר ליופיו ולשחזור תחושות הילדות הספר הזה נותן תחושה של ספרות אמיתית ואני ממליץ עליו מאוד.
September 12, 2023
תכף אדרג עוד שקראתי לאחרונה גיא אבל זה באמת חמשתאלפים כוכבים
Want to read
March 25, 2009To read this book.
London Review: Yizhar's finest work is this autobiographical novel, completed in 1991 when he was 75...memories of an excruciatingly thin, socially margina., lonely and troubled child, set bewteen 1918 and 1928... Yizhar was born in Israel, the child of settlers.
London Review: Yizhar's finest work is this autobiographical novel, completed in 1991 when he was 75...memories of an excruciatingly thin, socially margina., lonely and troubled child, set bewteen 1918 and 1928... Yizhar was born in Israel, the child of settlers.
February 17, 2015
wonderful book!
Displaying 1 - 4 of 4 reviews