כביש מספר חמש

by Amnon Rubinstein, אמנון רובינשטיין

אורי מנוס, עורך דין עשיר ומכובד, מתגלגל במסע לא צפוי אל לב־לבה של ישראל האחרת, על דמויות השוליים המקסימות והתמהוניות המאכלסות אותה: סיימון־זלמן המורה הקבצן, בריגיטה הטרנסג'נדרית, ברברה הזונה, איברהים היהודי־ערבי, היפים מכת הרי קרישנה, חסידי ברסלב ועוד. המפגשים המרתקים שמזדמנים לאורי מובילים אותו להרהורים על חייו, על משפחתו ועל מקומם של המקריות והגורל. ספר מצחיק עד דמעות ומעורר מחשבה בעת ובעונה אחת.

פרופ' אמנון רובינשטיין, חתן פרס ישראל לשנת 2006, לשעבר חבר כנסת ושר החינוך והתרבות. פרסם רומנים וספרי משפט והגות שזכו להצלחה רבה.

238 pages, Paperback

First published January 1, 2006

Reviews

[Doron Veeder · Rating 2 out of 5]

ניסיתי, התחלתי, קראתי והתייאשתי. מובן מה הסופר רוצה לכתוב, זה מתואר כבר בכריכה. אבל הספר פשוט גרוע, תאורי הדמויות משמימים וקלישאתיים ואין הזדהות עם אף אחת מהן. רק הגעתי לשלב שבו כבר רציתי לראות איך נגמרת הפארסה הזו ואמנם היתה הפתעה קלה, אבל לא עד כדי כך שרציתי לסיים ולקרוא הכל.

[Tahel Baron · Rating 3 out of 5]

ספר חמוד שלוקח את קוראיו למסע בישראליות שכולנו אוהבים ושונאים. המתח בין הפקקים, החום והלחץ לבין הפסיפס המגוון והיחודי שפוגש אותנו כל יום מחדש.
אורי הגיבור הינה דמות שעל הנייר אתה אמור לשנוא, אך הבלבול העצמי וסיפורי העבר פיתחו אצלי אמפתיה והזדהות. אצל אורי מרגיש כי ההתחבטויות העצמיות בנקודות הקטנות של החיים בעלות משקל זהה לההתחבטויות שמלוות אותנו בצמתים הגדולים של החיים, וזה יפה.
הספר מצליח להעביר תחושה של לחץ, בלבול וחרדה בצורה מצויינת והולמת לספר שמתרחש בכבישי ישראל, לעיתים אולי אף משרה תחושה לא נעימה.
דווקא מה שפחות אהבתי פה, וזה אולי הקונספט של הספר, הן הדמויות שאורי פוגש במסעו לקריית אפק. הדמויות הינן סטיגמות מוגזמות מידי של אנשים מקצוות החברה, והסיטואציות איתן לעיתים מגוחכות ולמרות שאני לא אוהב להשתמש במילה הזו - קצת קרינג'.
ספר שהספר הזה הזכיר לי מאוד - הזקן בן ה100 שיצא מהחלון ונעלם. גם מן מסע של דמות אנטי גיבור שיש לה יכולת חיבור לאנשים ולעולם, עם סיפורים מגוחכים שאולי מנסים לספר לנו סיפור.

בקיצור - הייתי רוצה יותר אורי ופחות בריגיטה.

[Tamar Forbin · Rating 3 out of 5]

בתחילת הספר, הכתיבה הפרובוקטיבית סיקרנה אותי. היה בה משהו שחולקים גם יהונתן גפן ואדגר קרת; יכולת לתפוס את מהותה של הישראליות. כמה שכתיבה זו משכה אותי, היא אכזבה אותי יותר. עם כל פרק היא התגלתה כערמות סטיגמות עטופות באזכורים לאירועים מהתרבות הישראלית שיוצרים תחושת נוסטלגיה. אלה התחברו ליצור דמויות שטוחות שליוו את אורי, הגיבור אנטי גיבור במסעו לאורך כביש חמש. מה שגרם לי להמשיך לקרוא (חוץ מהידיעה שאם לא אסיים את הספר ארגיש חוסר סיפוק עמוק), היתה ההזדהות המבלבלת לאורי, שאותו אני מתעבת מעומק ליבי. סוף נחמד. חלמתי עליו פעמיים.