ג'ניפר, המכונה סמוקי, היא גיבורת בת המקום, הנובלה הפותחת את ספרה החדש והממגנט של לאה איני. סמוקי היא אמריקנית, נוצרייה, מוגבלת שכלית, הסועדת את רייצ'ל סולומון, קשישה יהודייה, שהעניקה לה חסות ובית, בעיירה אחת בפלורידה.
לאה, גיבורת ספרא, הנובלה השנייה בספר, שחומריה ביוגראפיים, היא לאה נערה ישראלית מבת-ים, שאביה ניצול שואה אלים, ואימה נוכחת-נפקדת. פרטים אלו מהדהדים את הרומן המונומנטאלי ועטור השבחים של איני, ורד הלבנון. אך הציר הביוגראפי החדש מתמקד ב"ספרא", בית-ספר תיכון פרטי בצפון תל-אביב, שבו, ב-1976, לומדת הגיבורה. לאה מנהלת יחסים בלתי מפוענחים של אהבה-שנאה עם המנהלת החשוכה והשתלטנית של בית הספר. לצד יחסים מטרידים אלה, הרומן גם מספר על יחסיה עם חברותיה לכיתה, עם הוריה הלא מתפקדים וסבתה האוהבת, ועם אחד מהתלמידים שתוקף אותה מינית. הנובלה בוחנת את הגבולות שבין המרכז לפריפריה, שבאים לידי ביטוי בהעמדת בת ים מול צפון ת"א בישראל של שנות השבעים, בין הפדגוגיה לשחיתות – הדמויות המחנכות בסביבתה של לאה נדמות כמי שפשטו את הרגל מבחינה ערכית, בין החברות לסחטנות.
בין שתי הגיבורות מפריד אוקיאנוס, והן נדמות כשייכות לעולמות שונים לחלוטין. גם הנובלות שונות מאוד. הראשונה היא יצירה קאמרית מושלמת, עשויה מקשה אחת, שלמה, אחידה ומזוככת, שכאילו נכתבה על-ידי סופרת אמריקנית שחורה. השנייה, ממזגת מיני סוגות: סיפור בלשי, סיפור התבגרות, וידוי ועוד. והיא פסיפס שברירי, בעל סדר משלו, רגיש לכל קול ובת קול, ונושם מקומיות ישראלית של אז ועכשיו.
אבל, וכמו בזכותו של איזה נס, היצירות מדברות זו עם זו באורח אינטימי. חושפות רבדים וצדדים נסתרים האחת אצל רעותה, ועוסקות בסוגיות מהותיות לעולמה של הסופרת: שייכות, חריגות, אהבה, מיניות, משפחה גרעינית ומשפחות חלופיות, חירות, שעבוד ואחריות מוסרית, וגם, התשוקה העצומה ליצור, הדחף האמנותי, שהוא כאן ציר העולם. "בת המקום" הוא ספר הפרוזה העשירי במניין לסופרת המקורית והמגוונת ביותר הכותבת כאן. זו פסגה חדשה, מפלחת-לב, ומרהיבה ביופייה, בממלכה הספרותית של לאה איני.
לאה איני (1962) סופרת, נולדה בתל-אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף, שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוסיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר הכולל תריסר שירים פרי-עטה של לאה איני. [...] ספרה "סוסית" נכלל אף הוא בחמשת הספרים הראשונים המועמדים לפרס ספיר לשנת 2012. בנובמבר 2014 הוענק לה פרס ניומן לספרות עברית. לאה איני מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.