מה הסיכויים שאישה הנשואה בשנית מזה כעשרים שנה, אם לשלושה וסבתא טרייה, תתכתב באחד הימים ברשת חברתית באינטרנט עם אישה אחרת, בעצמה אם לילדים וסבתא לנכדים, ותבין בתוך זמן קצר שפגשה באהבת חייה? תלוי את מי שואלים. במקרה של דליה ומירהג'י זה נראה כמו הדבר הטבעי והסביר ביותר בעולם, ובעקבות כך דליה עוזבת את נישואיה ואת הבית שזה עתה גמרה לבנות עם בעלה, ועוברת באחת לעולם חד־מיני, עולם של נשים שאוהבות נשים. יש סביבה מי שחושבים שזאת אפיזודה, תמרון מסוכן של משבר שלושת־רבעי־החיים. יש שמנסים להסביר לה שבילבלה את היוצרות בין בעיה לפתרון, שהיא חיה בסרט. אבל דליה יודעת: היא הגיעה הביתה, סוף סוף. והאסון האישי הכבד שעמו עליה להתמודד זמן קצר אחר כך רק מעמיק בה את יסודות הידיעה הזאת.
תמי בצלאלי, 63, היא ציירת, פסלת ומאיירת. אוטודידקטית. הציגה כעשר תערוכות יחיד והשתתפה בכמה וכמה תערוכות קבוצתיות, עד שהחליטה שתם פרק הגלריות בחייה, ומאז היא מפזרת את עבודותיה ברחבי הרשת ומאיירת ספרים שנוגעים בלבה. גידלה שלושה ילדים, התחתנה והתגרשה פעמיים, ואז התחתנה בשלישית — הפעם עם אישה. לימדה ציור, איור ורישום קרוב לארבעים שנה במגוון מסגרות, מתוכן כשלושים שנה במוזיאון ישראל. כיום מלמדת רישום בבצלאל, במחלקה לאמנויות המסך. לתלמידיה היא בעיקר מראה שהם יודעים מספיק כדי לרשום הכול בעצמם.
יש לי רגשות מעורבים לגבי הספר הזה. מצד אחד אני מעריכה דמויות נשיות מעניינות שמגשימות את עצמן ומגלות מי הן באמת, ויש ברומן הזה מספר נשים כאלו. ומן הצד האחר, אני לא מצליחה להיפרד מהעמדה השיפוטית שלי כלפיהן, ומהרגשתי שאת מחיר החופש וההגשמה העצמית שלהן שילמו אחרים, וכי הן נותרות חייבות חוב כבד כלפיהם. כפמיניסטית אני רוצה מרגישה שיש להן את הזכות לא להיות שפוטות של תפקידים מסורתיים שמצופה מנשים למלא, ושזכותן המלאה לממש את עצמן בכל דרך שנראית להן נכונה להן. אך כיצד היינו מתייחסים לגברים שהיו נוהגים כמותן כלפי ילדיהם? האם אין להורים, ולא משנה מאיזה מין, חובה ואחריות להעניק, להכיל, לטפח ולהשקיע בילדים שהחליטו להביא לעולם? האם הצורך בחופש אישי מוחלט ובהגשמה עצמית מצדיקים ודוחים הכל? או שזה רק בעידן הנוכחי שאנו חשים שחרור מכל כבלי מחוייבויותינו ומעמידים את צרכינו לפני כל צרכי הזולת? נהניתי מאד מן הקריאה, כי היא הציגה לי דמויות ובחירות ששונות מאד מעולמי, מאישיותי ומערכי. הכתיבה קולחת, אם כי אינה מושלמת, והיתה נהנית מעריכה קצת יותר עקשנית. אהבתי מאד את דמויות הוריה של הגיבורה, שהיו מיוחדות ומרתקות בפני עצמן, של אנשים אציליים וערכיים, אינטלקטואלים בני עדות המזרח מרשימים ומעוררי הערכה, שאיננו פוגשים בספרות העברית בכל יום. ובכל זאת בתום הקריאה נותר בי איזשהו טעם חמצמץ שאינו מאפשר לי להמליץ על הספר בכל פה.
המממ. קשה לי לדרג את הספר הזה. איך אפשר לתת ציון לספר סמי-אוטוביוגרפי של מישהי שאני מכירה, ולא סתם מכירה, אלא אחת המורות שהכי אהבתי בבצלאל? זה לא סוג הספרות שאני קוראת בדרך כלל. זה גם לא ספר קל. אבל קראתי אותו בנשימה עצורה. ואני שמחה שעברתי את המסע הזה.
(עריכה: נתתי חמישה כוכבים כי מציק לי שיש רק ביקורת אחת של שלושה כוכבים)
שאלתי את הספר דרך אפליקציית ליבי, ולמרבה ההפתעה גיליתי ששאלתי את גירדת האודיו. קשה לי עם אודיו בעברית, וזה הספר הראשון באודיו בעברית שהצלחתי לסיים. המחברת עצמה מקריאה, והקריאה שלה אנושית ורחוקה ממושלמת, ובעיני זה מוסיף המון חן לסיפור. שמעתי לאורך זמן, בהפסקות. הסיפור עצמו חזק והיו פעמים שהייתי צריכה להתנתק ולנוח ממנו. נעתי בין הזדהות לשיפוטיות, ובעיקר למדתי המון על עצמי תוך כדי האזנה. ואני חושבת שזה מעיד יותר מכל שמדובר בספר טוב מאוד.