שַׁדְרַךְ

by Shimon Adaf, שמעון אדף, איגור ליכטרמן (Illustrator)

הכניסה אל שדרך איטית; עמודי הפתיחה הם גישוש, חיפוש אוריינטציה, ניסיון של התמקמות: היכן אנחנו? מתי? הגישוש הולך ומתגלה כגישושו של שדרך, סוכן של מיזם עתידני שתכליתו לשחזר את הזיכרון של תושבי כדור הארץ שאבד בסדרה של אסונות עולמיים. שדרך נשלח מן העתיד אל העבר, הרחק אל שנות השמונים של המאה העשרים, על מנת להתמקם בתוך תודעתו של חנניה אדף, נער בן חמש עשרה המתגורר בשדרות. הכניסה אל תודעתו של חנניה, מגלה שדרך, מכילה מפתחות לעבר שלו עצמו, לקיץ שבו היה בן שתים עשרה ושבו נספתה מרבית האוכלוסייה של המדינה הציונית והרשות הפלסטינית, ואתה משפחתו.

וכך, בבסיס הנובלה העתידנית החדשה של שמעון אדף – המתיכה בצורה מרתקת מיתולוגיה, פילוסופיה ופוליטיקה, לצד חזון דניאל המקראי ופריצות דרך טכנולוגיות – מקנן גם סיפור אנושי עצוב מאין כמותו המסופר בשקט גדול; והסיפור, השואל שאלות על זיכרון תרבותי ופרטי, ועל הדרך שבה התודעה האנושית חווה זמן, הוא, באופן הכרוך בכך, גם סיפור על נעורים ויתמות, פרידה לא מעוכלת מאב ומאם שנוכחים כנקודת מגוז מכמירת לב בעיבורו של הטקסט. תודעה על גבי תודעה, רגש על גבי רגש, תפיסה חושית אחת המתלכדת עם תפיסה חושית שניה, שדרך וחנניה מגששים אחר אותו נעדר, אחר אותו זיכרון חמקמק של הורים חסרים שהם בה בעת גם קרובים לאין שיעור, מבקשים לבוראם מחדש ולאחוז בהם, כהולוגרמה אשלייתית, אך גם נוכחת, בתוך הווה שניצב על סף אסון.

שמעון אדף – מחשובי הסופרים הישראליים בימינו – פרסם עד כה שלושה קובצי שירה ושמונה רומנים.

154 pages, Paperback

Published January 1, 2017

About the author

Shimon Adaf (Hebrew: שמעון אדף) is one of the most vibrant, restless and stirring voices in contemporary Hebrew literature (both prose-fiction and poetry). He has so far written three poetry collections and eight books of prose fiction. For his first book of poems, Icarus' Monologue (1997), Adaf won the Israeli Ministry of Education Prize and parts of it have been included in the Israeli high school literature curriculum. For his fifth novel, Mox Nox (2011), Adaf won the prestigious Israeli Sapir Prize (2013) and his third novel, Sunburned Faces (2008), published in English by PS press (2013), appeared on The Guardian’s list of the best science fiction for 2013, alongside Stephen King and Margaret Atwood. He is currently the chair of the creative writing program at Ben Gurion University in Israel.

Reviews

[Amir Guberstein · Rating 2 out of 5]

לא מעט חלקיקי רעיונות מעניינים קבורים בדחיסות שמקשה מאוד להתחבר לתכלית של הסיפור.
והתעללות בשפה העברית שלא נזכיר בחלק האחרון של הספר...

[Nati Korn · Rating 5 out of 5]

זכורה לי פנטזיית ילדות – לדמות שאני עתידי נמלט, על סיפה של קטסטרופה עולמית, במטרה למצוא מפלט בהווה וחוזר לשכון בגופי העכשווי (השנים היו אז שנות השמונים, ממש כמו בספרו של אדף. נראה לי כי אני פחות או יותר בן גילו) ואז הייתי, משחק, מנסה לראות את העולם כאילו בצורה של היזכרות, כאילו אני שב ומגלה עולם שנשכח.

כשקראתי את תקציר ספרו של אדף על גבי הכריכה נזכרתי בפנטזיה הזו. השימוש שאדף עושה במוטיב דומה בספרו עורר את סקרנותי.
העלילה שטווה אדף, מורכבת ומעניינת מספיק בכדי לעודד את הקריאה, גם אם הספר הצנום הזה הצריך (לפחות מבחינתי) קריאה איטית משהו.

בסיום הקריאה הוא הותיר בי רושם והוסיף ללוות את מחשבותיי. כאילו השתרף אל תוך מערכת העצבים שלי. מה עוד אפשר לבקש מספר?
מכאן 5 כוכבים שאני מעניק לו. חמישה כוכבים שקשה להעריכם בצורה אובייקטיבית. בכל אופן חמישה כוכבים סובייקטיביים מעט יותר מהרגיל בהערכה ספרותית. (וזאת למרות שניתן למצוא בו אי אלו פגמים, אבל במי לא ניתן למצוא).

מדובר בנובלת מדע בדיוני, שגם מציבה תמונת מראה עתידנית לישראל של ימינו- חברה המוסיפה לכונן בלא הרף את עברה בניסיון, מתוך אמונה, למצוא בו הצדקה לקיומה החברתי. יחד עם זאת העיקר כאן אינו ביקורת פוליטית (לא דווקא חסרון) או פארודיה (אף שהם נמצאים). אדף בוצע כאן חתיכה מן המציאות הישראלית והעבר שלה (ישראל בשנות השמונים) בכדי ליצור איזה שיווי משקל שהוא כנראה ברובו אישי (ממש כמו גיבור הסיפור המנסה ליצור ייצוג אומנותי של עצמו בדמות בועות המכילות ביוספרות המספיקות לעצמן). בנוסף תמצאו כאן על קצה המזלג גם עיסוק באבל ויתמות, רומן התבגרות והתפקחות, דיון בשאלות של מין ומגדר, תיאוריות קונספירציה, אגודות סודיות, קטסטרופות בקנה מידה עולמי ושפע של אלוזיות לספרות מדע בדיוני (אולי כזה שהיה נפוץ כאן בשנות השמונים), לפילוסופיה ולספרות יהדות. וגם קשירה עצמית של כל זה לאדף עצמו (?) – שהשאיל לאחד הגיבורים את שם משפחתו.

בכל הקשור למדע בדיוני לא תמצאו פה רעיונות שלא נעשה בהם שימוש בעבר. גם כאן ניתן לומר כי אדף עושה שימוש בחומרים מוכרים מספרות זו לצורך מתן ביטוי וייצוג לשאלות אישיות לכאורה (אובדן, מוות, זהות מינית).

בנוסף הרומן כאמור קצר ותמציתי (לא דווקא חיסרון מאחר והוא גם מוקפד); שופע מונחים ורעיונות פסאודו מדעיים (לעיתים בצורה מוגזמת, אך הוא לפחות אינו טורח לבסס כל דבר מבחינה מדעית עד ליצירת רומן בן 800 עמודים – אלה רק אמצעים אומנותיים בעיקרם המספיקים ליצור איזו השהייה של אי האמון). ניתן לתהות לגבי מידת השכנוע וההידוק של הביטים מסויימים בעלילה, אך כאמור לא בכך העניין. העלילה מורכבת דיה.

הספר עצמו כתוב בצורה יפה ורגישה. אדף אף טורח ויוצר כאן שתי שפות חדשות – אחת עברית חסרת מגדר המשמשת את אחד/ת הגיבורים בספר והשנייה השפה בה כתוב הרומן עצמו – שפה שירית, עתירת מונחים מעוברתים ושמות תנכיים (התורמת לאווירה המיוחדת).

למרות חולשותיו (ואיזה מדע בדיוני או יצירה בדיונית חפה מחולשות) אסתכן ואומר שמדובר ביצירה ייחודית בנוף הספרות הישראלית.