מהדורה מחודשת ומוערת זו מציגה לקורא העברית בן זמננו את פרקי האוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, בנם בכורם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית.
קשה להעלות על הדעת נסיבות חריגות יותר מאלה שאליהן נולד מחבר הספר, ששמו הראשון היה בן-ציון בן-יהודה. חייו נחתמו כבר בראשיתם בחותם של עבריוּת. אביו התעקש על בידודו המוחלט. אמו, שחרדה לגורלו, סבלה משיברון לב. הגבולות בין הילד ובין הפרויקט הגדול של החייאת העברית ניטשטשו.
כל הגה מהגאיו הראשונים, כל בדל חיוך, גם המילה הראשונה שביטא באיחור מטריד – הם יותר מאשר שברי פרקים מרגשים בסיפור הציוני, סיפור תחייתם של עם ושל לשון. הם מבטאים דגם חדש וייחודי של המשכיות ביחסי אבות ובנים.
השם הספרותי שבחר לו בבגרותו מאגד את שני הוריו: איתמר, השם שביקשה אמו, דבורה, האם העברייה הראשונה, להעניק לו בלידתו, על שם עץ התמר שהיה נטוע בחצר ביתם, ובן-אב"י, היינו: בנו של אליעזר בן-יהודה.
לאורך כל חייו תפס עצמו איתמר בן-אב"י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי.
איתמר בן-אב"י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריוּת אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד.
'רבות עברו עלי בימי חיי,' סיכם איתמר בן-אב"י את חייו רצופי התהפוכות, 'תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה?'
אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב-25 ביולי 1942 בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי – גורלו של גיבורה, איתמר בן-אב"י – אלא גם משום אותה עבריוּת אבודה שתוויה הולכים ונמחים."
איתמר בן-אב"י מתאר את מהלך חייו מהיותו ילד קטן לאביו המרשים ועד שנה טרם מותו, כאשר הוא בגלות בניו-יורק, כאשר בין לבין הוא פוגש הרבה מאוד אנשים שכבר הפכו מזמן לרחובות. קודם כל מאוד התפעלתי מן העברית המודרנית ברובה שבה הוא כתב זאת, בשנת 1942. שנית, זהו פלח היסטורי שכמעט לא לומדים עליו דבר בבתי הספר בישראל, 60 השנה שבין 1880 לבין 1940, כך שהיה מרתק לי לחוות את ישראל/יהודה/פלשתין של תקופה זו דרך אדם שגדל בה והכיר את כל אישיה. כפי שכותב ירון הבלון (לונדון): "אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב-25 ביולי בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי - גורלו של גיבורה, איתמר בן אב"י - אלא גם משום אותה עבריות אבודה שתוויה הולכים ונמחים." אם נתעלם לרגע מקשקושו היהיר של לונדון לגבי תוויה הנמחים של העברית, הרי שחלקו הראשון של משפטו הוא נכון בהחלט. איתמר בן-אב"י הוא הרפתקן חסר תקנה, רומנטיקן (רומנטיקאי?!), מלא חזונות, חלומות ומיני תפעלות, ואל מול הנשגבות ניצבת חומת המציאות.
ידעתי שהביוגרפיה מספרת על ילדות קשה עם אביו הרודן, אבל הספר גולל סיפור מרתק הרבה יותר ממה שציפיתי. איתמר בן אב"י היה עד ושותף לארועים המשמעותיים של תחילת הציונות, ייסד מספר עיתונים ויצא למסעות והרצאות ברחבי העולם לעשיית נפשות לישוב העברי. אבל נראה שמורשתו נשכחה ואפילו נמחקה, כמו לדוגמה רחוב הסולל בירושלים ששינה מאז את שמו לחבצלת. הספר כתוב בצורה מרתקת ונותן מבט אחר ומעניין על ירושלים, ארץ ישראל ויהודי התפוצות. כמה מרגעי השיא של הספר הם לימודיו בפריז, ירח הדבש באירופה, הפגישה המשולשת עם הברון רוטשילד והמלך פייסל שכמעט יצרה עתיד אחר לגמרי ליהודים וערבים בארץ ישראל, והפגישה עם אטאטורק, בעודו קצין עותמני, שבא להיוועץ עם אליעזר בן יהודה ובנו כדי ליזום רפורמה בשפה הטורקית.
זה סיפור על נער מפונק, נסיך מודרני, שבעט בכל מה שלא התאים לו, וגדל לגבר מרדן. ובכל זאת שמור לו מקום בתקומת ישראל, עליה חלם ולמענה פעל, וכמובן בהחייאת השפה. היה גם מעניין לקרוא היסטוריה שנכתבה בזמנה.