My name is Dana Levy Elgrod. I am married to Sir James Elgrod...Well, he's not really a sir, but for me, he is. I am the proud mother of Shachar, a smart, gifted little girl of 7 going on seventeen and Jonathan, my fiery, funny little boy of 5, who has the amazing ability to stretch the truth to suit himself.
I am a lecturer in communications at a private university and CEO of a public relations company. I'm addicted to books; at the age of six I entered a library and haven't left since.
The first romance I ever read, and that left the biggest mark, was 'Gone With The Wind'. Whenever I'm having a bad day, I just think of Scarlett O'Hara, and say to myself" After all... tomorrow is another day."
I was raised in a warm and loving family. My parents taught me the power of imagination, to aim as high as I can, and to live life without fear because good things happen to good people. When I met my husband, I realized how amazing it is to live with someone who shows you what love and passion with no boundaries are all about.
I hope and pray that I have succeeded in conveying this message to my readers.
Why did I decide to write The Passion to Survive?
After the Tsunami in Thailand, a plot started forming in my mind. It stayed with me for a few years, but I never thought about developing it any further. Until one evening, my husband told me something that I already knew. He said that if I don't start writing this book, I would always regret it. The next morning, I sat in front of my computer and wrote the first sentence. I erased it and wrote it again, then I changed it and rewrote it, and so it continued for the next twelve hours. The Passion to Survive trilogy was written in one breath. Once I started, I was barely able to stop, and the result is in front of you. I live and breathe my books. Into each one, I have instilled my values, my beliefs, and my love. In each of the characters, there is a little of the people in my life, and there is no doubt in my mind that I am truly blessed!
איזה דואט מטורף האמת התחלתי לקרוא אותו בגלל ספרים החדשים שיצאו בסדרה וגם כל הדיבורים סביב הדסון הידוע לשמצה סקרנו אותי ממש. אז התחלתי לקרוא ובאמת את הראשון לא הצלחתי להניח מהיד. ספר חזק, מותח ובלתי צפוי והיה אפילו קשה לעיכול לפעמים. אבל הביקורת היא על הספר השני בעצם. ופה זה היה שונה אבל עדיין מעניין. אם הספר הראשון היה סוג של אירוע בפני עצמו אז הספר השני דיבר על האפטר אפקט, על מה שעבר על ארטמיס והדמויות סביבה לאחר התקופה באי. מבחינת עלילה היו פה פחות אירועים מאשר בספר הקודם ואין ספק שהראשון היה ספר מיוחד מאוד אבל הספר השני לא היה פחות טוב כי הוא הראה לנו את ההתמודדות של ארטמיס והדרך שלה לבחור בין חושך לאור וההבנה עם מה מהם היא רוצה לחיות. אני מודה שפחות אהבתי את ארטמיס בספר הזה, בספר הראשון היא הייתה לוחמנית, אמיצה ועקשנית למרות כל מה שעברה ובספר הזה נראה שכל הכוח עזב אותה והיא נשברה מהר ובחרה את הבחירות הכי גרועות עבורה ורק פגעה בעצמה בסופו של דבר. לגבי שאר הדמויות, אהבתי את קינן והיה נחמד לראות בספר הזה שהוא לא הבחור המושלם וגם הוא עשה טעויות שהוא מתחרט עליו וגם עם מה שקרה אח"כ לקח לו זמן להשלים. עדיין הוא green light והבזק אור גדול כי הכוונות שלו היו טובות גם אם אגואיסטיות לפעמים. מה שמביא אותנו להדסון.. הו הדסון. אם בספר הראשון הוא עוד היה מסתורי ולא ברור מה הכוונות שלו, אם הוא טוב או רע, בספר השני כל הבדסמיות שלו יצאה החוצה במלוא הדרה ארטמיס שאלה אותו באחד הפרקים - מה שבר אותך? והוא לא נתן לה תשובה משמעית.. בכל זאת למרות כל הכאוס שהתחולל ביניהם משהו הרגיש לי לא פתור אצלו. מצד אחד הוא ציפה מארטמיס למשהו מסוים ומצד שני הוא בחר בה כי היא שונה. מצד אחד הוא ניסה להכניס אותה לעולם שלו וברגע שנהיה סטטוס קוו בינם והקשר התחיל להעמיק וללכת לכיוון שהוא ספק רצה ספק לא רצה הוא יצא מהכלים.. אז הדסון הוא bad news אחד גדול וטוב עשתה ארטמיס שברחה ממנו כמו מאש. ועדיין אין בו חושך מוחלט ונגלינו מדי פעם לניצוצות של אנושיות.. אולי הוא לא אבוד לגמרי ורק צריך שמישהו ייתן לו הזדמנות ... אין ספק שאמשיך לספר הבא שלשמחתנו מוקדש לדמות שלו ולדמות חדשה. בספר הזה הכרנו את נייתן אחיו הגדול של קינן והוא היה תוספת נהדרת לספר והיה לו חלק גדול בכל התהליך שארטמיס עברה. הוא תמיד היה שם בשבילה ותמך למרות הכל ונתן הרגשה שהוא מבין מה עומד מאחורי הפעולות שעשתה וניסה לכוון אותה לכיוון האור והטוב. הוא היה אחת הדמויות שאהבתי ואני שמחה שהוא גם הולך לקהל ספר משלו, מה שגורם לי לתהות אם כל הסיפור עם דמטר בעצם נדון לכישלון? ואם כבר דמטר, אם את ארטמיס פחות חיבבתי בספר הזה, אותה חיבבתי הרבה הרבה פחות. אם בספר הראשון היא עוד הייתה נסבלת, היא התגלתה פה כאחות שאמנם דואגת ותומכת בה אבל מסתירה ממנה הרבה דברים ונראה שתמיד הפריע לה שארטמיס היא האמיצה והמקריבה מבין שתיהן. גם לא אהבתי את כל התרגיל שעשתה לנייתן אבל נראה שהסופרת הולכת לתקן את העניין הזה.. בספק הזה היו הרבה תגליות מפתיעות ואמיתות לא צפויות והיה מעניין לראות איך הדמויות התמודדו עם כל זה. הסוף היה מוצלח והרגשתי שהייתה סגירת מעגל טובה (לפחות עם ארטמיס וקינן). 4 כוכבים רק כי ארטמיס עצבנה אותי הרבה בספר הסה אבל הסגירה של הספר הייתה טובה ואני נותנת לו 4.5
This entire review has been hidden because of spoilers.
החלק השני של הדואט המטורף הזה, והוא מעולה. עלול להכיל ספוילרים :) ארמטיס משתחררת מהכלא, ונשארת כלואה בין החושך והאור בין קינן הגבר הרומנטיקן שאוהב ומעריץ אותה ובין הדסון הגבר שמותח את הגבולות אליה אבל היא נמשכת אליו כלכך. היא תקועה בחושך ומנסה כלכך לצאת אבל לא מצליחה. היא מצליחה לשקוע באור לזמן, אבל מתי שהאור שורף אותה . היא חוזרת לחושך כדי להישרף עד הסוף. ארמטיס- פה ריחמתי עליה יותר וממש כאב לי עליה, אבל שוב אני פשוט לא מתחברת . קינן- הגבר הזה, באמת שאין דברים כאלה, הרומנטיקן המושלם! הדסון- מה אני אעשה עם זה שאני מאוהבת בו, לא יכולה להפסיק, אני 🤝🏻הדסון. אני הייתי טים קינן כי להדסון מגיע מישהי הרבה יותר טובה. החלק השני בדואט היה כואב ומרגש וגם מטורף , כלכך הרבה רגשות בספר. הדואט הזה הוא מושלם, ומי שמחפשת את הסגנון המותח והמעניין ואפילו חולני 😂 זה בשבילה.
היי אנשים, אז סיימתי לי את הדואט, קודם כל, אני רוצה להודות לתמיכה שהייתה לי Jenny Shnidman (אפילו שאת אשמה פה).
הספר הראשון בדואט מתאר ניסוי ממשלתי, בו אסירים לא בעייתים נשלחים לאי, באי הזה הם עוברים זוועות.. נשים סובלות יותר, מאחר והסוהרים בוחרים לנצל את מעמדם.. פחות או יותר. הספר נגמר בפשיטה למקום הקסום הזה.
בספר השני מראים את ההתמודדות של הדמות הראשית עם ההשלכות של "הבילוי באי"
לא אהבתי את הדמות הראשית של האישה כלל, ואת הבחור הפסקתי לחבב בספר השני... היחידי שאיכשהו מצא חן בעיני בספר זה אח של הבחור..
הייתה לי הרגשה שלא אתחבר לסיפור, וצדקתי.. הוא היה לי כבד מדי 😅