הספר הראשון שקרא אבי, אם להאמין לסיפוריו, היה חסמב"ה וכנראה שגם היה האחרון (כי בגילו המתקדם כנראה שלא יתחיל להתעניין בספרות). כשסיימתי את כיתה א' מיהר לקנות לי ספר כדי שאוכל לתרגל את מיומנות הקריאה שהוקנתה לי באותה שנת לימודים. הספר נקרא "ים בסהרה" וכתב אותו ז'ול וורן. ניסיתי לקרוא עמוד וחצי והתייאשתי. למזלי אמא וסבא שאהבו לקרוא הצילו את המצב. היא קנתה לי את מספרי "קופיקו" וסבא היה מחליף בעבורי ספרים בספרייה. תעלוליו של הקוף הפתח-תקואי שבו את ליבי, התאהבתי בקריאה ומאז (עדין) לא הפסקתי לקרוא. בין השאר גם קראתי במרוצת השנים רבים מספריו של ז'ול וורן ואהבתי אותם מאוד. "ים בסהרה" נשאר במשך כל השנים האלה על המדף. מדי פעם הייתי שוקל לחזור ולקרוא בו, אך משום מה לא שבתי אליו. כעבור שנים נעלם, הלך בדרכם של רבים מפרטי הילדות שפרחו ולא חזרו. אולי רק חזר להציק לי בחלומותיי בגלגוליו כספר אחר עטוף רגשות אשם. אתם וודאי מכירים את החלומות האלו בהם אתם מגלים על המדף ספר שהפסקתם לקרוא בו (תמיד הוא כתוב גרמנית או אנגלית מסובכת והוא עוסק בפילוסופיה קונטיננטלית או מנתח את פינגנס־ווייק). וכבר אינכם זוכרים לא מה הספקתם לקרוא, לא מה הבנתם ולא מדוע בעצם חדלתם לקרוא. רק שהיה קשה מאוד להבנה ושכל עמוד בו הצריך מאמץ אדיר ואינסוף חיפושים במילון. אתם נתקפים רצון עז לסיים אותו אבל גם לאות אדירה וייאוש רק מן המחשבה שתיאלצו להתחיל שוב מן ההתחלה. ואז אתם מתעוררים והוא נשאר על המדף בחלום, עד שיחזור בליל מלילות, בגלגולו כספר אחר, לבעת חלום נוסף.
האמת שדווקא התכוונתי לקרוא ספר אחר של וורן שסקרן אותי, אבל טרם מצאתי אותו בחנויות הספרים המשומשים. לפני כחודש פרסמה הוצאת "כרמל" כי היא מוציאה תרגום חדש ושלם של הספר "פלישת הים" מאת וורן. התירוץ היה כי בספר האחרון שכתב חרג וורן מן האופטימיות הקולוניאליסטית, שאפיינה את ספריו המוקדמים, ועסק באופן מודע בבעיות של שימור הסביבה. "הייתכן כי מדובר באותו ספר עצמו?" שאלתי את עצמי. חיפוש קצר אישר שאכן זה שמו המקורי של "ים בסהרה". סימנתי לעצמי לקרוא בו – זכר לימים עברו. בינתיים נתקלתי בפוסט בפייסבוק של "המרכז לספריות וספרות בישראל":
"ספרו לנו על ההמצאה הטכנולוגית המעניינת ביותר שקראתםן בספר ושהייתםן רוצות שתתקיים במציאות - ואולי תזכו בספר מתנה מאתנו!"
עניתי בהערה:
"אני הייתי בוחר בהמצאה של אספן הפרפרים מהספר "השקט המוזר" מאת פרידריך פלד. עד כמה שזכור לי (קראתי בכיתה ב' לפני כחמישים שנה), מדובר במכשיר הדומה למקלט רדיו, אך הוא אינו מפיק קול אלא פולט שקט או בולע רעש. הוא מעלים את הקול ברדיוס מסוים (בסוף אפילו בעיר שלמה). בניגוד לאוזניות החוסמות רעשים באופן אישי, המכשיר משתיק את הקול עבור כל האנשים. בעידן של הפרעת קשב קולקטיבית, הייתי מפעיל אותו לכמה ימים, אולי אנשים ילמדו מחדש להקשיב."
כעבור מספר ימים נתבשרתי כי זכיתי בספר. (ותודה לסבא שהביא באותם ימים רחוקים את ספרו של פלד מן הספרייה). הפרס שהגיע בדואר היה גם הוא שריד לאותם ימים רחוקים בדיוק! כן. ניחשתם נכון - "פלישת הים" בכבודו ובעצמו. (ושוב תודה למרכז לספריות על נדיבותם). מובן שנגשתי מיד למלאכת הקריאה אפוף בכל אותה התרגשות נוסטלגית וחששות הרקליטאיות – אותו נצנוץ מתעתע של אור העבר על גלי ים המים הידוע - זה שלא ניתן לטבול בו יותר מפעם אחת.
מה אומר ומה אספר? וורן נשאר וורן, או כמאמר הישראלים: "הים אותו הים והערבים (שבטי הטוארגים במקרה הזה) אותם ערבים והצרפתים כמובן אותם הצרפתים." כבמרבית ספריו של וורן העלילה מתבססת על שכלול המצאות ותיאוריות שכבר היו קיימות בזמנו. כאן מדובר פשוט בשחזור של המפעל הצרפתי האדיר של כריית תעלת סואץ, בהעתקת מקום אל אגמי המלח של תוניסיה ואלג'יריה. ואכן, אם יש משהו שהספר הזה תרם לי הוא הכרת הטופוגרפיה של אלג'יריה ותוניסיה (דבר קל לביצוע בעידן האינטרנט וה-AI בו מתאפשר ללוות את מסע המשלחת הצרפתית תוך עיון במפות ובתמונות של המקומות הנזכרים, גם בנות ימינו וגם עתיקות, מבלי לקום מן הכורסא ומבלי לגשת לספרייה). הטקטיקה של וורן לא השתנתה – הצפת הקורא בפרטים טכניים ומדעיים עד כי נדמה לו כי כל הסיפור ריאליסטי ומתקבל על הדעת. כאן גם ימצאו הסתייגויות מפרויקט הצפת המדבר מפי תושבי נאות המדבר, הנוודים הטוארגים וצרפתים קטני אמונה – פשוט כדי להגביר את הריאליזם לכאורה ולהעצים את גדולתו של המפעל. אך כאן גם יסתיימו. הפוסט קולוניאליזם והדאגה לסביבה נמצאים רק בתכנית השיווקית של עורכי הוצאת "כרמל" וכמובן שאין להם זכר בעלילה עצמה.
לא שציפיתי ליותר מידי. גם לא סבלתי למען האמת. הרומנטיות, הדמויות הפלקטיות – הפראים הערבים הנוראים והאצילים, המהנדס הנוקשה והאופטימי ללא תקנה, החיילים הפשוטים התמימים בעלי הקומון־סנס, המפקדים הצרפתים האמיצים, והאנטישמיות חסרת התקנה (אני מנחש כי אחת הדמיות, בעל מסבאה לבנטיני, היה במקור יהודי, אך הוד הלוי המתרגם, תוך שימוש בפרקטיקה מקובלת בתרגומי וורן, בחר כנראה לרחם קצת על קוראיו היהודים, אם לא על הערבים) – כמו שוכפלו מספריו הקודמים.
כן קל לחבב את גיבורינו העשויים ללא חת לאחר המסע הארוך והמפרך בסהרה, כמו גם את הכלב הנאמן "אס-לב" והסוס "חלוץ בראש". אך אבוי! כאן נגמרות המילים הטובות שאני יכול לכתוב. העלילה בנאלית להחריד גם במונחים של וורן. פשוט נגמרו לו הרעיונות – יש כאן מסע ארוך במדבר, כמה התקפות של טוארגים וזהו. טוב, מה כבר אפשר למצוא במדבר השממה, מלבד החפירות? אפילו הסוף, בניגוד לספרים אחרים שלו, נעדר כל פואנטה. וורן גם איבד ממיומנות הכתיבה בשנה האחרונה לחייו. כמו שאומרים הילדים "הוא חופר". וגרוע מזה חוזר שוב ושוב, עד זרא, על אותם ההסברים, עד שנדמה שמדובר בסיפור בהמשכים שפורסם בעיתונות.
מה הפלא שהייתי צריך לספר לכם את כל סיפורי ילדותי? אם לא, מה כבר היה לי לכתוב בביקורת על הספר? רק שאלה אחת נותרה מנקרת במוחי לאחר "סגירת המעגל" הזאת. אם הייתי בוחר לקרוא את הספר בילדותי, מה היה אז? האם הייתי נהנה מהספר (כי פשוט לא הכרתי שום תבניות עלילה). האם המסע המשמים היה מותיר בי רושם של השתתפות בקושי - של חציית המדבר וצליחת הספר? האם הייתי ממשיך לקרוא ספרים לאחר מכן, או שהייתי הופך לבן דמותו של אבי? אולי ניצלתי מבחינה ספרותית ואני חייב את אהבת הקריאה, כמו גם את ההנאה מכמה ספרים טובים דווקא לכך שלא המשכתי לקרוא בספר הראשון והקדמוני? ושמא היה מוטב שאבזבז את זמני עלי אדמות בתעסוקה פרקטית ומכניסה יותר?
עוד הערה לסיום. התרגום החדש טוב אך נפלו בו טעויות. לכל אורך הספר הדמויות צועדות וממשיכות לצעוד. אבל הם פרשים! מי שצועד הם הסוסים ואס-לב הנאמן. זה קצת צורם. בצרפתית הסוסים צועדים. זה נכון. אבל בתרגום היה כדאי לחשוב על פתרון אחר – רוכבים בקצב איטי, משהו כזה. כמה משפטים מסורבלים שלא לצורך מבחינת העברית. צורת הציווי נעלמה כמובן. פה ושם טעויות בשמות המקומות, הנכתבים כל פעם בצורה אחרת ולעיתים ממש בצורה משובשת. במקום אחד מסופר על משלחת שחצתה את קו המשווה, למרות שמדובר על הגבול ללוב. איפה צפון אפריקה ואיפה קו המשווה? במקום אחר מישהו מייחל שיהיו לו טלפיים בכדי שיוכל לקרוע את בשר אויביו – אולי היה מוטב לתרגם "טופרים"? למרות כל זאת, הבעיה אינה בתרגום אלא באותה פונקציה עתיקה וזנוחה הנקראת בלשון העם "הגהה מינימלית" ובשפה מקצועית "עוד זוג עייניים". מבחינת הוצאת "כרמל" אין בכך משום הפתעה. היא נתברכה באחד הקטלוגים המרשימים ביותר מקרב הוצאות הספרים בישראל ובמתרגמים וחוקרים מעולים, אך ספריה תמיד כה מרושלים (ולפעמים בצורה מדהימה ופושעת ממש) עד שתמיד מקננת בי תחושה שהוספתי למדף הספרים מוצר נהדר אך פגום. ומי יפצה אותי בהוצאה מתוקנת? לפחות הפעם לא שילמתי. גם רכישתה בידי "ידיעות ספרים" לא עזרה לשיפור המצב. אולי זו סיבה לעבור לקרוא בדיגיטל, שם ישנה עדין תקוה לתיקון טעויות ועדכון קבצים או שה-LLM יביא אותנו לעולם דינאמי המייצר לפי דרישה בו במקום, אולי וורן היה יכול להמציא עלילה כזאת.
כאמור, לא סבלתי כי ציפיתי לכל זה מראש וכי התענגתי עונג נוסטלגי אישי. אבל קוראים שאינם משוגעי ז'ול וורן ואספנים יכולים לוותר.