What do you think?
Rate this book
לאהוב, לשוטט, להפליג
פיסה רטורית, מנה מדודה של עולם, נאום המדוקלם באוזני מאזין מדומיין – יש קסם בטקסטים התחומים במסגרת של כמה אלפי מילים בלבד, והמחברים מביעים בהם את דעותיהם בנושא כלשהו. עשרות שנים טרם הופעתם של הרצאות ״טד״ וסרטים דוקומנטריים בגוף ראשון, עסקו אינספור סופרים, וביניהם סופרי מופת, באמנות כתיבת המסה הקצרה.
כזוהי אסופה זו. היא מאגדת שבע יצירות המבקשות לתקשר ביניהן בצורה בלתי אמצעית: רוברט לואיס סטיבנסון מפענח את יסוד האהבה ואת מכשולי הנישואים. ולטר בנימין כותב סקיצות על המשוטט ועל הבטלה, וגארנט קדוגן מתרגם אותן להליכה בצל הגזענות. וירג׳יניה וולף מחפשת עיפרון ברחבי לונדון. הנרי דייוויד ת'ורו מוצא את חירותו בחיק הטבע, בעוד שלגִי דה מופסאן נמאס מפריז הקפיטליסטית והוא מפליג לוונציה תוך האזנה למוזיקה רחוקה של עיר והתבוננות משכרת בכוכבי הלילה.
"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא מעין מסלול מחשבתי לא יציב שעשוי להוביל אותנו לנקודה מסוימת, אך לא מוגדרת: לנסיעה קליידוסקופית וצנועה בנבכי חשיבתם של סופרים אהובים, ובטקסטים רעננים ומעוררי מחשבה. עצם הטעימה מהם, והמעבר מאחד לאחר, מייצרים מעין סיפור בתנועה שכיף לקרוא, שאותו קשה לשחזר.
כזוהי אסופה זו. היא מאגדת שבע יצירות המבקשות לתקשר ביניהן בצורה בלתי אמצעית: רוברט לואיס סטיבנסון מפענח את יסוד האהבה ואת מכשולי הנישואים. ולטר בנימין כותב סקיצות על המשוטט ועל הבטלה, וגארנט קדוגן מתרגם אותן להליכה בצל הגזענות. וירג׳יניה וולף מחפשת עיפרון ברחבי לונדון. הנרי דייוויד ת'ורו מוצא את חירותו בחיק הטבע, בעוד שלגִי דה מופסאן נמאס מפריז הקפיטליסטית והוא מפליג לוונציה תוך האזנה למוזיקה רחוקה של עיר והתבוננות משכרת בכוכבי הלילה.
"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא מעין מסלול מחשבתי לא יציב שעשוי להוביל אותנו לנקודה מסוימת, אך לא מוגדרת: לנסיעה קליידוסקופית וצנועה בנבכי חשיבתם של סופרים אהובים, ובטקסטים רעננים ומעוררי מחשבה. עצם הטעימה מהם, והמעבר מאחד לאחר, מייצרים מעין סיפור בתנועה שכיף לקרוא, שאותו קשה לשחזר.
- GenresShort Stories
122 pages, Paperback
Published January 1, 2017
6 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 5 of 5 reviews
December 15, 2018
אוסף מסות שעוסקות החוויה האנושית בין אם באהבה ומשמעותה, בשוטטות ברחובות או בהפלגה.
הטובה בינהן היא "הולך בעור שחור" מאת גארנט קדוגן שהתחברה לי בקריאה ל"בין העולם וביני".
גארנט קדוגן, ג'מייקני שהיגר לארה"ב, מתאר באופן חד ונוקב את חוויות השוטטות כאדם עם עור שחור, ברחובות ניו אורלינס וניו יורק. הפער שבין החוויה של אותה הפעילות בג'מייקה שם לצבע עורו אין משמעות ובין ארה"ב בה צבע עורו קבע מראש את היחס אליו, מייצר את אחת המסות משמעותיות ביותר בנושא גזענות ודעות קדומות.
קדוגן מתאר את ההלם התרבותי שבמעבר מארץ שבה לצבע העור אין משמעות לארץ שבה רק לצבע העור יש משמעות:
"באתי מארץ שרוב תושביה שחורי עור ואף אחד שם לא התייחס אלי בחשש בגלל צבע העור שלי. עכשיו לא יכולתי לדעת מי יפחד ממני. ובמיוחד לא הייתי מוכן לשוטרים. הם היו מעכבים ומטרידים אותי בקביעות, שואלים שאלות שמניחות מראש שאני אשם במשהו."
המשמעות הזו שניתנת לצבע עורו, מכוננת את חווית השוטטות שלו ואת חווית האני שלו. קדוגן מתאר את השיטות שבהן נערך לקראת כל יציאה מהקמפוס. הוא מתאר את האופן שבו השוטטות הופכת מחוויה רוחנית וגופנית למסע הישרדות ולבסוף את האופן שבו כל אלה מגדירים אותו כאדם חופשי.
" גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים."
כשמחברים את התובנות של קדוגן מהחוויות שלו לפני כ 20 שנים, בשנות ה 90 בארה"ב לספר שפרסם טא נהיסי, "בין העולם וביני", מגלים שלא הרבה השתנה בארה"ב בתקופה הזו. ברמה המהותית לא חלה שום התקדמות: החוויה של שחורי העור כמי שנמצאים במסע הישרדות בו עליהם להתגונן מפני המשטרה, החוויה שלהם כמודרים מהמרחב הציבורי, והחוויה שלהם כמי שנאלצים לוותר על החופש במשמעותו הבסיסית ביותר, נותרו בעינן.
היכולת להשוות באופן מובהק, מחזקת את החשיבות של המסה הזו שמעניקה ערך מוסף משמעותי לקריאה בספר של טא נהיסי.
הטובה בינהן היא "הולך בעור שחור" מאת גארנט קדוגן שהתחברה לי בקריאה ל"בין העולם וביני".
גארנט קדוגן, ג'מייקני שהיגר לארה"ב, מתאר באופן חד ונוקב את חוויות השוטטות כאדם עם עור שחור, ברחובות ניו אורלינס וניו יורק. הפער שבין החוויה של אותה הפעילות בג'מייקה שם לצבע עורו אין משמעות ובין ארה"ב בה צבע עורו קבע מראש את היחס אליו, מייצר את אחת המסות משמעותיות ביותר בנושא גזענות ודעות קדומות.
קדוגן מתאר את ההלם התרבותי שבמעבר מארץ שבה לצבע העור אין משמעות לארץ שבה רק לצבע העור יש משמעות:
"באתי מארץ שרוב תושביה שחורי עור ואף אחד שם לא התייחס אלי בחשש בגלל צבע העור שלי. עכשיו לא יכולתי לדעת מי יפחד ממני. ובמיוחד לא הייתי מוכן לשוטרים. הם היו מעכבים ומטרידים אותי בקביעות, שואלים שאלות שמניחות מראש שאני אשם במשהו."
המשמעות הזו שניתנת לצבע עורו, מכוננת את חווית השוטטות שלו ואת חווית האני שלו. קדוגן מתאר את השיטות שבהן נערך לקראת כל יציאה מהקמפוס. הוא מתאר את האופן שבו השוטטות הופכת מחוויה רוחנית וגופנית למסע הישרדות ולבסוף את האופן שבו כל אלה מגדירים אותו כאדם חופשי.
" גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים."
כשמחברים את התובנות של קדוגן מהחוויות שלו לפני כ 20 שנים, בשנות ה 90 בארה"ב לספר שפרסם טא נהיסי, "בין העולם וביני", מגלים שלא הרבה השתנה בארה"ב בתקופה הזו. ברמה המהותית לא חלה שום התקדמות: החוויה של שחורי העור כמי שנמצאים במסע הישרדות בו עליהם להתגונן מפני המשטרה, החוויה שלהם כמודרים מהמרחב הציבורי, והחוויה שלהם כמי שנאלצים לוותר על החופש במשמעותו הבסיסית ביותר, נותרו בעינן.
היכולת להשוות באופן מובהק, מחזקת את החשיבות של המסה הזו שמעניקה ערך מוסף משמעותי לקריאה בספר של טא נהיסי.
March 19, 2021
יש כאן סיפורים חזקים מאוד כמו של סטיבנסון ובנימין
אך גם בינוניים למדי כמו מופסאן ותורו שפוגמים באווירה הכללית של הספר
אך גם בינוניים למדי כמו מופסאן ותורו שפוגמים באווירה הכללית של הספר
March 4, 2020
אהבתי רק שלושה סיפורים.
מעל כולם בלט הסיפור "הולך בעור שחור" מאת גרנט קדוגן.
"חטאי היחידי הוא העור שלי. מה עשיתי שאני, שאני כל כך שחור מדוכדך" [פטס וולר]
המספר את סיפורו של אדם המפתח מגנוני הגנה שונים, או כפי שהסופר קורא לו "נוהלי
בטיחות", שיגנו עליו כשהוא הולך ברחוב [בעיקר מפני השוטרים].
כמצוין בציטטה שלעיל, זאת משום שהוא אדם שחור. וזה בלבד, לצערנו, הופך אותו
"לאדם מסוכן" שצריך להיזהר מפניו.
דוגמא ל-"נוהל בטיחות" שמפתח: "הייתי רואה אישה לבנה צועדת לקראתי
בלילה וחוצה את הכביש כדי שהיא תרגיש בטוחה."
על כל זה אפשר לומר, עד שאתה לא נמצא בנעליו של מישהו, לא תוכל
להבין, באמת, מה הוא מרגיש.
מעל כולם בלט הסיפור "הולך בעור שחור" מאת גרנט קדוגן.
"חטאי היחידי הוא העור שלי. מה עשיתי שאני, שאני כל כך שחור מדוכדך" [פטס וולר]
המספר את סיפורו של אדם המפתח מגנוני הגנה שונים, או כפי שהסופר קורא לו "נוהלי
בטיחות", שיגנו עליו כשהוא הולך ברחוב [בעיקר מפני השוטרים].
כמצוין בציטטה שלעיל, זאת משום שהוא אדם שחור. וזה בלבד, לצערנו, הופך אותו
"לאדם מסוכן" שצריך להיזהר מפניו.
דוגמא ל-"נוהל בטיחות" שמפתח: "הייתי רואה אישה לבנה צועדת לקראתי
בלילה וחוצה את הכביש כדי שהיא תרגיש בטוחה."
על כל זה אפשר לומר, עד שאתה לא נמצא בנעליו של מישהו, לא תוכל
להבין, באמת, מה הוא מרגיש.
June 7, 2025
לא מהאוספים הטובים של תשע נשמות, פחות התחברתי לרוב הטקסטים (או לתרגום שלהם).
עם זאת כן למדתי קצת יותר על חלק מהכותבים, ולמדתי שאני רוצה לקרוא יותר (טוב, לרוב פחות) ממה שהם כתבו.
עם זאת כן למדתי קצת יותר על חלק מהכותבים, ולמדתי שאני רוצה לקרוא יותר (טוב, לרוב פחות) ממה שהם כתבו.
September 22, 2018
נהדר שהטקסטים תורגמו לעברית, והקטעים של ר"ל סטיבנסון ווולף פשוט נפלאים (סטיבנסון כאן הוא לא פחות מתגלית עבורי), אבל הקשר בין היצירות די מקרי, הכריכה מקושקשת והמחיר יקר מדי.
Displaying 1 - 5 of 5 reviews