הפעם מצאתי ברחוב ספר המאגד את אמרותיו של אוסקר וויילד, מהדורה מהודרת משהו משנות התשעים של ספר שיצא לאור לראשונה בשנות החמישים של המאה הקודמת. הספר מחלק את אמרותיו של וויילד לפרקים לפי נושאים, כאשר כל פרק זוכה להקדמה קצרה. ההערות וההקדמות כתובות בכישרון ואמרותיו של וויילד שנונות. אבל קבצי אמרות תמיד מבלבלים אותי וקשה לי להבין כיצד אני צריך "לאכול" אותם.
מאחר וזכרוני אינו מן המשובחים, אני מסוגל לזכור אמרות רק אם מבודדים בעבורי אמרה אחת בעלת מסר נוגע ללב או שעוטפים אותה בסיפור. כמות מרוכזת גדולה כזו של אמרות הצריכה ממני קריאה איטית. כל אמרה הייתה צריכה להתפענח על-ידי והייתה צריכה להיקרא מספר פעמים בכדי לאפשר לה לשקוע, להיות מובנת. זה כנראה לא עזר במיוחד. רוב האמרות, גם היפות והחכמות שביניהן (ורובן הן כאלה) התנדפו מזיכרוני מיד כשהפכתי את הדף. יתכן וזהו ספר שצריך לעיין בו ולא לקרוא בו, להוריד אותו מן המדף מדי פעם או בשעת צורך ולהרהר במספר קטעים.
מה בכל זאת אפשר ללמוד מריכוז כזה של אמרות? אפשר שהן מציירות את דמותו הססגונית של וויילד, שבלט כיוצא דופן על רקע החברה השמרנית האנגלית של סוף המאה ה-19, ומזקקות בעבורנו את דעותיו החריגות יחסית לתקופה על נושאים שונים. אך האם תמונה כזו היא מדויקת (בהשוואה אולי לביוגרפיה רגילה)? העסק בעייתי מהרבה בחינות. עורכי הספר מדגישים כי עבור וויילד הספרות הייתה דבר משני (לצערנו) ועיקר אומנותו הייתה עיצוב דמותו שלו בכל רגע בחיים, מעין אידיאל קלאסי. נראה כי ההתמקדות באמרותיו עשויה אם כן דווקא לסייע לנו בהבנה של טיפוס כזה. אך למרות שיש בספר אמרות שנלקחו משיחות שניהל וויילד או מהערות שלו בעל-פה, הרי שרובם המכריע של האמרות הוא כאלו ששיבץ בסיפוריו, בספריו ובמחזותיו. גם אם חלק מדמויותיו עוצבו כנראה לפי הדגם שלו עצמו ודבריהן משקפות את דעותיו, הרי ששפע כזה של אמרות מתוך ספריו האומנותיים מטשטש את ההבחנה בין הספרות למציאות, הבחנה דקה אולי כשמדובר בטיפוס שהתמקד כל חייו בטשטוש הגבול הזה, אבל בכל-זאת יש לשים לכך לב. כאשר שולפים אמרה מספר ("תמונתו של דוריאן גריי", "בעל אידאלי" וכו...) כמעט תמיד גם מנתקים אותה מהקשרה ומן הסיפור ואז קשה לשפוט את מלוא הכוונה והרצינות שבה.
בעיה נוספת קשורה באופיין של אמרות בכלל. אמרה היא כלי רטורי, וכפי שביטא זו כבר אריסטו בחיבורו על אומנות השכנוע, הרי שאמרה אינה משפט כללי תקף ומבוסס מבחינה לוגית אלא הוא אמירה שיש בה מן האמת באופן כללי או פרטי, היא מבטאת ומדגישה פאן מסוים של העניין, אך היא אינה נכונה אבסולוטית. מכאן האופי המתעתע, הבלתי נמנע, של חיבור הבנוי כולו מאמרות. הוסיפו לכך את דברי של וויילד עצמו (מתוך אחת האמרות המצוטטות, שנאמרו בהרצאה שלו בארה"ב): "הם תפשו את אמרותינו ככנות ואת הפארודיות שלנו כפרוזה". (עמוד 120) דבר שהוא בעייתי כי וויילד העיד על עצמו בשיחה כי הוא מודע לאופיין הבעייתי של אמרותיו (עמוד 142): "ביני ובין החיים ישנו תמיד ערפל של מילים. אני משליך מן החלון את המסתבר בעבור ביטוי, והאפשרות לאמרה גורמת לי לזנוח את האמת. ובכל זאת אני מכוון ליצור מעשה אומנות."
ניתן להבין מן הספר את עמדתו הרומנטית בנוגע לאומנות, את אהבתו את היפה, סלידתו מן הריאליזם ומן המדע, והסוציאליזם שלו. קיימת כמובן גם נקודה אחת עיקרית (אולי) שהספר, למרות שאינו מתעלם ממנה, הרי שכתוצאה מהאקלים התרבותי בו נכתב (המחצית הראשונה של המאה ה-20) מחמיץ כמעט לחלוטין ואינו מייחס לה את המשקל הראוי. מדובר כמובן בהומוסקסואליות של וויילד, בגינה נשפט ונענש, דבר שהביא, כך גם מודים העורכים, לשינוי מסוים בתפיסתו את המוסר והחברה המעמדית האנגלית. העורכים אינם תומכים כמובן בענישתו של וויילד ואינם חולקים את היחס להומוסקסואליות שאפיין את החברה האנגלית של המאה ה-19. אך הם עדין (כרוח התקופה) מתייחסים להומוסקסואליות כסוג של סטייה (נסלחת) שמקורה פאתולוגי (במטרה חיובית "לנקות" את דמותו המוסרית של ויילד). למשל המשפט האופייני הבא: "הייתה זו כנראה הרגישות הקיצונית הזאת שחברה לתשוקה בלתי ניתנת לסיפוק שהפרה את שיווי המשקל המוסרי והנפשי שלו." (עמוד 215). לדעתי לא ניתן להבין כיום את דמותו של וויילד, במיוחד על רקע החברה בה פעל, ללא התייחסות דווקא להיות הומו. דווקא קטעי הפרוטוקולים מן המשפט של וויילד הם מן החלקים המעניינים יותר בספר, גם בגלל שהם דוגמא יפה לשנינותו בשעה שהיה נתון בלחץ כבד ונאלץ גם לשקול את דבריו.