זהו סיפור על אדריכל מצליח שבונה בתים והורס משפחות, ועל מעצב שיער עם שורשים מעורערים ורעב לחיים חדשים. לכאורה – שני סיפורים מנותקים לחלוטין: האחד מתרחש בישראל, השני בבוגטה שבקולומביה. אולם אט-אט מצטלבים חוטי העלילה המקבילים ומתלפפים זה בזה, עד שעמודי הטווח שלהם קורסים לתוך עצמם בשיא דרמטי ובלתי צפוי.
"חתיכת סיפור" הוא רומן קצבי, צבעוני ורב-המצאה המטיח בעצמה את אפשרויות הבחירה שלנו בגדר ההפרדה של הכביש המהיר.
דלית אורבך כבשה לה זה מכבר את מקומה כאמנית העלילה המקורית, המבריקה והמרתקת. ספריה הקודמים, "קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות", "וזה הסוף" ו-"יותר מדי נינה" היו לרבי מכר.
זה הוא אכן ספר שאפשר לסכמו ב"חתיכת סיפור"! אני לא נוטה לקרוא כריכות אחוריות כדי לא לפגום בחווית הקריאה וגילוי העובדות ועיקר הסיפור, ואת הספר בחרתי בעיקר בגלל הסופרת, דלית אורבך, שכתיבתה לא דומה לאף אחד אחר וכל ספר שלה שונה מהשני ומרתק בפני עצמו.
קשה לי לכתוב ביקורת על הספר בלי להרגיש שאני מחבלת לקורא הבא בחווית הסיפור אבל אנסה לתמצת ולא להרוס יותר מדי.
הספר מתחיל כמו עוד סיפור רגיל על אברי שטרן, אדריכל תל אביב נרקיסיסט בשגרת יומו, שנקטעת על ידי מספר ארועים מוזרים בעת ביקור בירושלים, שבסופם, לאחר תאונת דרכים, מתחיל למעשה הסיפור האמיתי שלו בספר וסיפור ההתאוששות שלו מהתאונה מלווה את כל הספר. במקביל, מספרת לנו הסופרת על סיפור נוסף, המתרחש בקולומביה והרחק מישראל, ועל אדם בשם מיגואל, שלכאורה אין לו שום קשר לסיפורו של אברי, אך קווי הדמיון (ולעיתים גם השוני) מאוד ניכרים בין הסיפורים. ככל שהספר התקדם, כך גם תהיתי ביני לבין עצמי למה הסיפור של מיגואל מופיע בין הדפים אבל מהיכרותי עם עבודות קודמות של אורבך הנחתי שלכל דבר יש סיבה. אז בין אברי הנאבק בהתמודדות עם חייו של אחרי התאונה והשלכותיה לבין מיגואל שנאבק בהתמודדות עם חייו של אחרי שיצא מהאשפתות ובנה חיים אחרים וטובים יש המון דיונים פנימיים וחיצוניים של הדמויות על זכרון ועד כמה העבר שלנו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, כמה שלא נתרחק ממנו.
שני הסיפורים, ביחד ולחוד, זורמים ומרתקים, יש המון שאלות בספר לכל אורכו שלחלקם קיבלתי או מצאתי תשובות וחלקן נותרו ללא מענה אבסולוטי.