"לו" הוא ספר מרגיז.
ולא בגלל שהוא לא כתוב טוב, או כי הנושא לא מעניין.
הוא כתוב טוב מאוד, והנושא מאוד מעניין.
הבעיה שלי היא כנראה בציפיות.
בתור ספר שמתיימר לסקור באריכות היסטוריה אלטרנטיבית לישראל, הוא לוקה בפשטנות.
ההתחלה נראית מאוד מבטיחה - מה היה קורה אם מפא"י לא הייתה שולטת ביד רמה עד 1977, אלא יורדת מכס השלטון כבר ב 1951. ובמקומה היו עולים הליברלים, עם השקפת עולם כלכלית ומדינית שונה מאוד, ומאוד סדורה.
ובהתחלה, חלק מהניתוח המתגלם בסיפור אפילו "עושה שכל" בצורה מסוימת.
אבל ככל שהספר מתקדם, שמתי לב שיש כאן הרבה יותר ספקולציה, ופחות הסבר של איזשהו ניתוח הגיוני. וזה הפריע לי.
מבחינת הסופר, הכל נפלא - יש שלום עם הפלסטינים, החרדים והערבים משתלבים היטב בכוח העבודה.
אין גזענות, אין כוחנות, אין פונדמנטליזם דתי, ישראל היא אור לגויים, שמצליחה בתוך מזרח תיכון שכמעט חף מלחצים פוליטיים.
הכלכלה החופשית מסדרת הכל, וישראל חיה במעין בועה שבה זה מצליח.
מצטער, לא קונה את זה.
החיים הם יותר מורכבים מ"בואו ניתן לכלכלה להיות חופשית, והכל יסתדר".
גם החיים בישראל, ואוסף ההחלטות המתקבלות לאורך השנים הן יותר מאשר תקנות מס ושמירה על איזון תקציבי.
לזכותו של המחבר יאמר שהוא מודה (בהערות בסוף הספר) שהוא לקח מספר הנחות מפליגות. לדעתי הוא לקח יותר משתי הנחות, אבל ניחא.
אני לא חושב שזה ספר רע בכלל. אבל כדרכם של ספרים שמציגים משנה פוליטית, הם נוטים לסגת יחסית מהר למעין מניפסט פוליטי נטו, עם מעט מאוד ניתוח או אמירה עם עקביות לוגית. ולטעמי גם הספר הזה לוקה בזה.
ואת זה אני אומר דווקא בתור אחד שנוטה להסכים עם רוב המניפסט הפוליטי שמובע בספר. אני רק יכול לקוות שהרבה מהמדיניות המוזכרת בספר (לא כולה) הייתה מיושמת בישראל. אני חותם בערך על 70-80 אחוז מהנאום שמופיע בסוף הספר, כאמירה ערכית ומוסרית.
אבל ככרונולוגיה אלטרנטיבית היסטורית, זה לא משכנע.