What do you think?
Rate this book
פרא אציל
כמעט הכול בחייו של אלי, נער דעתן הסובל מהפרעות אכילה, מועד לפורענות. בשכונות הארגזים שבה הוא מתגורר עם סימה, אמו הביולוגית, ויפת, בעלה, זוג נרקומנים בגמילה, מכנים אותו שמניאק, ואילו בבית-הספר מדביק לו המורה לספרות את התואר "פרא אציל" בתור כינוי גנאי. אלי, קורא ספרים כפייתי, מאוהב מרחוק באנה בובקין, נערה יפהפייה שעליה הוא מנסה לגונן, ונקרע בין דאגתו לאמו ובין רצונו לגור עם אביו, יום-טוב, אמן טוטלי המחזיק בדעות לא שגרתיות, תושב שכונת הארגזים אף הוא. באווירה המתפקעת מיצרים ואלימות של דרום תל-אביב דבר אינו נשאר בממדיו הטבעיים. האהבה והקרעים שאלי חווה מכריחים אותו לנקוט עמדה ולפעול, אך האירועים נשמטים משליטתו במהירות וסכסוך משפחתי קטן מתפתח לטרגדיה שעיוורון מרצון ותאוות נקם משחקים בה תפקידים ראשיים. אלי מגולל את מהלך האירועים בשוך הסערה, לאחר שהאוויר התבהר והמחיר שולם במלואו, בטון חכם, בציוריות שלעתים היא תמימה ולעתים מלאה הומור שחור, ההופכים את סיפורו לרומן הנקרא בנשימה עצורה. פרא אציל הוא ספרו השני של דודו בוסי. קדם לו הרומן "ירח ירוק בוואדי", שזכה לשבחי הביקורת.
166 pages, ebook
Published January 1, 2003
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 5 of 5 reviews
August 31, 2015
הפגישה הראשונה שלי עם בוסי, ולזכותו יאמר שהוא לא לחלוטין איכזב אותי.
אחרי שלל התבטאויותיו הרבגוניות, קשה להתעלם כאשר מציעים לך את הספר ב- 20 שקלים בלבד. אז לקחתי וגם קראתי.
אלי הוא נער משכונת הארגזים, הוא חי עם אמא שלו, "מדיאה" - סימה חממי, הלוקה בהתקפי גדלות ושתלטנות, ועם אביו החורג יפת הלוקה בתסמונת "בואו נדפוק את המדינה". לא רחוק מהמשפחה המאושרת, חי אביו הביולוגי של אלי , יום טוב, אומן עם פסיכוזות מגוונות שגורמות לו לנסות ולהזדהות עם מושאי האומנות שלו.
הוריו של אלי הם נרקיסים, נרקומנים גמולים, ודודו הוא מין ערס/ עבריין (הייתי יכולה גם לתאר אותו כערספואטי לנוכח הכישורים הוורבליים שהוא מפגין) ובתוך כל החגיגה, אלי מאוהב באנה בובקין, בת כיתתו הרוסיה.
עד מחצית הספר, למרות שהדברים צפויים, הם לא משעממים: הקורא מתוודע לעולמו של אלי, אכלן כפייתי הסובל מעודף משקל שלא מוותר על התרבות שבעולם הקריאה. במקביל קיימת התעסקות גם עם תנאי החיים של התושבים בשכונת הארגזים, הקיפוח, הנידוי, העזובה ועם נושאים של קיפוח עדתי.
עם כל אלה הקורא יכול לחיות ואפילו לחיות בשלום. האלימות, הסמים ובכלל החיים מתוארים באופן שוטף , ציני ולעיתים משעשע (אף כי לא אחת עוברת בקורא תמיהה לגבי היכולות של אלי לרדת לכזו חדות תיאורית).
ואז, פתאום, משום מקום נוחתת הפצצה – גילוי עריות בין האם לבנה. ולמה משום מקום? כי הקטע הזה כל כך תלוש, כל כך לא מתאים, כל כך לא משתלב שברור שהוא בא משום מקום. לבוסי היו מספיק חומרים לסיים את הספר גם בלי אותו אירוע אומלל ולמרות זאת בוחר בוסי לרמוס ברגל גסה את מה שהשיג עד כאן.
התיאורים הפורנוגרפיים כל כך פלסטיים ולא מתאימים למהלך העלילה שפשוט לא ברור על מה לעזאזל הוא חשב כשכתב את הדף וחצי האומללים האלה שאחר כך יהוו קו העלילה המרכזי של הספר?
ואז הכל מתהפך, מעלילה שוטפת, רצופה, משעשעת וצינית העלילה הופכת מקוטעת, חסרת קשר, נסובה סביב האירוע שכביכול הפך את חיי המשפחה. הדמויות מאבדות את חינן ואת המיקוד שלהן והופכות לסמרטוטות בשירות הסופר. הן מאבדות את כל האישיות שהוא כל כך טרח לבנות במהלך כ- 200 עמ'. לא די בכך שגם תיאור המעשה לא אמין, לא נוגע ללב ולא יוצר את הרגש הרצוי, לקורא נשארים כ- 50 עמודים של אומללות החוזרת לאותו אירוע מבחיל וחסר כל קשר.
למזלו של בוסי האפילוג משיב את העלילה לקו שפוי וניתן להסבר. קו שממנו ניתן לעקור את הנטע הזר והמוזר. קו שמחזיר את חינן של הדמויות בעניי הקורא.
אז לא התאכזבתי, כי היה ברור לי אחרי שקראתי את האירוח של בוסי בפורום לפני מספר שנים, שהשפה לא תהא גבוה והתכנים עוד פחות מזה. להפתעתי הוא דווקא הצליח לטפל יפה בכל הבעיה העדתית ובבעיה של שכונות העוני.
לצערי, המהלך של בוסי מלמד כי הוא לא מסוגל לצאת מהמסגרת התומכת המוכרת לו : פורנוגרפיה זולה וחסרת שחר.
מישהו צריך לאמר לבוסי את האמת (אולי העורך שלו?), שספרים טובים לא חייבים להכיל גילויי עריות בין אם לבנה כמניע של העלילה. אפשר להגיע לאותם שיאים גם בלי שימוש וולגרי ובוטה במין.
האם אני ממליצה? כן, כי צריכים להתנסות גם בסוג ספרות כזה. הוא לא הגרוע ביותר שקראתי, וכי היה יכול להיות יותר גרוע מזה.
אחרי שלל התבטאויותיו הרבגוניות, קשה להתעלם כאשר מציעים לך את הספר ב- 20 שקלים בלבד. אז לקחתי וגם קראתי.
אלי הוא נער משכונת הארגזים, הוא חי עם אמא שלו, "מדיאה" - סימה חממי, הלוקה בהתקפי גדלות ושתלטנות, ועם אביו החורג יפת הלוקה בתסמונת "בואו נדפוק את המדינה". לא רחוק מהמשפחה המאושרת, חי אביו הביולוגי של אלי , יום טוב, אומן עם פסיכוזות מגוונות שגורמות לו לנסות ולהזדהות עם מושאי האומנות שלו.
הוריו של אלי הם נרקיסים, נרקומנים גמולים, ודודו הוא מין ערס/ עבריין (הייתי יכולה גם לתאר אותו כערספואטי לנוכח הכישורים הוורבליים שהוא מפגין) ובתוך כל החגיגה, אלי מאוהב באנה בובקין, בת כיתתו הרוסיה.
עד מחצית הספר, למרות שהדברים צפויים, הם לא משעממים: הקורא מתוודע לעולמו של אלי, אכלן כפייתי הסובל מעודף משקל שלא מוותר על התרבות שבעולם הקריאה. במקביל קיימת התעסקות גם עם תנאי החיים של התושבים בשכונת הארגזים, הקיפוח, הנידוי, העזובה ועם נושאים של קיפוח עדתי.
עם כל אלה הקורא יכול לחיות ואפילו לחיות בשלום. האלימות, הסמים ובכלל החיים מתוארים באופן שוטף , ציני ולעיתים משעשע (אף כי לא אחת עוברת בקורא תמיהה לגבי היכולות של אלי לרדת לכזו חדות תיאורית).
ואז, פתאום, משום מקום נוחתת הפצצה – גילוי עריות בין האם לבנה. ולמה משום מקום? כי הקטע הזה כל כך תלוש, כל כך לא מתאים, כל כך לא משתלב שברור שהוא בא משום מקום. לבוסי היו מספיק חומרים לסיים את הספר גם בלי אותו אירוע אומלל ולמרות זאת בוחר בוסי לרמוס ברגל גסה את מה שהשיג עד כאן.
התיאורים הפורנוגרפיים כל כך פלסטיים ולא מתאימים למהלך העלילה שפשוט לא ברור על מה לעזאזל הוא חשב כשכתב את הדף וחצי האומללים האלה שאחר כך יהוו קו העלילה המרכזי של הספר?
ואז הכל מתהפך, מעלילה שוטפת, רצופה, משעשעת וצינית העלילה הופכת מקוטעת, חסרת קשר, נסובה סביב האירוע שכביכול הפך את חיי המשפחה. הדמויות מאבדות את חינן ואת המיקוד שלהן והופכות לסמרטוטות בשירות הסופר. הן מאבדות את כל האישיות שהוא כל כך טרח לבנות במהלך כ- 200 עמ'. לא די בכך שגם תיאור המעשה לא אמין, לא נוגע ללב ולא יוצר את הרגש הרצוי, לקורא נשארים כ- 50 עמודים של אומללות החוזרת לאותו אירוע מבחיל וחסר כל קשר.
למזלו של בוסי האפילוג משיב את העלילה לקו שפוי וניתן להסבר. קו שממנו ניתן לעקור את הנטע הזר והמוזר. קו שמחזיר את חינן של הדמויות בעניי הקורא.
אז לא התאכזבתי, כי היה ברור לי אחרי שקראתי את האירוח של בוסי בפורום לפני מספר שנים, שהשפה לא תהא גבוה והתכנים עוד פחות מזה. להפתעתי הוא דווקא הצליח לטפל יפה בכל הבעיה העדתית ובבעיה של שכונות העוני.
לצערי, המהלך של בוסי מלמד כי הוא לא מסוגל לצאת מהמסגרת התומכת המוכרת לו : פורנוגרפיה זולה וחסרת שחר.
מישהו צריך לאמר לבוסי את האמת (אולי העורך שלו?), שספרים טובים לא חייבים להכיל גילויי עריות בין אם לבנה כמניע של העלילה. אפשר להגיע לאותם שיאים גם בלי שימוש וולגרי ובוטה במין.
האם אני ממליצה? כן, כי צריכים להתנסות גם בסוג ספרות כזה. הוא לא הגרוע ביותר שקראתי, וכי היה יכול להיות יותר גרוע מזה.
June 10, 2026
נלגם בנשימה אחת כמו ערק המבעבע על גזיית ציקלון ב'. רע, מר שחור ואצילי. עד מאוד.
January 4, 2021
Eli, or as he's known, Shmaniak, lives in the Argazim neighbourhood in south Tel Aviv. He lives with his snappish mother, Sima, and her blatant husband, Yefet. Eli's father is a gentle artist, whose name is Yom-Tov, and he's also the only Iraqi Holocaust survivor in the world. Eli loves to be beside him, and woo Anna, the love of his soul. He slowly vomits his weight between the book's pages until there's not much left of him except a trail of stench.
I'll start with the good things.
The book's name (in English: Noble Savage) and cover are both attractive and intriguing. They're ninety per cent of the reason I opened it. It's a pity that the connection between the cover picture and the plot is like the connection between my nephew's cereal and his milk - there's none.
The overall theme is powerful, evoking compassion and disgust simultaneously, an excellent recipe for pure enjoyment. In my opinion, the main problem of the book is the performance.
The poor language did not find its integration. It climbed and rolled from page to page; it confused and angered me. One time, Eli is a savage who throws street slang the same amount he vomits, and a page and a half later he's a mixture of the grandmother from Downton Abbie and John Updike. Passes harsh reviews on books and can register as a prolific member on Goodreads. I didn't understand if this was a failed subversive attempt by the writer to highlight the explanation behind the nickname given to Eli by his teacher, Savage-Noble, or mere laziness.
One thing was homogeneous in this story: the lack of homogeneity, especially in the story's pace. Trivial matters were extended and spread beyond the margins, and powerful scenes were presented as an inadequate slap in the face.
The deceptive music was felt from the slow start taking its time, throughout the middle, where the tempo jumped to a peak, and to the end that knocks your socks off. From an afternoon nap on a Caribbean island, you wake up and find yourself fleeing a brutal hurricane. There was no attempt to adjust the pace from scene to scene, counting beats or even faking it. Sometimes faking encourages performance.
Could have been an excellent book, but it's a mess. Too bad people insist on cooking before they learn to turn on the gas.
I'll start with the good things.
The book's name (in English: Noble Savage) and cover are both attractive and intriguing. They're ninety per cent of the reason I opened it. It's a pity that the connection between the cover picture and the plot is like the connection between my nephew's cereal and his milk - there's none.
The overall theme is powerful, evoking compassion and disgust simultaneously, an excellent recipe for pure enjoyment. In my opinion, the main problem of the book is the performance.
The poor language did not find its integration. It climbed and rolled from page to page; it confused and angered me. One time, Eli is a savage who throws street slang the same amount he vomits, and a page and a half later he's a mixture of the grandmother from Downton Abbie and John Updike. Passes harsh reviews on books and can register as a prolific member on Goodreads. I didn't understand if this was a failed subversive attempt by the writer to highlight the explanation behind the nickname given to Eli by his teacher, Savage-Noble, or mere laziness.
One thing was homogeneous in this story: the lack of homogeneity, especially in the story's pace. Trivial matters were extended and spread beyond the margins, and powerful scenes were presented as an inadequate slap in the face.
The deceptive music was felt from the slow start taking its time, throughout the middle, where the tempo jumped to a peak, and to the end that knocks your socks off. From an afternoon nap on a Caribbean island, you wake up and find yourself fleeing a brutal hurricane. There was no attempt to adjust the pace from scene to scene, counting beats or even faking it. Sometimes faking encourages performance.
Could have been an excellent book, but it's a mess. Too bad people insist on cooking before they learn to turn on the gas.
August 29, 2024
רק לי יש מלא עמודים לקראת הסוף שלא כתובה בהם אף מילה אחת וקופצים על העלילה?
September 6, 2016
Something of a hard read, but I wanted to know how these characters acted and interacted. Was worth it, as the author seemed reliable. I've since encountered that neighborhood in other content about the history of Tel Aviv and its distressed populations.
Displaying 1 - 5 of 5 reviews