What do you think?
Rate this book
היינו העתיד
"את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם." היינו העתיד הוא יצירה חריגה בנוף הספרות המקומית: רומן אוטוביוגרפי שנון ואירוני המשלב בתוכו מבט מרתק על תולדות קיבוץ יחיעם ודו"ח נוקב על ילדות בעולם אידיאולוגי המתפרק בהדרגה מאמונותיו הנוקשות. יעל נאמן, בת לאחת ממשפחות המייסדים של יחיעם, מפליאה לתאר בו את עולם ילדותה, ולהאיר באור ביקורתי ורווי הומור את ההתרחשויות, הדמויות, החוקים והכללים שעיצבו אותו. "חיינו ביקומים מקבילים – המבוגרים והילדים. כל יקום ובעיותיו. כל יקום וצרותיו. לא מעמיסים על ילדים בכי, או סיוטי שואה של מבוגרים, וגם לא ההפך. לא הסגרנו כלום. אמרנו: הלשנות לא יֵצאו מאיתנו. הורינו לא ידעו על חיינו דבר, ואנחנו לא ידענו כלום על חייהם." כתיבתה הייחודית של נאמן פועלת במרחב שנפער בין העולמות – עולם המבוגרים האידיאליסטים ועולם הילדים שחוו על בשרם את הסדקים בשיטה – וממלאת אותו בזיכרונות ילדותה והתבגרותה הנשזרים בסיפורי "הוותיקים", מייסדי הקיבוץ. ונדמה כי על אף המרחק העקרוני והבלתי ניתן לגישור, גם המבוגרים וגם הילדים שותפים לאותו הדחף: לחזור ולספר לעצמם ולסובבים אותם את סיפורי התשתית שעיצבו את שגרת חייהם ואת זהותם.
216 pages, ebook
First published January 1, 2011
21 people are currently reading
356 people want to read
About the author
Yael Neeman
9 books4 followersYael Neeman (Hebrew: יעל נאמן; born 1960), is an Israeli author.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 30 of 40 reviews
December 22, 2024
"לפעמים היינו קופאים לשנייה באוויר מרוב אושר, דואים. הדאייה התרחשה פתאום, תוך כדי תנועה."
ספר ביוגרפי שמתאר את החיים בקיבוץ, ילדותה ובגרותה של הסופרת בקיבוץ יחיעם ומתוך סיפור זה הצפת ההבדלים הקונספטואליים המהותיים בין עקרונות התנועה הקיבוצית והחיים בעיר.
יש משהו מאוד מנותק ועקר בספר שמרחף מעל לפרט. שום נגיעה אישית לא ניכרת בו, שום תחושה אישית כלפי האירועים המתוארים. לעיתים ניכרת ביקורת דקה אבל לא מפורשת על עקרונות החיים הקיבוציים. רק ב 2 הפרקים האחרונים הסופרת עוברת ממש מהכללי לפרטי אבל אז זה מעט מידי מאוחר מידי.
בעיניי זה ספר סתמי. בניגוד לספר "הביתה" שגם עוסק בתנועה הקיבוצית או לספר "כתובת אש" של אותה סופרת, בספר הזה התיאור ההיסטורי מהווה את הנדבך המרכזי ולא את הנדבך שתומך בחוויות האישיות ובכך לדעתי מפספס את הקורא. סוג של נוגע לא נוגע ומאוד מאכזב לעומת "כתובת אש" שהיה בעיניי מצויין.
ספר ביוגרפי שמתאר את החיים בקיבוץ, ילדותה ובגרותה של הסופרת בקיבוץ יחיעם ומתוך סיפור זה הצפת ההבדלים הקונספטואליים המהותיים בין עקרונות התנועה הקיבוצית והחיים בעיר.
יש משהו מאוד מנותק ועקר בספר שמרחף מעל לפרט. שום נגיעה אישית לא ניכרת בו, שום תחושה אישית כלפי האירועים המתוארים. לעיתים ניכרת ביקורת דקה אבל לא מפורשת על עקרונות החיים הקיבוציים. רק ב 2 הפרקים האחרונים הסופרת עוברת ממש מהכללי לפרטי אבל אז זה מעט מידי מאוחר מידי.
בעיניי זה ספר סתמי. בניגוד לספר "הביתה" שגם עוסק בתנועה הקיבוצית או לספר "כתובת אש" של אותה סופרת, בספר הזה התיאור ההיסטורי מהווה את הנדבך המרכזי ולא את הנדבך שתומך בחוויות האישיות ובכך לדעתי מפספס את הקורא. סוג של נוגע לא נוגע ומאוד מאכזב לעומת "כתובת אש" שהיה בעיניי מצויין.
October 18, 2020
1.5 stars
I had to read this for a class. I would never read this by choice, and I likely would have given up early if it wasn't required reading. That being said, it's not necessarily bad, just not my cup of tea.
I didn't like Neeman's voice, and she repeated various things several times which was annoying. It was interesting to learn about kibbutzim, but I feel like anyone could tell this story, and others could potentially tell it better. But who knows since it seems like all these kibbutz kids barely went to school ("We were always allowed to escape from classes, as in enlightened countries where prisoners who escape are not tried because it is the nature of man to try to escape from prison, to be free").
My favorite part was the part about the cigarettes, but after that it was basically downhill for me.
"When the Israelis asked for smoking to be permitted only in open areas, at least, my father said, as recorded in the minutes: 'No one has ever died from smoking, but millions have died from the cold.'"
"Every day, a flashlight signaled the Kirya: 'Send cigarettes urgently.' Sometimes, the joy after the airdrops turned into annoyance and disappointment, like on the day the plane rained candy over Yehiam [the kibbutz], but no cigarettes. That evening, they learned that a mistake in deciphering the Morse code message had led to the bitter substitution of candy for cigarettes because in Hebrew, the words are so similar (candy is sucariot and cigarettes is sigariot)."
Though the title claims the book a memoir, Neeman discusses kibbutz history from before her birth (a short note at the end makes it seem as though she used kibbutz archives for this information, but she does not cite sources in the book).
As I mentioned before, I did not like Neeman's voice. She used a lot of "we" lanuage (including in the title). This is obviously intentional but I didn't like it. I don't think she has the authority to speak for other kibbutz children and their experiences. On this note, Neeman's particular life story was overall uninteresting to me.
Neeman seemed to try to go in chronological order throughout, but she would jump from topic to topic within chapters without any flow or rhythm. It wasn't difficult to follow but it was still annoying.
I can see why my professor chose this for our reading. It is a fairly accessible (meaning easy to read) text about kibbutzim. However, for ~250 pages, Neeman was a bit too repetitive for my taste and, though her writing had a general guiding concept (what it was like growing up on a kibbutz), the book itself is a bit of a drag, muddled, and boring.
I had to read this for a class. I would never read this by choice, and I likely would have given up early if it wasn't required reading. That being said, it's not necessarily bad, just not my cup of tea.
I didn't like Neeman's voice, and she repeated various things several times which was annoying. It was interesting to learn about kibbutzim, but I feel like anyone could tell this story, and others could potentially tell it better. But who knows since it seems like all these kibbutz kids barely went to school ("We were always allowed to escape from classes, as in enlightened countries where prisoners who escape are not tried because it is the nature of man to try to escape from prison, to be free").
My favorite part was the part about the cigarettes, but after that it was basically downhill for me.
"When the Israelis asked for smoking to be permitted only in open areas, at least, my father said, as recorded in the minutes: 'No one has ever died from smoking, but millions have died from the cold.'"
"Every day, a flashlight signaled the Kirya: 'Send cigarettes urgently.' Sometimes, the joy after the airdrops turned into annoyance and disappointment, like on the day the plane rained candy over Yehiam [the kibbutz], but no cigarettes. That evening, they learned that a mistake in deciphering the Morse code message had led to the bitter substitution of candy for cigarettes because in Hebrew, the words are so similar (candy is sucariot and cigarettes is sigariot)."
Though the title claims the book a memoir, Neeman discusses kibbutz history from before her birth (a short note at the end makes it seem as though she used kibbutz archives for this information, but she does not cite sources in the book).
As I mentioned before, I did not like Neeman's voice. She used a lot of "we" lanuage (including in the title). This is obviously intentional but I didn't like it. I don't think she has the authority to speak for other kibbutz children and their experiences. On this note, Neeman's particular life story was overall uninteresting to me.
Neeman seemed to try to go in chronological order throughout, but she would jump from topic to topic within chapters without any flow or rhythm. It wasn't difficult to follow but it was still annoying.
I can see why my professor chose this for our reading. It is a fairly accessible (meaning easy to read) text about kibbutzim. However, for ~250 pages, Neeman was a bit too repetitive for my taste and, though her writing had a general guiding concept (what it was like growing up on a kibbutz), the book itself is a bit of a drag, muddled, and boring.
September 1, 2020
Fittingly repressed memoir of a Kibbutz childhood, revisiting the rituals and routines of peak-ideological kibbutz life, which have made it such an interesting, if fucked-up experiment in child-rearing and economics. 'Repressed' because that's one of the persistent themes and notes of the prose - we aren't rewarded with a great opening up or a flowering of the young Neeman, and frankly, we leave her drifting and with little idea of where this all leads.
Lots of this will ring bells for anyone who spent time around that experiment: the endless meetings, the children's houses, the regimented performances and the pressure of the wider peer group. And the individual characters are there too - at times reminiscent of some imagined shtetl life: the shoemaker, the barber, the French and the Yekis.
As it stands, Yehiam sounds pretty enlightened, actually (especially on mental health). The education system sounds diabolically bad (a kind of Steiner on weed, which I think had improved by the eighties) and the ideological mission to break the family as a unit and suggest that a child's only purpose was to serve the kibbutz is pretty oppressive (that was also long gone when I arrived).
The reluctance of people to communicate directly, to applaud or show affection also rings a bell. I had always assumed that the laconic, hard-faced nature of kibbutz relations was simply the product of, well, war and Holocaust (generations of parents not talking to kids about feelings, for fear of hurting them). What this book made me realise is that a large measure of it will also have been ideology and the view that being over-demonstrative or individual was bourgeois. So: traumatised by Holocaust and war PLUS ideology. What a mix.
Small note: in the sections where Neeman describes rarely hearing Hungarian apart from the words uttered between parents meaning 'drop it'; by coincidence, the only German words I heard my then girlfriend's grandparents say to each other were, mid-quarrel, 'Lass das' - 'drop it'. A coincidence, but a very common coincidence with many households, I suspect.
Lots of this will ring bells for anyone who spent time around that experiment: the endless meetings, the children's houses, the regimented performances and the pressure of the wider peer group. And the individual characters are there too - at times reminiscent of some imagined shtetl life: the shoemaker, the barber, the French and the Yekis.
As it stands, Yehiam sounds pretty enlightened, actually (especially on mental health). The education system sounds diabolically bad (a kind of Steiner on weed, which I think had improved by the eighties) and the ideological mission to break the family as a unit and suggest that a child's only purpose was to serve the kibbutz is pretty oppressive (that was also long gone when I arrived).
The reluctance of people to communicate directly, to applaud or show affection also rings a bell. I had always assumed that the laconic, hard-faced nature of kibbutz relations was simply the product of, well, war and Holocaust (generations of parents not talking to kids about feelings, for fear of hurting them). What this book made me realise is that a large measure of it will also have been ideology and the view that being over-demonstrative or individual was bourgeois. So: traumatised by Holocaust and war PLUS ideology. What a mix.
Small note: in the sections where Neeman describes rarely hearing Hungarian apart from the words uttered between parents meaning 'drop it'; by coincidence, the only German words I heard my then girlfriend's grandparents say to each other were, mid-quarrel, 'Lass das' - 'drop it'. A coincidence, but a very common coincidence with many households, I suspect.
February 12, 2020
Kibuce były polem do eksperymentów społecznych. Historia ludzi żyjących w nich była dla mnie przerażająca. Wartości przyświecające ruchowi kibucowemu do złudzenia przypominają ideologie socjalistycznych reżimów, jednak oficjalnie się od nich odcinają.
Yael Neeman przedstawia historię swojego dzieciństwa używając przy tym form liczby mnogiej. Podkreśla w ten sposób brak indywidualizmu charakteryzujący sposób wychowania w kibucu. Opis wczesnych lat grupy Narcyz daje wgląd w schemat funkcjonowania społeczności. Autorka poświęca mu sporo miejsca, nie pochylając się zbytnio nad wiekiem dojrzewania, czy wczesnej dorosłości. Osobiście ciekawił mnie okres spędzony w placówce oświatowej i chciałabym dowiedzieć się o nim więcej. Intryguje mnie to, co było dalej, jak wyglądało jej przystosowanie się do "normalnego" życia po opuszczeniu kibucu? Jak bardzo jej dzieciństwo determinowało jej dalsze poczynania? Z czym musiała się zmagać, a co przyszło jej prościej?
Prowadzona narracja jest wartka i wciągająca. Neeman nie ocenia wprost społeczności w której się wychowała, zaznacza jednak upadek tej formy ruchu; nie domaga się jednak zadośćuczynienia za to przez co przeszła. Brak swoistego postscriptum w którym moglibyśmy poznać refleksję Yael na temat ruchu kibucowego pozostawia mnie z niedosytem.
W utworze próżno szukać wprowadzenia w temat kibuców, wskazania tła historyczno-społecznego. To sprawia, że książka na początku jest trudna w odbiorze i wymaga od czytelnika poszukania dodatkowych źródeł, by lepiej zrozumieć jej treść i przesłanie. Bez owego zaplecza, jest to tylko kolejna historia, momentami bulwersująca i powodująca sporo wewnętrznego sprzeciwu, jednak wciąż nie do końca zrozumiana.
Yael Neeman przedstawia historię swojego dzieciństwa używając przy tym form liczby mnogiej. Podkreśla w ten sposób brak indywidualizmu charakteryzujący sposób wychowania w kibucu. Opis wczesnych lat grupy Narcyz daje wgląd w schemat funkcjonowania społeczności. Autorka poświęca mu sporo miejsca, nie pochylając się zbytnio nad wiekiem dojrzewania, czy wczesnej dorosłości. Osobiście ciekawił mnie okres spędzony w placówce oświatowej i chciałabym dowiedzieć się o nim więcej. Intryguje mnie to, co było dalej, jak wyglądało jej przystosowanie się do "normalnego" życia po opuszczeniu kibucu? Jak bardzo jej dzieciństwo determinowało jej dalsze poczynania? Z czym musiała się zmagać, a co przyszło jej prościej?
Prowadzona narracja jest wartka i wciągająca. Neeman nie ocenia wprost społeczności w której się wychowała, zaznacza jednak upadek tej formy ruchu; nie domaga się jednak zadośćuczynienia za to przez co przeszła. Brak swoistego postscriptum w którym moglibyśmy poznać refleksję Yael na temat ruchu kibucowego pozostawia mnie z niedosytem.
W utworze próżno szukać wprowadzenia w temat kibuców, wskazania tła historyczno-społecznego. To sprawia, że książka na początku jest trudna w odbiorze i wymaga od czytelnika poszukania dodatkowych źródeł, by lepiej zrozumieć jej treść i przesłanie. Bez owego zaplecza, jest to tylko kolejna historia, momentami bulwersująca i powodująca sporo wewnętrznego sprzeciwu, jednak wciąż nie do końca zrozumiana.
January 10, 2025
ספר מרתק על ילדותה של הסופרת בקיבוץ יחיעם, המתאר את החיים בעולם האידיאולוגי הקיבוצי. כתיבה משובחת, שנוקטת לאורך כמעט כל הספר בלשון רבים, וכך מדגישה עוד יותר את הפואנטה. השפה התיאורית המרוחקת מצד אחד מהדהדת את הביקורת ומצד שני נותנת מקום לקורא לשפוט בעצמו. אהבתי מאוד.
November 16, 2018
Dawno nie miałam takich problemów ze skończeniem czegoś tak krótkiego, co, jak zwykle, może być bardziej moim problemem, niż problemem książki, która jest po prostu zapiskiem wspomnień autorki z okresu wychowania w kibucu. Jeśli miałabym jakoś określić mój główny problem z tą lekturą, to uplasowałabym go gdzieś na poziomie "zaawansowania" tematu. To jest raczej coś, co warto czytać po przeczytaniu wprowadzenia do tematu kibuców, bo inaczej można wpaść w tę samą frustrację, w którą popadłam ja, czyli łapać się na tym, że zamiast skupiać się na tym, o czym autorka pisze, człowiek mnoży sobie pytania o całość idei, na które odpowiedzi raczej nie dostaje. Nie pomagało mi też to, że autorka zdecydowała się pisać wszystko w liczbie mnogiej, co dobrze podkreśla kolektywną naturę kibucowego wychowania oraz jej własne wrażenia, ale sprawia, że ciężko się w nią czuć i ją dobrze poznać. Stylistycznie ogólnie coś mi tam nie grało - nie wiem, czy zniknęło w tłumaczeniu z hebrajskiego, czy nie mój gust po prostu, ale tylko nieliczne fragmenty dorastały do miana poetyckiej prozy (a posiadaniem takiej książka się chwali na okładce).
jedna gwiazdka za to, że po prostu bardzo mi nie podeszło.
jedna gwiazdka za to, że po prostu bardzo mi nie podeszło.
March 31, 2019
Témoignage passionnant sur la vie la manière de penser d’un enfant au kibboutz entre les années 60 et 80. On suit chronologiquement l’auteure de l’enfance à l’entrée dans l’âge adulte dans une « communauté » de Galilée. Parallèlement, deux chemins s’ouvrent:
le lecteur découvre d’abord les obligations et possibilités offertes aux membres d’un kibboutz socialiste à chaque tranche d’âge. Ils s’agit de mettre en œuvre la déconstruction d’un ordre bourgeois (famille, argent, religion) pour façonner un homme nouveau qui se réalise par le travail. Et dans un lieu aride peuplé de gens ayant fui l’Europe et la Shoah.
Ensuite on suit le désenchantement de la jeune femme en prise aux doutes, à l’oppression et à la soif de liberté, jusqu’au dénouement. Car la communauté est présente dans tous les moments de la vie.
À lire pour ceux qui désirent comprendre l’expérience du kibboutz, d’Israël ou juste suivre l’itinéraire d’une adolescente dans un milieu pas banal.
le lecteur découvre d’abord les obligations et possibilités offertes aux membres d’un kibboutz socialiste à chaque tranche d’âge. Ils s’agit de mettre en œuvre la déconstruction d’un ordre bourgeois (famille, argent, religion) pour façonner un homme nouveau qui se réalise par le travail. Et dans un lieu aride peuplé de gens ayant fui l’Europe et la Shoah.
Ensuite on suit le désenchantement de la jeune femme en prise aux doutes, à l’oppression et à la soif de liberté, jusqu’au dénouement. Car la communauté est présente dans tous les moments de la vie.
À lire pour ceux qui désirent comprendre l’expérience du kibboutz, d’Israël ou juste suivre l’itinéraire d’une adolescente dans un milieu pas banal.
July 12, 2025
I am a person fascinated by kibbutz life. The book started off strong, as an anthropological description of this communal lifestyle unique to Israel. In the second 1/2 it kind of petered out. My favourite part of the whole story was that of the smokers – Hungarian versus Israeli. Hilarious!
October 13, 2024
כתוב מצוין. קריא מאוד, בהיר ומעניין, וגם מפתיע לעתים.
במיוחד ראוי לשבח המאמץ להימנע משיפוט מפורש של הקיבוץ, ושל דור המייסדים. התיאורים מותירים לנו הקוראים את המלאכה, וטוב שכך.
במיוחד ראוי לשבח המאמץ להימנע משיפוט מפורש של הקיבוץ, ושל דור המייסדים. התיאורים מותירים לנו הקוראים את המלאכה, וטוב שכך.
February 26, 2019
3.5 stars
Memories of growing up in a Kibbutz in the 60s and 70s. I was afraid of harrowing descriptions of kids calling for their parents at night in the kids' house, but was relieved there weren't any, and the memories are of a mostly very happy childhood. There was a very harrowing description of dog abuse I would gladly give up, but I guess it was part of the life there. It was interesting, not very captivating or touching, I guess it was part of the facade expected from the Kibbutz members. I enjoyed most of the book but it wasn't a book I could not put down or was eager to come back to. An interesting inside view of the great promise of the Kibbutz ideology implementation.
Memories of growing up in a Kibbutz in the 60s and 70s. I was afraid of harrowing descriptions of kids calling for their parents at night in the kids' house, but was relieved there weren't any, and the memories are of a mostly very happy childhood. There was a very harrowing description of dog abuse I would gladly give up, but I guess it was part of the life there. It was interesting, not very captivating or touching, I guess it was part of the facade expected from the Kibbutz members. I enjoyed most of the book but it wasn't a book I could not put down or was eager to come back to. An interesting inside view of the great promise of the Kibbutz ideology implementation.
May 16, 2019
Truly amazing witness account of very likely one of the most significant project of building an egalitarian community in human history. Reading it was an amazing experience for me and turned my near desperation from looking at current reality into a tiny beam of hope that no matter what, something good is still possible and will always be.
February 3, 2016
Fajny memoir, ale tylko tyle. Brak tła historycznego; wyjaśnienia społecznej, geograficznej i politycznej sytuacji oraz mnóstwa pojęć, które mogą być niezrozumiane przez czytelnika spoza tego kręgu kulturowego lub z czysto europocentrycznym punktem widzenia. Zmarnowany potencjał, a szkoda! :(
July 23, 2019
No sabía nada de los kibboutz y en este libro me llevé una idea de lo que es una generación criada desde pequeños. Una tristeza de una generación a través de un escrito sencillo y refrescante.
November 29, 2025
Dieses Buch hat mir eine Welt eröffnet, von der ich vorher nicht wusste, das sie je existiert hatte. Yael Neeman schreibt aus der Wir-Perspektive über eine Kindheit im israelischen Kibbuz Yechiam. Die deutsche Übersetzung von Lucia Engelbrecht trägt die Nuancen gut, die Sätze sind klar und ruhig übersetzt.
Der Kibbuz Yechiam ist nicht nur Schauplatz, sondern vor allem Erfahrung: Felder, Pinien, Feigen, Staub und Hitze. Die Natur ist immer präsent, wird von der Autorin aber nicht romantisiert. Sie ist der Rahmen, in dem eine Gemeinschaft versucht, ein völlig neues Leben zu bauen.
Der Kibbuz organisiert dabei alles. Ein Studium etwa ist keine Privatentscheidung: Ob und was jemand studiert, richtet sich nach dem Bedarf der Gemeinschaft. Essen außerhalb der festen Zeiten ist nicht erlaubt. Kleidung und Schuhe stellt der Kibbuz, private Dinge gibt es nicht. Der Tag ist durchgetaktet: Schlafen, lernen, spielen, arbeiten, alles zu seiner Zeit. In der Schule gibt es keine Prüfungen und keine Noten.
Gleichaltrige schlafen in Kinderhäusern, nicht bei den Eltern. Babys werden von der Familie getrennt, später besuchen die Kinder ihre Eltern jeden Abend genau für eine Stunde und fünfzig Minuten. Freundschaftsnetze entstehen in der Altersgruppe, Hierarchien sollen sich gar nicht erst bilden. Es ist eine sozialistische Erziehung, in der das Ich der Gemeinschaft weicht.
Neeman zeigt sowohl die Zuversicht, die am Anfang steht, als auch die Risse, die sich mit der Zeit bilden. Plena, in denen alles verhandelt wird, wirken aus Kinderaugen wie ein Stummfilm. Und dann ist da noch der Glaube, eine neue Welt zu schaffen, und das Scheitern, das sich in den Alltag schleicht. Die Wir-Stimme passt dazu, denn sie schafft Nähe zur Gruppe und hält gleichzeitig eine kleine Distanz zum Einzelnen.
Mich hat die Genauigkeit beeindruckt, mit der Regeln und Rituale beschrieben werden. Gleichzeitig bleibt das Buch tiefgründig, weil es spüren lässt, wie es war, im Kibbuz Yechiam groß zu werden. Für mich wirkte das Buch sogar noch stärker, als ich erwartet hatte. Es wirkte sehr echt und gleichzeitig sehr fern von dem, wie viele von uns Familie und Erziehung kennen, und gerade deshalb so wichtig und lesenswert.
Der Kibbuz Yechiam ist nicht nur Schauplatz, sondern vor allem Erfahrung: Felder, Pinien, Feigen, Staub und Hitze. Die Natur ist immer präsent, wird von der Autorin aber nicht romantisiert. Sie ist der Rahmen, in dem eine Gemeinschaft versucht, ein völlig neues Leben zu bauen.
Der Kibbuz organisiert dabei alles. Ein Studium etwa ist keine Privatentscheidung: Ob und was jemand studiert, richtet sich nach dem Bedarf der Gemeinschaft. Essen außerhalb der festen Zeiten ist nicht erlaubt. Kleidung und Schuhe stellt der Kibbuz, private Dinge gibt es nicht. Der Tag ist durchgetaktet: Schlafen, lernen, spielen, arbeiten, alles zu seiner Zeit. In der Schule gibt es keine Prüfungen und keine Noten.
Gleichaltrige schlafen in Kinderhäusern, nicht bei den Eltern. Babys werden von der Familie getrennt, später besuchen die Kinder ihre Eltern jeden Abend genau für eine Stunde und fünfzig Minuten. Freundschaftsnetze entstehen in der Altersgruppe, Hierarchien sollen sich gar nicht erst bilden. Es ist eine sozialistische Erziehung, in der das Ich der Gemeinschaft weicht.
Neeman zeigt sowohl die Zuversicht, die am Anfang steht, als auch die Risse, die sich mit der Zeit bilden. Plena, in denen alles verhandelt wird, wirken aus Kinderaugen wie ein Stummfilm. Und dann ist da noch der Glaube, eine neue Welt zu schaffen, und das Scheitern, das sich in den Alltag schleicht. Die Wir-Stimme passt dazu, denn sie schafft Nähe zur Gruppe und hält gleichzeitig eine kleine Distanz zum Einzelnen.
Mich hat die Genauigkeit beeindruckt, mit der Regeln und Rituale beschrieben werden. Gleichzeitig bleibt das Buch tiefgründig, weil es spüren lässt, wie es war, im Kibbuz Yechiam groß zu werden. Für mich wirkte das Buch sogar noch stärker, als ich erwartet hatte. Es wirkte sehr echt und gleichzeitig sehr fern von dem, wie viele von uns Familie und Erziehung kennen, und gerade deshalb so wichtig und lesenswert.
November 28, 2019
Kibice, coś tam niby człowiek słyszał, ale nie bardzo. Dopiero gdy Izrael na dobre zagościł w moim sercu zaczęłam interesować się różnymi aspektami jego złożonej historii. A jednym z nich jest ruch kibucowy. Socjalistyczne idee wcielone w życie na 100% - wszystko jest wspólne od dzieciństwa (nie z rodziną lecz rówieśnikami), szkołę (luzacką w sumie i niezbyt wymagającą), dojrzewanie z jego wzlotami inupadkami, po pracę, nieustanną pracę na rekordy, przodownictwo i pokonywanie norm, bez urlopów i płacenia za nadgodziny. Praca dla dobra wspólnoty i całego ruchu. Gdzieś tylko z tyłu przebrzmiewa echo, że ktoś tym steruje, ktoś z tej pracy żyje, ktoś wymyśla plany i programy, by inni nie mieli czasu na własne życie
September 8, 2025
Niełatwa książka, zdecydowanie nie jest napisana tak, żeby cokolwiek czytelnikowi tłumaczyć czy wyjaśniać, ale jednocześnie pozwala lepiej zrozumieć ducha tamtych czasów. Dobrze sięgnąć po nią z podstawową wiedzą na temat ruchu kibucowego.
Ujęły mnie czułe i obrazowe opisy wczesnego dzieciństwa autorki. Chociaż w wielu niedopowiedzeniach łatwo zobaczyć różnorakie patologie i ból, które były obecne w życiu ówczesnych kibucników, Jael Neeman nie pozwala sobie ani na ckliwość, ani na ferowanie wyroków.
Bardzo wartościowa lektura. Budzi tęsknoty do lepszego świata, ale niesie też w sobie przestrogę. A przede wszystkim - jest bardzo ciekawym świadectwem historycznym.
Ujęły mnie czułe i obrazowe opisy wczesnego dzieciństwa autorki. Chociaż w wielu niedopowiedzeniach łatwo zobaczyć różnorakie patologie i ból, które były obecne w życiu ówczesnych kibucników, Jael Neeman nie pozwala sobie ani na ckliwość, ani na ferowanie wyroków.
Bardzo wartościowa lektura. Budzi tęsknoty do lepszego świata, ale niesie też w sobie przestrogę. A przede wszystkim - jest bardzo ciekawym świadectwem historycznym.
November 30, 2021
The sad sad tale of socialist boarding schools in Kibbutz, goes to show that children belong with their parents rather than a bunch of peers. The boarding school kibbutz children were only allowed 1.25 hours with their parents a day, which left them emotionally scared and confused for life. They had no idea what kibbutz life was like, since they were not even allowed to see what the adults were doing, they were simple caged animals. a real tragedy perpetuated by socialism.
August 6, 2017
Enjoyable, easy read that flowed nicely. I learned a lot about kibbutz life and how growing up there formed such a unique way of thinking and of viewing the world. Informative, but probably won't set your world on fire.
June 18, 2018
A deeply researched and thought-through memoir about the author's kibbutz. It's interesting to learn about the rigorous application of ideology, the inner mechanism and the unavoidably hierarchical relations.
Want to read
September 21, 2025interesting to learn about kibbutzim (communal living groups in israel pillared on shared labor, mutual aid, and social justice) (“gathering” in hebrew) and the hashomer. hard to support this author tho
July 19, 2018
A beautiful, dreamy account of a lost world, one I wanted to learn more about!
January 4, 2019
Fakty, nie literatura.
February 16, 2023
Intéressant sur les kiboutz
May 3, 2024
this book is super interesting, i just wasn’t the biggest fan of the writing style
November 8, 2024
Read this for class. Kind of interesting story, but I found it repetitive and boring. Could’ve been like 100 pages shorter.
December 31, 2018
I didn't love it.
It seems to me that living on a kibbutz, having help with the kids and someone to cook for me, would be dreamy.
The rest of it? Not so much.
It seems to me that living on a kibbutz, having help with the kids and someone to cook for me, would be dreamy.
The rest of it? Not so much.
June 26, 2023
I am having trouble trusting what I read. There’s something about the author’s tone that makes me wonder just how accurately she’s reported her childhood.
I also found her choice of pronouns confusing. When she uses “we” to mean “me”, is she trying to convey the group-think that evidently dominated kibutz life? Or is she using “we” as an indication of gender fluidity?
Whatever. I dunno. It’s all part of the half-fact, half-fiction world presented.
What’s disappointing is that I was hoping to read an accurate, evocative account of kibbutz life. I didn’t find it.
I hope the stories of animal abuse are exaggerated. I REALLY hope her story about the kibbutz vet routinely poisoning dogs is not true. Also the story of killing a dog by tossing him from the top of the ten story silo. What sick personality does that? And why would you let such a sicko remain in your small community?
But that story does highlight one of the issues of kibbutz life, the issue another writer termed “adverse selection.” It means that once a person has been accepted as a kibbutz member, he’s in for life, even if he’s a sicko animal abuser or just a careless lazy worker. Even worse if he’s good at some things but has one or two egregious habits.
I also found her choice of pronouns confusing. When she uses “we” to mean “me”, is she trying to convey the group-think that evidently dominated kibutz life? Or is she using “we” as an indication of gender fluidity?
Whatever. I dunno. It’s all part of the half-fact, half-fiction world presented.
What’s disappointing is that I was hoping to read an accurate, evocative account of kibbutz life. I didn’t find it.
I hope the stories of animal abuse are exaggerated. I REALLY hope her story about the kibbutz vet routinely poisoning dogs is not true. Also the story of killing a dog by tossing him from the top of the ten story silo. What sick personality does that? And why would you let such a sicko remain in your small community?
But that story does highlight one of the issues of kibbutz life, the issue another writer termed “adverse selection.” It means that once a person has been accepted as a kibbutz member, he’s in for life, even if he’s a sicko animal abuser or just a careless lazy worker. Even worse if he’s good at some things but has one or two egregious habits.
July 3, 2020
Back in the 1960s-1970s, anyone who told you he or she was going to Israel was presumably going to work on a kibbutz. That was the thing to do, the thing that was de rigueur, among the secular Jews. It had a romantic appeal, undoubtedly nurtured by movies like EXODUS or stereotypes like the "sexy Israeli."
Looking back, now through Orthodox eyeballs, I can see how it definitely was not sexy. In fact, the kibbutz seemed drab and sterile, if not weird. While this author's experiences at an extreme, far-left Hashomer HaTzair kibbutz might not be considered child abuse, they certainly bordered on neglect. Children slept together in the children's house, wore the same clothes, attended the same classes, ate the same food, vacationed at the same places. They were allowed to see their parents certain times of the week. (The author's, who were Holocaust survivors, seemed themselves aloof and dysfunctional.) The idea was to rid members of all individuality and create a collectivist spirit, the "New Jew" -- modeled after the "Soviet man" of the Communist regime.
But in that area did the kibbutz actually succeed? The author and her companions strike me as depressed and bloodless. She mentions, matter-of-factly, the number of suicides. Sex was quite open, as boys and girls mingled freely with few gender boundaries.
The author's style is dispassionate, even ironic and detached. She now lives abroad; so much for the Zionist loyalty to the land. While, in fairness, she does mention interesting and even fun moments -- farming, harvest celebrations, camping in the desert --there was no spiritual joy, no feeling of specialness in Jewish identity, and no religion whatsoever, not even Bible study. The elitism lay in their separation from the Israeli mainstream. (And, contrary to myth, kibbutzniks were a minority.) Within their enclave, the highlight of the weekly meetings seemed to be production quotas.
Reading this makes me grateful to find a meaningful life, particularly a Jewish one, within its proper source, the Torah. While kibbutzim like this author's have made their agricultural mark and helped rebuild the land, her cynicism hints at its future, which seems to be fading into history along with other socialist dreams.
Looking back, now through Orthodox eyeballs, I can see how it definitely was not sexy. In fact, the kibbutz seemed drab and sterile, if not weird. While this author's experiences at an extreme, far-left Hashomer HaTzair kibbutz might not be considered child abuse, they certainly bordered on neglect. Children slept together in the children's house, wore the same clothes, attended the same classes, ate the same food, vacationed at the same places. They were allowed to see their parents certain times of the week. (The author's, who were Holocaust survivors, seemed themselves aloof and dysfunctional.) The idea was to rid members of all individuality and create a collectivist spirit, the "New Jew" -- modeled after the "Soviet man" of the Communist regime.
But in that area did the kibbutz actually succeed? The author and her companions strike me as depressed and bloodless. She mentions, matter-of-factly, the number of suicides. Sex was quite open, as boys and girls mingled freely with few gender boundaries.
The author's style is dispassionate, even ironic and detached. She now lives abroad; so much for the Zionist loyalty to the land. While, in fairness, she does mention interesting and even fun moments -- farming, harvest celebrations, camping in the desert --there was no spiritual joy, no feeling of specialness in Jewish identity, and no religion whatsoever, not even Bible study. The elitism lay in their separation from the Israeli mainstream. (And, contrary to myth, kibbutzniks were a minority.) Within their enclave, the highlight of the weekly meetings seemed to be production quotas.
Reading this makes me grateful to find a meaningful life, particularly a Jewish one, within its proper source, the Torah. While kibbutzim like this author's have made their agricultural mark and helped rebuild the land, her cynicism hints at its future, which seems to be fading into history along with other socialist dreams.
November 9, 2025
יעל נאמן מנציחה כל פרט מימי ילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם. היא מספרת על הדברים המשמחים והמכאיבים, על מה שהיה באמת ומה שהיה אשליה. שום פרט היא לא שוכחת ודווקא בגלל זה נוצרת התמונה הכוללת. וזה לא רק סיפור חייה של יעל נאמן, או של בני קבוצת נרקיס או של בני גילם מקיבוצים. זה הסיפור של כל מי שנולד בישראל בשנות השישים. זה כולל גם אותי. כל המשחקים והמנהגים, התקוות והצפיות, כל האווירה, "מה עושות האיילות בלילות", "נוריקו סאן הילדה מיפן" וכו' וכו' – זה אני. בלי שביקשנו נראינו כעתיד במדינה הצעירה והרי ממתי אתה יכול להיות העתיד של מישהו אחר?
אנדרטה מרשימה ומרתקת של ישראל שאיננה, עם כל הדברים נהדרים והחלומות והאשליות, כולל הסיפורים המופרכים שסיפרו לנו על קום המדינה וכולל זה שחיינו כולנו במקביל זה לזה בלי שלעולם נפגש. השקט והרוגע והעובדתיות של יעל נאמן מכריחים אותך לראות איך כל זה באמת היה. וזה נעים וגם לא.
אנדרטה מרשימה ומרתקת של ישראל שאיננה, עם כל הדברים נהדרים והחלומות והאשליות, כולל הסיפורים המופרכים שסיפרו לנו על קום המדינה וכולל זה שחיינו כולנו במקביל זה לזה בלי שלעולם נפגש. השקט והרוגע והעובדתיות של יעל נאמן מכריחים אותך לראות איך כל זה באמת היה. וזה נעים וגם לא.
February 10, 2020
There was a strange, slightly distant tone to this memoir. Some of the passages had a dream-like tissue quality to them, as though hearing about these events from someone who had heard them from the person they actually happened to. The author shows the complexities of kibbutz life, how the idealism was sometimes taken advantage of, the hierarchy of 'royalty' that exists in every system - even one founded on equality, and the strain the old-fashioned kibbutz placed on normal emotional development and parent-child relationships. This was a sad story, and a personal one.
Displaying 1 - 30 of 40 reviews