אלכוהוליסטית חסרת כול מובלת בידי שוטרים באישון לילה אל סף ביתה של אחותה, אישה שלמראית עין יש לה הכול. האחות האמידה והמוצלחת משכנת את הסוררת ביחידת דיור בחצרהּ, בתנאי שתיגמל מאלכוהול. בהמשך מצטרפת אל הסוררת אימן של השתיים, ששהתה שנים בבית חולים לחולי נפש בעקבות רומן סוער שניהלה עם אלוהים. שתי האחיות עוברות כברת דרך משמעותית במהלך הרומן. הפסאדה של האחות המוצלחת נסדקת, ועולמה הבורגני - המושלם לכאורה - כמעט מתמוטט עליה. ואילו האחות הסוררת, שהתהדרה באדישות קרה כלפי כל הסובב אותה, נכפית להתמודדות רגשית עם גבר, עם אימהּ ועם הילדים של אחותה, מה שמערער את עמדת התצפיתנית הניטרלית שאימצה לעצמה. גם בספריה הקודמים של מירה מגן, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. מירה מגן נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש.
איזה יופי, איזו כתיבה מופתית. מיכאלה ורונה הן אחיות, אבל עולמות כל כך שונים שזה בלתי נתפס. מיכאלה המתוקתקת, היפה, מטופחת ומושלמת מדי. סדר יום מדוקדק וקבוע עם משפחתה, בעלה ערן וארבעת ילדיהם. בית ענק, מלתחה שופעת, פרקטיקה מצליחה כיועצת זוגית. בעלה מצליח גם הוא בתחום הפסיכיאטריה. רונה (המספרת), עולם הפוך. אנטיתזה טוטאלית. כבשה שחורה. בת 35 וצעירה בחמש שנים מאחותה. "נָמבֵּר טוּ" (במקור), אלכוהוליסטית בגמילה המתגורת בצל קורתה של מיכאלה ביחידה נפרדת. ללא זוגיות ומקצוע וחסרת כל, 'שלוכית' פרועת שיער, בגדיה בלויים וזוג סניקרס מרופטים יחיד. מוציאה איכשהו את מחייתה מבודקה ('פיצוצקייה' בלשונה) למכירת מסטיקים, במבה, ביסלי, סיגריות ועיתונים בתוספת קצבה דלה מביטוח לאומי. מאושרת במעט שיש לה. ילדים, השכלה, כסף ומעמד לא קונים אושר.'חתולת רחוב' עם חכמת חיים. אִמָן סמדר היתה מאושפזת שנים במעון ללוקים בנפשם. מאמינה אדוקה ומטורללת קמעה שבעלה התחפף לארצות הברית והיא מאמינה שישוב ובינתיים מבקר אותה בדמות ציפור. כשאין ברירה ועליה לעזוב את המקום היא משוכנת בחדרה הדל של רונה שבספק הלצה ספק רצינות אומרת שנוספו לה שני שותפים לחדר- אמא ואלוהים. מאוחר יותר יצטרף כלב. האחיות מוצאות עצמן נסחפות לקשרים הרסניים עם הגברים הלא נכונים. הקשר של רונה עם ילדי אחותה רופף למדי וקצת יותר משמעותי עם הבכור עידו שלעתים עוזר בבודקה, נער מתמרד שנכנס לו ג'וק לראש ומיכאלה מבקשת ממנו לאַפֵּס את השמגג כי לה הוא לא מקשיב ('הטראבל מייקרית של המשפחה לאילוף האחיין הסורר'). חייה המושלמים של מיכאלה אינם כאלה, כלל. כלפי חוץ מציגה פסאדה של שלמות והצלחה אך נוכחות רונה והאם בחייה, בנה הבעייתי והמשבר בזוגיות יוצרות בקיעים בשלמות. ערב אחד ולפני המשבר האמיתי היא מתפרקת רגשית ומוציאה לעיני אחותה את נשמתה בבכי מר וחסר שליטה. רגעים קטנים לכאורה אך בעלי עוצמה. רונה והאם בבית קפה אחרי שסמדר לא היתה באחד שלושים שנה ופשוט לא יודעת מה לעשות. כל קפה זה "צ'ינו" לא מובן ואיך אם בכלל לפנות למלצרית. אבודה ומכמירת לב. רונה פוסעת ברחוב יום אחד בסערת נפש אחרי עימות עם ערן, מגיעה לים ונכנסת אליו לבושה, הגלים והרוח מכים בה ועבורה זו מעין חוויה מטהרת ומזככת. ספר יפה על שבריריות החיים וחולשות אנוש. מעמד וכסף אינם מבטיחים אושר וחיים בלי רכוש שאינם בהכרח אומללים. סגנונה השונה של המחברת ניכּר. איכות ושנינות, שפה רהוטה ועשירה בה משולבים ביטויים כמו 'טרללה' ו'מתמזמז באאודי שלו עם אחרת כמו אחרון הערסים'. יש בכתיבה משהו ייחודי, אחר. קשה להניחו מהיד.
"אבל אתה כמו רוב האנשים לא תבין איזה יתרון יש בלהיות גרגיר אבק, להיות נע ונד בעולם עם סניקרס בלויים וכתפיים שלא עלה עליהן עול....אתם עבדים נרצעים של בולשיט, יופי, כסף, מעמד וכל השיט הזה. תן לי מה שתיתן ולא אתחלף עם אחותי לרגע". "ספרי לסבתא".
this book gives a voice to a character who has always been silenced, and does it so empathetically. I loved the characters, the narrative voice, and especially the redemption arc. recommend very warmly for anyone who can face the sometimes difficult subject matter.
נהדר. הייתי שמחה אם היה כפול באורכו, אבל אני חושבת שזה גם חלק מהחן שלו. אני מבינה למה הספר נקרא מיכאלה, אבל התקציר ממש לא עושה חסד לדמות הראשית בספר ולא מייצג את מה שעושה את הספר הזה כל כך טוב.