What do you think?
Rate this book
סימנים כחולים
אישה צעירה נמלטת מהשוליים שבהם מתנהלים חייה ומגיעה לפריז, אך לשוליים יש תוכניות אחרות עבורה: הם שבים ומתנפלים עליה בדיוק כשהיא מתחילה להאמין שהתרחקה מהם לבלי שוב.
כל שביקשה היה להתחיל חיים חדשים, בשפה אחרת, בלי שאיש מכיר אותה. עם עבודה מסודרת ודירה שכורה, לחלום שלה היה סיכוי להתגשם. אבל אז בא האיש הזה. היא חשבה שהוא יפה כמו אלוהים, עם הצעיף שנכרך על צווארו ומבטו שלא מש ממנה. האיש שהיה לו שם פרטי בלבד. האיש שהיא רצחה.
בין כותלי הכלא נחשפת התהום של איריס, שלקחה אקדח וירתה באיש שאנס אותה. בקווים של זיכרונות עזים, בוטים, מתפתלת הדרך בין כאב לבין תקווה לגאולה. מהאב שנטש והותיר אחריו בית שהחשיך מצער ואם שקפאה בעלבונה, בין רחובות פריז שמיאנו לחבק אותה, ועד הערב הארור ההוא, שהאמינה שתוכל להשאיר מאחור.
כל שביקשה היה להתחיל חיים חדשים, בשפה אחרת, בלי שאיש מכיר אותה. עם עבודה מסודרת ודירה שכורה, לחלום שלה היה סיכוי להתגשם. אבל אז בא האיש הזה. היא חשבה שהוא יפה כמו אלוהים, עם הצעיף שנכרך על צווארו ומבטו שלא מש ממנה. האיש שהיה לו שם פרטי בלבד. האיש שהיא רצחה.
בין כותלי הכלא נחשפת התהום של איריס, שלקחה אקדח וירתה באיש שאנס אותה. בקווים של זיכרונות עזים, בוטים, מתפתלת הדרך בין כאב לבין תקווה לגאולה. מהאב שנטש והותיר אחריו בית שהחשיך מצער ואם שקפאה בעלבונה, בין רחובות פריז שמיאנו לחבק אותה, ועד הערב הארור ההוא, שהאמינה שתוכל להשאיר מאחור.
242 pages, Paperback
Published January 1, 2018
11 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 3 of 3 reviews
February 5, 2022
איריס לא היתה מוכנה להדף היריה שהטיח אותה לקיר וראשה נחבט.
גם לא למה שנתפס בעיניה כטמטום של מערכת הצדק הצרפתית. היא הודתה בחטאה, אז מדוע לא כולאים אותה ודי? הרי זה מה שעושים לפושעים. והיא מוכנה ללכת לכלא. אין לה הרבה מה להפסיד. אז למה כל בלבולי המוח של המשפט עם עדויות, חקירה חוזרת, עורכת הדין המסבירה שהמערכת לא עובדת ככה, מדמואזל. יש הליך. עיתונאים הגודשים את האולם וסתם סקרנים. חלאס, הודיתי. מה רוצים ממני? שימו אותי בתא ונגמר.
היא גם לא הבינה מדוע הבן אלף שמצא את מותו הוא פתאום 'הקרבן'. לכל בר דעת ברור שזו היא.
הוא פגע בה ועליו להיענש. ולא רק שפגע אלא השאיר בחייה חותם שלא ייעלם.
זהו סיפורה של ילדה טובה נתניה שבגיל עשרים פלוס עברה לפריס, מצאה עבודה בבר ודירה שעיתונאי שהכירה שכר עבורה תמורת שיעורי עברית. חייה זורמים באפיק שגרתי למדי עד היום הארור ששינה הכל. היום שיחרוץ את גורל השנים שיבואו.
סיפור על חטאים ועונשם. חטא שנעשה לאיריס וזה שהיא ביצעה. על מעשה רע ונקמה. צדק כפי שהוא נתפס בעיניה וזה שהחוק קובע.
אלא מה? הכתיבה גרעה הרבה מבחינתי. יש תחושה שהמחברת ניסתה להיות מתוחכמת ויצירתית והרחיקה לכת בכך. משפטים ארוכים ומורכבים עמוסי פסיקים, מעברים בין זמנים כמו הסיטואציה כעת ובעמוד הבא שנתיים אחרי, בתא כלא אותו היא חולקת עם שלוש אסירות יפניות. זכרונות ילדותה ונעוריה עם אמה וסבתה. האב שהתחפף והותיר אותה בת יחידה. בני הגנב ורויטל שנישאה לגיא. ארוך מדי ולעתים על גבול המייגע.
'ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו מישהו אחר...'
'איש לא פקד את חייה וזרם המאיימים לבקר בעיר, זרם שחששה ממנו כשאך הגיעה, חדל, האיומים והתכניות לא מומשו, איש לא בא לפריז והיא הלכה ונפרמה בשקט'...על קצה המזלג.
הרהורים לפני ואחרי היום ההוא. יותר מדי. עדות מתמרחת של אישה שחוותה טראומה.
וזו מגרעתו הבולטת של הספר שהיה יכול להיות טוב בהרבה.
גם לא למה שנתפס בעיניה כטמטום של מערכת הצדק הצרפתית. היא הודתה בחטאה, אז מדוע לא כולאים אותה ודי? הרי זה מה שעושים לפושעים. והיא מוכנה ללכת לכלא. אין לה הרבה מה להפסיד. אז למה כל בלבולי המוח של המשפט עם עדויות, חקירה חוזרת, עורכת הדין המסבירה שהמערכת לא עובדת ככה, מדמואזל. יש הליך. עיתונאים הגודשים את האולם וסתם סקרנים. חלאס, הודיתי. מה רוצים ממני? שימו אותי בתא ונגמר.
היא גם לא הבינה מדוע הבן אלף שמצא את מותו הוא פתאום 'הקרבן'. לכל בר דעת ברור שזו היא.
הוא פגע בה ועליו להיענש. ולא רק שפגע אלא השאיר בחייה חותם שלא ייעלם.
זהו סיפורה של ילדה טובה נתניה שבגיל עשרים פלוס עברה לפריס, מצאה עבודה בבר ודירה שעיתונאי שהכירה שכר עבורה תמורת שיעורי עברית. חייה זורמים באפיק שגרתי למדי עד היום הארור ששינה הכל. היום שיחרוץ את גורל השנים שיבואו.
סיפור על חטאים ועונשם. חטא שנעשה לאיריס וזה שהיא ביצעה. על מעשה רע ונקמה. צדק כפי שהוא נתפס בעיניה וזה שהחוק קובע.
אלא מה? הכתיבה גרעה הרבה מבחינתי. יש תחושה שהמחברת ניסתה להיות מתוחכמת ויצירתית והרחיקה לכת בכך. משפטים ארוכים ומורכבים עמוסי פסיקים, מעברים בין זמנים כמו הסיטואציה כעת ובעמוד הבא שנתיים אחרי, בתא כלא אותו היא חולקת עם שלוש אסירות יפניות. זכרונות ילדותה ונעוריה עם אמה וסבתה. האב שהתחפף והותיר אותה בת יחידה. בני הגנב ורויטל שנישאה לגיא. ארוך מדי ולעתים על גבול המייגע.
'ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו מישהו אחר...'
'איש לא פקד את חייה וזרם המאיימים לבקר בעיר, זרם שחששה ממנו כשאך הגיעה, חדל, האיומים והתכניות לא מומשו, איש לא בא לפריז והיא הלכה ונפרמה בשקט'...על קצה המזלג.
הרהורים לפני ואחרי היום ההוא. יותר מדי. עדות מתמרחת של אישה שחוותה טראומה.
וזו מגרעתו הבולטת של הספר שהיה יכול להיות טוב בהרבה.
July 16, 2023
את אמילי מואטי הכרתי כאשת תקשורת ופוליטיקאית, עוד לפני שהכרתי כסופרת. לכן, כשהתחלתי לקרוא את "סימנים כחולים" שכתבה, לא הייתי בטוח למה לצפות. ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שהספר בהחלט עומד כספר עלילתי, אבל במהותו הוא חברתי, וגם פוליטי.
ליבת ההתרחשות של העלילה היא בפריז, שאליה נמלטת צעירה משכונת עוני בנתניה כדי לנסות להתחיל חיים שונים. כשהיא בודדה וזרה החיים מתאכזרים אליה פעם נוספת בצורת תקיפה מינית, היא חוצה את גבול החוק - ועומדת למשפט בגין רצח.
המעניין בספר הוא שדווקא מעיר האורות, שומעים את השכונה בנתניה בפול ווליום. דווקא דרך דמות שלא משתלבת בנוף האירופאי, דווקא דרך זוג עיניים שלא צופות במהדורות חדשות ובויכוחים על ישראל הראשונה והשנייה, עולות שאלות על קיפוח והסללה ואי שיוויון הזדמנויות בצורה נקייה בהרבה. דרכן אפשר להתעמק במחשבה כמה החברה שבה אנחנו גדלים חורצת גורלות עוד בילדות, וכמה יכולת יש לנו לשנות את העתיד. מואטי, שמספרת שגדלה בעצמה בסביבה דומה לזו של הדמות הראשית שלה, פתחה את נאום הבכורה שלה בכנסת (שהוא אחד האהובים עליי) באמירה ש"בעולם בלי ניסים היא לא הייתה עומדת בכנסת". הספר, בוחן מקרה של מישהי מאותה סביבה, שלא זכתה לנס. בנאום מואטי התעמקה גם בנושאים של פשע, עוני בירושה והקושי של ילדי שוליים לפתח חלומות- כולם עולים גם הם במהלך הספר. בעיני, הנאום והספר שניהם מדברים בדרכים שונות את אותו המסר. שניהם לא עסוקים בלמצוא אשמים במצב (שבקלות אפשר למצוא) אלא בתיקון.
הכתיבה של מואטי עשירה, וההתעכבות על הפירוטים הקטנים מאתגרת ברגעים מסוימים, אבל באחרים מאפשרת להתמקד ביופי היום יומי של פריז. הם נותנים משמעות גם לרגעים חסרים משמעות. הסדר הלא כרונולוגי של העלילה יוצר עניין, ולמרות שמתחילת הספר ברור איך הוא יסתיים, מצאתי את עצמי שקוע בספר ומתקשה להתנתק ממנו ככל שצללתי אליו יותר.
מתסכל לחשוב כמה דמויות אמיתיות כמו הדמות הראשית החברה שלנו מפספסת יום יום, אבל אם יהיה תיקון, כשיהיה תיקון, הוא יגיע בזכות שיח כמו זה שמואטי מקדמת.
ליבת ההתרחשות של העלילה היא בפריז, שאליה נמלטת צעירה משכונת עוני בנתניה כדי לנסות להתחיל חיים שונים. כשהיא בודדה וזרה החיים מתאכזרים אליה פעם נוספת בצורת תקיפה מינית, היא חוצה את גבול החוק - ועומדת למשפט בגין רצח.
המעניין בספר הוא שדווקא מעיר האורות, שומעים את השכונה בנתניה בפול ווליום. דווקא דרך דמות שלא משתלבת בנוף האירופאי, דווקא דרך זוג עיניים שלא צופות במהדורות חדשות ובויכוחים על ישראל הראשונה והשנייה, עולות שאלות על קיפוח והסללה ואי שיוויון הזדמנויות בצורה נקייה בהרבה. דרכן אפשר להתעמק במחשבה כמה החברה שבה אנחנו גדלים חורצת גורלות עוד בילדות, וכמה יכולת יש לנו לשנות את העתיד. מואטי, שמספרת שגדלה בעצמה בסביבה דומה לזו של הדמות הראשית שלה, פתחה את נאום הבכורה שלה בכנסת (שהוא אחד האהובים עליי) באמירה ש"בעולם בלי ניסים היא לא הייתה עומדת בכנסת". הספר, בוחן מקרה של מישהי מאותה סביבה, שלא זכתה לנס. בנאום מואטי התעמקה גם בנושאים של פשע, עוני בירושה והקושי של ילדי שוליים לפתח חלומות- כולם עולים גם הם במהלך הספר. בעיני, הנאום והספר שניהם מדברים בדרכים שונות את אותו המסר. שניהם לא עסוקים בלמצוא אשמים במצב (שבקלות אפשר למצוא) אלא בתיקון.
הכתיבה של מואטי עשירה, וההתעכבות על הפירוטים הקטנים מאתגרת ברגעים מסוימים, אבל באחרים מאפשרת להתמקד ביופי היום יומי של פריז. הם נותנים משמעות גם לרגעים חסרים משמעות. הסדר הלא כרונולוגי של העלילה יוצר עניין, ולמרות שמתחילת הספר ברור איך הוא יסתיים, מצאתי את עצמי שקוע בספר ומתקשה להתנתק ממנו ככל שצללתי אליו יותר.
מתסכל לחשוב כמה דמויות אמיתיות כמו הדמות הראשית החברה שלנו מפספסת יום יום, אבל אם יהיה תיקון, כשיהיה תיקון, הוא יגיע בזכות שיח כמו זה שמואטי מקדמת.
October 19, 2023
קריאה קשה. ללא מסקנה. אבל מעבירה, כדרכה של האומנות הטובה ביותר, קצת מהתחושה של לחיות חיים אחרים ולרכוש נקודת מבט אחרת.
Displaying 1 - 3 of 3 reviews