"בגלעינו של כל אדם יש מה שיוביל אותו מעלה, אבל שם גם גלום אובדנו".
אריאל, שופט מוערך ורווק מושבע, גדל בצילה של אם מגוננת, שהסתירה ממנו כל השנים מי היה אביו. רגע לפני מינויו לבית המשפט המחוזי הוא יוצא לפגישה רומנטית עם אישה נשואה שהכיר דרך האינטרנט, ומה שיקרה שם יחרוץ את עתידו.
איך ינהג איש החוק כשהוא מאוים? האם יפעל לפי החוק או ינסה להערים עליו? זה רק אחד מצירי הרומן המרתק הזה, שנותן פתחון פה גם לדמויות נוספות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, עד שמתברר שהכול מתנקז למקום אחד. במלאכת מחשבת נשזרות כולן יחד, ומותווה דרכן הקשר החמקמק שבין אמת לשקר, בין חוק לצדק, ובין בחירותיהם של הורים לגורל ילדיהם.
ספר שלישי לשי אספריל, זוכה פרס רמת גן לסופרי ביכורים, שמגיע כאן למלוא בשלותו כסופר.
עשרת העמודים הראשונים של הספר כמעט הביאו לנטישתי. אם יש משהו שאני לא יכול לסבול זה כתיבה בגוף ראשון בסגנון מליצי הגבוה מהדיבור המתאים לדמות. בעמוד 11 גם הופיע שם התואר / דימוי השנוא עלי: "... ניחוחות מגרים של בצק וגבינה", איכשהו זה תמיד הולך יחד שפה מליצית ושימוש בשם התואר "מגרה" (שם התואר הגנרי, המאוס והעצל ביותר, חברם הקרוב של "נהדר" כמו בריחם הנהדר ו- "משובח" בטעמו המשובח). ואז הכל השתפר. הספר מורכב משלושה סיפורים מקבילים על שלושה אנשים: אריאל, השופט, שסיפורו מסופר בגוף ראשון ושאחרי העמוד ה- 11 הכתיבה של סיפורו מתהדקת וגם מקבלת הצדקה, חלקית, למלציות; מרסל ונתן - שמסופרים בגוף שלישי וכתובים טוב בהרבה. לא נתקלתי פעמים רבות בטכניקה הזו ואני לא בטוח שמעבר לתרגיל הספרותי יש לה הצדקה כאן. הסיפורים נשזרים זה בזה ויוצרים חוויה מהנה בסך הכל, הסיפור קולח וכתוב היטב (גם אם צפוי). החלקים המשפטיים כתובים לא רע ופחות מביכים מהסטנדרט הרגיל (ובכל זאת יש שם לא מעט פעמים שהרצון לדרמה גובר על תיאור המציאות). יש כאן יומרה מעבר לסיפור מתח או מתח משפטי - ליצור סיפור מוסר, אבל הדמויות לא עוברות תהליך של ממש, קורים להן דברים שמשפיעים דרמטית על חייהם אך לא משפיעים עליהן, על אופיין ותפיסתן, אולי כי בסוף הדמויות לא באמת מחוללות את האירועים. אז נותרנו עם ספר מהנה שבלעתי די מהר, אבל גם די שטוח. 3.5 כוכבים
קולח, קריא, משעשע. עלילה קצבית ודמויות חד מימדיות כמו סרט פעולה טוב שכשיוצאים ממנו והבטן מלאה פופקורן גדוש חמאה ודיאט קולה, לא זוכרים כלום וכששואלים אותך על מה היה הסרט אתה משיב: צירופי מקרים כי אין לך דבר טוב יותר לומר. ואעפ״כ נהניתי; יום כיפור ממשמש ובא והרי לכם הספר המושלם להעביר עמו את הצום!
הסופר מתאר ביד אמן את האמת שתמיד תצוף על פני המים, גם אם הקארמה צריכה לבוא ולהגיש אותה על מגש. הלוואי שכמוה בסיפור של שי, בדותות תמיד יופרכו, גם אם לא כל הסודות יתגלו [ולמי שעוקב אחרי ספריו, יש גם גם רפרנסים לקודמים. שי, סחתיין על היקום הספרותי!].
זהו ספר השני של שי אספריל שקראתי (484 עמודים) תוך 4-5 ימים. פחות נהניתי מהספר הקודם "אילו נולדתי איטלקי". מעניין לראות שהספר הקודם שקראתי יצא אחרי הספר של "שופט". בכל מקרה היה מעניין לקרוא ולחוות את חווית הקריאה ממחבר כמו אספריל.