What do you think?
Rate this book
שנות העשרים
את ניצבת בחוסר זהירות על הסף. הנה העתיד שלך שעוד רגע יתכנס תחת המילה עבר. זמנים הם עניין מבלבל עבורך. יכולת להיות בת תשע מצטיינת. אלה שנות העשרים שאת נכשלת בהן.
כמו בחלום, המספרת הולכת שוב בדרכים שבהן הלכה כאישה צעירה שמחפשת מקום בעולם. היא מפענחת את הסימנים הסותרים שהטביעה באותן דרכים ובתוך כך מטשטשת אותם בעקבות טריים. שנות העשרים מספר על שנים דחוסות ואינטנסיביות, מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות. התחנות ברורות ולכאורה מוכרות: לשכת גיוס, שנה בקיבוץ, עיר גדולה, עבודות גרועות ומערכות יחסים גרועות עוד יותר, לב שבור ופסקול מרוסק של שנות התשעים ושל תחילת שנות האלפיים. התוצאה הפרדוקסלית היא ממואר בגוף שני, שבחיפושיו אחר הגוף הראשון נעשה לנגד עינינו לרומן מרהיב בעל עומק רגשי של ממש.
זהו ספרה הרביעי של יערה שחורי, כלת פרס ברנשטיין, פרס היצירה לסופרים עבריים ופרס שרת התרבות, וזוכת מלגת פולברייט לסדנת הכתיבה הבינלאומית באיווה. ספרה הקודם, אקווריום, יראה אור בקרוב בארה"ב בהוצאת FSG
כמו בחלום, המספרת הולכת שוב בדרכים שבהן הלכה כאישה צעירה שמחפשת מקום בעולם. היא מפענחת את הסימנים הסותרים שהטביעה באותן דרכים ובתוך כך מטשטשת אותם בעקבות טריים. שנות העשרים מספר על שנים דחוסות ואינטנסיביות, מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות. התחנות ברורות ולכאורה מוכרות: לשכת גיוס, שנה בקיבוץ, עיר גדולה, עבודות גרועות ומערכות יחסים גרועות עוד יותר, לב שבור ופסקול מרוסק של שנות התשעים ושל תחילת שנות האלפיים. התוצאה הפרדוקסלית היא ממואר בגוף שני, שבחיפושיו אחר הגוף הראשון נעשה לנגד עינינו לרומן מרהיב בעל עומק רגשי של ממש.
זהו ספרה הרביעי של יערה שחורי, כלת פרס ברנשטיין, פרס היצירה לסופרים עבריים ופרס שרת התרבות, וזוכת מלגת פולברייט לסדנת הכתיבה הבינלאומית באיווה. ספרה הקודם, אקווריום, יראה אור בקרוב בארה"ב בהוצאת FSG
208 pages, Paperback
First published February 1, 2019
2 people are currently reading
28 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 7 of 7 reviews
February 24, 2019
כבר חודש אני מתלבט אם לרכוש את The Penguin Book of the Prose Poem. מאחר שכבר מיציתי את התקציב הספרותי שלי לשנתיים הקרובות הרכישה תאלץ לחכות עוד חודש חודשיים עד שאשכח כמה מההבטחות שהבטחתי לכרטיס האשראי שלי. בינתיים הגיע אלי "שנות העשרים" ליערה שחורי המתואר בסיכום שבגב הספר כממואר. נגשתי אליו בחשש מה. המילה הצרפתית הזאת נדבקה בזמן האחרון ללשונם של כל אנשי הספרות. נדמה שלא עובר יום מבלי שקורצים אלי מתוך מודעות של ההוצאות לאור השונות איזה ממואר אחד או שניים או עשרה. אין בכך כל רע אבל זה גם לא ממש עושה עלי רושם. בסך הכל בכל הקשור לספרות, בדיונית או דוקומנטרית, דמיונית או ריאליסטית, אני תמיד מנסה לאתר את השכבה הפרשנית הנאמנה למוטו שקבעה המשוררת – "רק על עצמי לספר ידעתי" (בדרך כלל במידה זו או אחרת של הצלחה, כשרון הפרשנות הספרותי שלי אף פעם לא חרג מעבר לממוצע). בכל מקרה לא צריך להיבהל מן הממואר הזה. כבר לאחר שקראתי מספר עמודים הבנתי למזלי שהכי טוב להתייחס לרומן פשוט כ Prose Poem אחד ארוך (או אסופה של כמה כאלו).
כבר בלשון שבה כתוב הספר יש סוג של כפילות המעוררת בקורא סוג של פאתוס: פניה בגוף שני - הן של המחברת למי שהייתה לפני עשרים שנה והן פניה לקוראת (או לקורא) השמה עצמה במידה מסוימת בנעלי הגיבורה. בנוסף יש כאן תבנית צורנית של תיאור ופרשנות שלו לסירוגין. משפט או מספר משפטים מתארים אירועים שהתרחשו בשנות העשרים של המחברת ומיד לאחריהם משפט או מספר משפטים המפרשים את המסופר מנקודת מבטה של הסופרת הבוגרת יותר, זו שכבר השילה מעל עצמה את רוב ההגנות והתירוצים שסיפרה לעצמה ולאחרים בעבר, וחוזר חלילה. הכל מאוד מלוטש אך גם שומר על מיידיות התגובה. בעיקר ניכר הדבר בחלק הפרשני המצליח למזג נוגות ואירוניה בסגנון פואטי מודרני. צורת הכתיבה הזאת משרה מעין מקצב שירי קבוע על המסופר.
והשיר פותח ומספר על שירותה הצבאי של המחברת כממיינת מיועדים לשירות, שנמזגים בו כמו באיזו הפרעה דו-קוטבית גם תחושות של חוסר תכלית, עליבות ורמייה מוסרית וגם שכרון כוח של "יפה רעה", של מפתה, שאין אחד שיכול לעמוד בפניה ולא לספר לה את צפונות ליבו. הפער הזה בין דימוי היופי החיצוני לתפישה העצמית חוזר ומלווה את גיבורת הסיפור לאורך כל שנות העשרים שלה. לדבריה "ובכל זאת היופי, מתנה חמקמקה, עומד לך לאורך רוב שנות העשרים ... את מבינה ששם טמון זרע הפורענות, אבל זה לא גורם לך לסגת ... שהיופי שהוא מייחס לך נותר זר, שאת ישנה איתו כמו מי שישנה עם סכין" (עמ'166-167).
המספרת ממשיכה להתגורר בקיבוץ בו התבגרה למשך שנה ואז עוזבת אותו אל מגורים בתל-אביב בשלל דירות שכורות עלובות תוך שהיא מתפרנסת במגוון עבודות זמניות איומות. תוך כדי כך היא גם הולכת ונפרדת מדמותה של אימה. בקשר בינה לבין זו שתחילה מהווה עבורה מודל חיקוי ואף חולקת איתה קווי דמיון, נפער פער שאינו ניתן לאיחוי בין זו שכבר התייאשה מן החיים, הדוחה כל מחוות פיוס או חדוות גילוי שמציעה לה זו שרק החלה לחפש את דרכה בעולם. הפער רק מעמיק עם השנים בעקבות הידרדרות נפשית ובריאותית של האם.
מתוך כך הגיבורה אינה מפסיקה לחפש את מקומה בחברה ולנסות ולזכות בהכרה. היא עושה זאת מתוך תחושה או אולי דחף חצי מודע שעל כך יש לשלם בהקרבה של חלק מעצמה, של חלק מגופה. היא מתארת זאת כך (עמוד 142) "אולי הלקח הוא שעלייך אם כן להפקיד חלק מעצמך. או אולי להפקיר. בכל אופן לתת משהו בתמורה לפתיחת הדלת ... בסיפור הישן על הנפש שאחרי המוות, עלייך המתה ללכת ולאסוף את כל גזירי הציפורניים שהשארת בעולם הזה ... ולכתבי עת אינך שולחת לא שירים ולא ציפורניים." ולא רק ציפורניים. אצבע כרותה מתפרשת כמובילה לזכייה באהבה תמימה ושמירה על אצבע מכריתה כרוכה בהשפלה. וכמובן וויתור על הגוף כולו ואך על חלקים מן העצמי במסגרת מערכות יחסים.
כל הוויתור הזה על העצמי מוביל (אולי בהכרח?) לרצף של מערכות יחסים איומות (ממרחק השנים זה ברור, אך חצי נעלם מעיני בת העשרים). לא נעדרים מן הסיפור למרבה הצער, בני הזוג האלימים, רבים, דווקא כאלו הנהנים כבר מסמכות מסוימת בתחום האומנות המטרידים מינית, ואלו המרוכזים בעצמם בלבד ואינם מסוגלים לתפוס את הכותבת כשווה להם והיא נאלצת לשחק במחיצתם "מישהי אחרת".
ויש כמובן גם נעדרת נוכחת אחת גדולה בכל העסק והיא כמובן הספרות. נוכחת בכל הניים דרופינג הספרותיים, הציטוטים וההקבלות הספרותיות לרוב באמצעותן נוטה הסופרת המפוקחת לפרש את אירועי העבר; נוכחת בתשוקת הגיבורה הצעירה שהייתה – להיעשות לחלק מעולם הספרות, לפרסם, להתפרסם, לפרוץ ולהיכנס בסוד העניינים למצוא את מקומה. ונעדרת מכל השאר. מן השקפת החיים הפרקטית של חברי הקיבוץ, מחנויות הספרים, מסדנאות כתיבה של שרלטנים, מהקורסים המקובעים באוניברסיטה, מהמרצים המטרידים מינית, מן המשוררים בעיני עצמם הרואים רק את עצמם, מכל אלו הנעזרים בשרותיה אך אינם מכירים בהם ולבסוף אפילו מן העבודה בהוצאת הספרים העלובה שהסופרים נמנעים מלפקוד אותה. ובעיקר היא נעדרת מן הגיבורה עצמה שאינה מצליחה ליצור ולכתוב גם דבר אחד בעל משמעות ואיכות במשך כל שנות העשרים שלה.
תמצאו כאו יצירה סיפורית-שירית יפה אך גם מעוררת דיכאון קל. ואולי כך הן שנות העשרים אצל כולם? אי אפשר להימנע מהרהורים כאלו בעקבות הקריאה, גם אם באופן אישי לא עברתי בכל שנות העשרים שלי וגם השלושים והארבעים כל-כך הרבה "הרפתקאות" (אולי לכן אני בינתיים רק קורא ולא כותב ...) הקריאה בספר זורמת בקלות, גם אם הדברים המתוארים קשים להכלה. כל זה עטוף בפואטיקה יפה וחכמה שהופכת את הספר לפרי ראוי לאותו סבל נעורים.
כבר בלשון שבה כתוב הספר יש סוג של כפילות המעוררת בקורא סוג של פאתוס: פניה בגוף שני - הן של המחברת למי שהייתה לפני עשרים שנה והן פניה לקוראת (או לקורא) השמה עצמה במידה מסוימת בנעלי הגיבורה. בנוסף יש כאן תבנית צורנית של תיאור ופרשנות שלו לסירוגין. משפט או מספר משפטים מתארים אירועים שהתרחשו בשנות העשרים של המחברת ומיד לאחריהם משפט או מספר משפטים המפרשים את המסופר מנקודת מבטה של הסופרת הבוגרת יותר, זו שכבר השילה מעל עצמה את רוב ההגנות והתירוצים שסיפרה לעצמה ולאחרים בעבר, וחוזר חלילה. הכל מאוד מלוטש אך גם שומר על מיידיות התגובה. בעיקר ניכר הדבר בחלק הפרשני המצליח למזג נוגות ואירוניה בסגנון פואטי מודרני. צורת הכתיבה הזאת משרה מעין מקצב שירי קבוע על המסופר.
והשיר פותח ומספר על שירותה הצבאי של המחברת כממיינת מיועדים לשירות, שנמזגים בו כמו באיזו הפרעה דו-קוטבית גם תחושות של חוסר תכלית, עליבות ורמייה מוסרית וגם שכרון כוח של "יפה רעה", של מפתה, שאין אחד שיכול לעמוד בפניה ולא לספר לה את צפונות ליבו. הפער הזה בין דימוי היופי החיצוני לתפישה העצמית חוזר ומלווה את גיבורת הסיפור לאורך כל שנות העשרים שלה. לדבריה "ובכל זאת היופי, מתנה חמקמקה, עומד לך לאורך רוב שנות העשרים ... את מבינה ששם טמון זרע הפורענות, אבל זה לא גורם לך לסגת ... שהיופי שהוא מייחס לך נותר זר, שאת ישנה איתו כמו מי שישנה עם סכין" (עמ'166-167).
המספרת ממשיכה להתגורר בקיבוץ בו התבגרה למשך שנה ואז עוזבת אותו אל מגורים בתל-אביב בשלל דירות שכורות עלובות תוך שהיא מתפרנסת במגוון עבודות זמניות איומות. תוך כדי כך היא גם הולכת ונפרדת מדמותה של אימה. בקשר בינה לבין זו שתחילה מהווה עבורה מודל חיקוי ואף חולקת איתה קווי דמיון, נפער פער שאינו ניתן לאיחוי בין זו שכבר התייאשה מן החיים, הדוחה כל מחוות פיוס או חדוות גילוי שמציעה לה זו שרק החלה לחפש את דרכה בעולם. הפער רק מעמיק עם השנים בעקבות הידרדרות נפשית ובריאותית של האם.
מתוך כך הגיבורה אינה מפסיקה לחפש את מקומה בחברה ולנסות ולזכות בהכרה. היא עושה זאת מתוך תחושה או אולי דחף חצי מודע שעל כך יש לשלם בהקרבה של חלק מעצמה, של חלק מגופה. היא מתארת זאת כך (עמוד 142) "אולי הלקח הוא שעלייך אם כן להפקיד חלק מעצמך. או אולי להפקיר. בכל אופן לתת משהו בתמורה לפתיחת הדלת ... בסיפור הישן על הנפש שאחרי המוות, עלייך המתה ללכת ולאסוף את כל גזירי הציפורניים שהשארת בעולם הזה ... ולכתבי עת אינך שולחת לא שירים ולא ציפורניים." ולא רק ציפורניים. אצבע כרותה מתפרשת כמובילה לזכייה באהבה תמימה ושמירה על אצבע מכריתה כרוכה בהשפלה. וכמובן וויתור על הגוף כולו ואך על חלקים מן העצמי במסגרת מערכות יחסים.
כל הוויתור הזה על העצמי מוביל (אולי בהכרח?) לרצף של מערכות יחסים איומות (ממרחק השנים זה ברור, אך חצי נעלם מעיני בת העשרים). לא נעדרים מן הסיפור למרבה הצער, בני הזוג האלימים, רבים, דווקא כאלו הנהנים כבר מסמכות מסוימת בתחום האומנות המטרידים מינית, ואלו המרוכזים בעצמם בלבד ואינם מסוגלים לתפוס את הכותבת כשווה להם והיא נאלצת לשחק במחיצתם "מישהי אחרת".
ויש כמובן גם נעדרת נוכחת אחת גדולה בכל העסק והיא כמובן הספרות. נוכחת בכל הניים דרופינג הספרותיים, הציטוטים וההקבלות הספרותיות לרוב באמצעותן נוטה הסופרת המפוקחת לפרש את אירועי העבר; נוכחת בתשוקת הגיבורה הצעירה שהייתה – להיעשות לחלק מעולם הספרות, לפרסם, להתפרסם, לפרוץ ולהיכנס בסוד העניינים למצוא את מקומה. ונעדרת מכל השאר. מן השקפת החיים הפרקטית של חברי הקיבוץ, מחנויות הספרים, מסדנאות כתיבה של שרלטנים, מהקורסים המקובעים באוניברסיטה, מהמרצים המטרידים מינית, מן המשוררים בעיני עצמם הרואים רק את עצמם, מכל אלו הנעזרים בשרותיה אך אינם מכירים בהם ולבסוף אפילו מן העבודה בהוצאת הספרים העלובה שהסופרים נמנעים מלפקוד אותה. ובעיקר היא נעדרת מן הגיבורה עצמה שאינה מצליחה ליצור ולכתוב גם דבר אחד בעל משמעות ואיכות במשך כל שנות העשרים שלה.
תמצאו כאו יצירה סיפורית-שירית יפה אך גם מעוררת דיכאון קל. ואולי כך הן שנות העשרים אצל כולם? אי אפשר להימנע מהרהורים כאלו בעקבות הקריאה, גם אם באופן אישי לא עברתי בכל שנות העשרים שלי וגם השלושים והארבעים כל-כך הרבה "הרפתקאות" (אולי לכן אני בינתיים רק קורא ולא כותב ...) הקריאה בספר זורמת בקלות, גם אם הדברים המתוארים קשים להכלה. כל זה עטוף בפואטיקה יפה וחכמה שהופכת את הספר לפרי ראוי לאותו סבל נעורים.
February 15, 2020
"יש בעולם ידע שימושי, כמו טוויה או טיפול בילדים. כשמבקשים לחשוב על מקצוע כולם אומרים: נגר. זאת התשובה המקובלת מישוע והלאה. אבל את לומדת ספרות וגם אינך במושיעים. וככל שאת מתמידה כך נדמה שאינך לומדת דבר, השאלות מצטברות לידך כמו עמודים בלתי יציבים, עשויים מאבני דומינו. רק כשייפלו יתהווה מהם משהו יפה כמו דגל הרפובליקה העממית של סין או הנוף של שוויצריה הקטנה. את עדיין מאמינה בכוחה של הנפילה לחשוף ידע עמוק על העולם. לכל היותר תגלי שזאת היד שלך שהפילה את כל האבנים. גם זה מקצוע: הריסה".
היו רגעים בהם הרגשתי שהאינטליגנציה הגבוהה של הכותבת באה לרעתה (בכתיבה עצמה, ואולי גם בקורות חייה), והכתיבה בגוף שני הייתה מאולצת בעיניי ברגעים מאוד מסוימים, שדרשו כתיבה קצת שונה כדי שהקורא לא יסתבך ויתבלבל. פחדתי באופן כללי שהגוף השני ייאש אותי, שזה ירגיש לי סתם יומרני ונובע מרצון לכתוב באופן ייחודי ולא מהצדקה של ממש. אבל הספר הפתיע מאוד לטובה למען האמת.
נסחפתי בזרימה הפיוטית, המבולגנת אבל מאוד מחושבת בבלאגן שלה. הרגשתי שאני קוראת שיר ארוך ולא ספר. בהתחלה זה ייגע אותי, בהמשך זה הקסים אותי וגרם להתרוממות רוח של ממש.
יכולה להבין למה היא נכנסה לרשימת המועמדים הקצרה של פרס ספיר.
היו רגעים בהם הרגשתי שהאינטליגנציה הגבוהה של הכותבת באה לרעתה (בכתיבה עצמה, ואולי גם בקורות חייה), והכתיבה בגוף שני הייתה מאולצת בעיניי ברגעים מאוד מסוימים, שדרשו כתיבה קצת שונה כדי שהקורא לא יסתבך ויתבלבל. פחדתי באופן כללי שהגוף השני ייאש אותי, שזה ירגיש לי סתם יומרני ונובע מרצון לכתוב באופן ייחודי ולא מהצדקה של ממש. אבל הספר הפתיע מאוד לטובה למען האמת.
נסחפתי בזרימה הפיוטית, המבולגנת אבל מאוד מחושבת בבלאגן שלה. הרגשתי שאני קוראת שיר ארוך ולא ספר. בהתחלה זה ייגע אותי, בהמשך זה הקסים אותי וגרם להתרוממות רוח של ממש.
יכולה להבין למה היא נכנסה לרשימת המועמדים הקצרה של פרס ספיר.
November 7, 2025
אהבתי את סגנון הכתיבה, והרבה מתוכן הספר (רומנטיקה תל אביבית) מוכר לי מאוד, אולי יותר מדי.
February 22, 2019
החיים של הסופרת ושלי משיקים בכמה נקודות. היה מעניין לראות כיצד שתינו חווינו דברים דומים באופן שהןא לפעמים דומה ולעיתים שונה בתכלית.
כל הרגש בספר מתואר כמו דרך צמר גפן או ערפל. זאת חוויה שאני מכירה היטב. לא בטוחה כמה זה היה נעים לי לקרוא. אבל קריאה היא לא תמיד חוויה נעימה.
כל הרגש בספר מתואר כמו דרך צמר גפן או ערפל. זאת חוויה שאני מכירה היטב. לא בטוחה כמה זה היה נעים לי לקרוא. אבל קריאה היא לא תמיד חוויה נעימה.
December 28, 2019
פואטי, עם רגעים יפים, אבל סגנון הכתיבה מעייף ומכביד, וב-200 עמודים קצרים זה לא סימן טוב.
February 22, 2020
4 stars for Style, the rest could be better packed, still an interesting read.
April 24, 2020
על "שנות העשרים" מאת יערה שחורי
החל מגיל מסוים, אנו תוהים בינינו לבין עצמנו מעת לעת על "כשהיינו צעירים". העבר הוא ארץ זרה וכו', ואנו עוברים הזרה מעצמנו עם הזמן. מה חשבנו בגיל עשרים? מה רצינו? מה הפחיד אותנו? לפעמים זוכרים; לפעמים אפילו מדייקים. לרוב זוכרים בסיסמאות שגיבשנו לעצמנו עם הזמן, שסיפרנו לאחרים או שסיפרו עלינו ואימצנו ("רק פינק פלויד עניינו אותי", "אסף תמיד היה עם האף בספר"). נדירים האנשים שאצלם ונדירות הפעמים שבהן תוקדש תשומת הלב הנדרשת לפזר את אבק הסיסמאות ולשחזר קצת יותר מן העבר.
יערה שחורי עשתה את זה, בספרה "שנות העשרים", וזה טקסט מעולה. על אף שכמעט שאיני מקצה זמן לקריאת יצירה עברית עכשווית (על כך בהזדמנות אחרת), הביקורת הנהדרת של יובל בן-עמי על הספר הניעה אותי לרוכשו לאלתר, ולקוראו מיד עם הגעתו לידי.
שחורי ואני בני אותו שנתון; למדנו בהפרש של שנים ספורות באותה אוניברסיטה, באותו חוג. אני מזהה את דמויות המרצים הנזכרות בספר, את הספרייה, את ההפגנות בכיכר האוניברסיטה, את חתולי הקמפוס. גם נקודות התייחסות אחרות, מוזיקליות, גאוגרפיות, מצלצלות ומוכרות. אבל הספר אינו רומן מפתח, ואינו מיועד ליודעי ח"ן. כל מי ששנות העשרים שלו מאחוריו יוכל לשאוב הרבה ענין וסיפוק אסתטי מן הקריאה בו. (קשה לי להעריך מה יהיה האפקט על קוראים צעירים יותר.)
היא מתארת התבגרות בלא נחת, חניכה ללא חונך. היא מדברת אל הגיבורה שלה בגוף שני ("את הולכת"), וזו בחירה סגנונית מעניינת שמתאימה מאוד לריחוק הביוגרפי שבין המחברת לגיבורה-שהיתה-היא-עצמה, אבל גם הזמנה להזדהות עמוקה יותר מצד הקוראת, וגם מצד הקורא. הגיבורה נעה במעגלים שונים – בקיבוץ, בעיר הגדולה, באוניברסיטה, בחוגים פוליטיים – בלי מנוח, ובדיעבד, בתיאור שבספר, כאילו בערפל דק. דומני שזה המבט המאוחר, ושלוּ היינו שואלים את הגיבורה בזמן אמת היתה יודעת לתאר את מצבה, מטרותיה, ועמדותיה בבהירות ובשכנוע פנימי; אבל דומני שהמבט המאוחר מפקפק בדיעבד בשכנוע הזה, ותוהה עליו. גם עם זה קל להזדהות.
צאו וקראו את הספר הזה, אם טרם עשיתם זאת. זו ספרות שתתרום לחינוך הרגשי שלכם, כלומר ספרות במיטבה.
החל מגיל מסוים, אנו תוהים בינינו לבין עצמנו מעת לעת על "כשהיינו צעירים". העבר הוא ארץ זרה וכו', ואנו עוברים הזרה מעצמנו עם הזמן. מה חשבנו בגיל עשרים? מה רצינו? מה הפחיד אותנו? לפעמים זוכרים; לפעמים אפילו מדייקים. לרוב זוכרים בסיסמאות שגיבשנו לעצמנו עם הזמן, שסיפרנו לאחרים או שסיפרו עלינו ואימצנו ("רק פינק פלויד עניינו אותי", "אסף תמיד היה עם האף בספר"). נדירים האנשים שאצלם ונדירות הפעמים שבהן תוקדש תשומת הלב הנדרשת לפזר את אבק הסיסמאות ולשחזר קצת יותר מן העבר.
יערה שחורי עשתה את זה, בספרה "שנות העשרים", וזה טקסט מעולה. על אף שכמעט שאיני מקצה זמן לקריאת יצירה עברית עכשווית (על כך בהזדמנות אחרת), הביקורת הנהדרת של יובל בן-עמי על הספר הניעה אותי לרוכשו לאלתר, ולקוראו מיד עם הגעתו לידי.
שחורי ואני בני אותו שנתון; למדנו בהפרש של שנים ספורות באותה אוניברסיטה, באותו חוג. אני מזהה את דמויות המרצים הנזכרות בספר, את הספרייה, את ההפגנות בכיכר האוניברסיטה, את חתולי הקמפוס. גם נקודות התייחסות אחרות, מוזיקליות, גאוגרפיות, מצלצלות ומוכרות. אבל הספר אינו רומן מפתח, ואינו מיועד ליודעי ח"ן. כל מי ששנות העשרים שלו מאחוריו יוכל לשאוב הרבה ענין וסיפוק אסתטי מן הקריאה בו. (קשה לי להעריך מה יהיה האפקט על קוראים צעירים יותר.)
היא מתארת התבגרות בלא נחת, חניכה ללא חונך. היא מדברת אל הגיבורה שלה בגוף שני ("את הולכת"), וזו בחירה סגנונית מעניינת שמתאימה מאוד לריחוק הביוגרפי שבין המחברת לגיבורה-שהיתה-היא-עצמה, אבל גם הזמנה להזדהות עמוקה יותר מצד הקוראת, וגם מצד הקורא. הגיבורה נעה במעגלים שונים – בקיבוץ, בעיר הגדולה, באוניברסיטה, בחוגים פוליטיים – בלי מנוח, ובדיעבד, בתיאור שבספר, כאילו בערפל דק. דומני שזה המבט המאוחר, ושלוּ היינו שואלים את הגיבורה בזמן אמת היתה יודעת לתאר את מצבה, מטרותיה, ועמדותיה בבהירות ובשכנוע פנימי; אבל דומני שהמבט המאוחר מפקפק בדיעבד בשכנוע הזה, ותוהה עליו. גם עם זה קל להזדהות.
צאו וקראו את הספר הזה, אם טרם עשיתם זאת. זו ספרות שתתרום לחינוך הרגשי שלכם, כלומר ספרות במיטבה.
Displaying 1 - 7 of 7 reviews