איה הרץ היא אמנית גרושה ומובטלת בת ארבעים, אם ליותם בן העשר, המפגין סימנים מתרבים של תסמונת אספרגר. איה, דור שני לניצולי שואה, נולדה ללא כף רגלה הימנית, וחונכה מינקות להסתיר את הגדם הזעיר תחת מעטה של שתי נעליים, חיצונית ופנימית.
בשלהי שנת 2006 מרימה איה מהמדרכה, בהיסח הדעת, עלון פרסומת של טל חלמיש, מאמנת אישית. איה – אשר נישאה אמנם לגבר, אך ניהלה מערכות יחסים גם עם נשים – נמשכת כבחבלי קסם אל חדר הפגישות של טל. מערכת היחסים בין השתיים הופכת במהרה לתרכובת נפיצה של חבלות, פצעים ושריטות.
"נעולה" הוא רומן מקורי, מסחרר וטורד מנוחה. בלשונה הייחודית טווה ורד זינגר עולם העשוי קורים של הסתרה, אובססיה, אימה ובושה, מלאכת שתי וערב המופרעת שוב ושוב על ידי קולות נגדיים – חיבור עמוק לטבע ולאמנות, אהבה הורית בלתי מתפשרת והרבה הומור. בספר הביכורים שלה, השופע אירוטיקה לסבית נועזת, מקרבת ורד זינגר את הקורא אל פתחם של סודות חתומים, בלתי מאווררים, ומציבה מראָה במקום שנהוג להציב בו קיר.
"רוח צד" היא סדרה חדשה לפרוזה עברית, המיועדת לספרים שחורגים מהנתיבים המוכרים של הספרות העברית העכשווית. בסדרה רואים אור ספרים של סופרות וסופרים שנחשפים לראשונה ככאלה, יחד עם סופרים וסופרות שפרסומים קודמים כבר יצרו להם קהל קוראים נאמן. הסדרה היא פרי שיתוף פעולה בין "מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית" באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, לבין הוצאת הספרים כנרת, זמורה, דביר. עורכי הסדרה: יגאל שוורץ, דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש.
ורד זינגר ילידת 1969 , מתפרנסת מעריכת ספרים, אם לבת. סיפורים קצרים שכתבה פורסמו בין השאר במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, בכתב העת מאזניים, בכתב העת עתון 77 ובמעבורת – פרויקט הסיפור הקצר. נעולה הוא רומן ביכוריה.
איה הרץ כבת הארבעים פגומה. נולדה עם כף רגל ימין זעירה ומעוותת. מילדות מוקדמת כבת להורים נוקשים חונכה להסתיר את הגדם, הפגם, מה יגידו. כילדה נרתעה מללכת יחפה על שפת הים גם אם אין איש בקרבתה. עליה ללכת עם שתי נעליים על הגדם כדי להסוות את המום ולהקל על הליכתה ככל האפשר. גרושה מרועי ואם אוהבת ומעניקה ליותם בן העשר המאובחן על הרצף האוטיסטי. יותם שמתעקש לאכול מאכלים בצבעי אדום ולבן. פיצה עם רוטב עגבניות או פתיתים וקטשופ עושים לו את היום. טל חלמיש בת החמישים היא המטפלת, המאמנת, אליה הגיעה איה לאחר שבמקרה הרימה מהמדרכה עלון פרסומת שלה. השתיים גרות קרוב זו לזו. גם היא פגומה. יש לה גדם במקום כף יד ולא מלידה, בניגוד לאיה. טל הנמשכת לנשים לא נישאה מעולם. ובין השתיים, המטפלת ('כוהנת הקלישאות' במקור) לאיה שהתנסתה בקשרים עם נשים נוספות מתפתח קשר יוצא דופן. תערובת פסיכית של חיבה, תלות, טינה והתפרצויות זעם ("הרגשות שלי נעו במהירות בין שנאה תהומית לחמלה אינסופית, בין הערצה לבוז. איך נפלתי למלכודת הדבש הזו?") הספר המובא בגוף ראשון על ידי איה נע בין ההווה לעבר, ילדותן של השתיים עם סודות אפלים שנחשפים וגילויים מקריים בהווה קשים לעיכול. יש בו אלמנט של טירוף המתבטא בחלומות ביעותים, כעס ואיזכור תמוה לרצח שביצעה תלמידת תיכון והולידה את השיר I don’t like Mondays. יש בספר משהו טורד מנוחה ומעורר מחשבה על פגמים בגוף ובנפש. זה אינו ספר מלטף וקל. הוא נוקב, ישיר, לעתים מקומם ונעדר 'פוצי מוצי'.
הרגשתי שיש פה פוטנציאל למשהו באמת טוב. הספר מתחיל מעניין. מהר מאד העסק מתחיל להתדרדר ולהימתח כמו מסטיק. אם הדמות הראשית ודמות המשנה (המטפלת) לא היו כאלה מעצבנות ומרתיעות (ולא בגלל הנכות הפיזית שלהן), הספר עוד היה יכול להיות נסבל. תוך כדי קריאה הרגשתי שכבר קראתי הרבה ספרים דומים ושאין בו כל ייחוד. את הפרקים האחרונים היה קשה לצלוח. בנקודה הזאת כמעט שאיבדתי כל עניין בסיפור. גם כמות הקלישאות הכבידה על כל העסק.
התחיל לא משהו, התפתח דווקא טוב והתחיל להיות ממש מעניין, בין היתר בזכות כתיבה ממש טובה, ואז הגיע סוף הזוי, מעצבן ולא ברור בכלל. ולמה ספרי אהבת נשים תמיד כ"כ פסיכוטיים ומדכאים?