יוּדה בן השתים־עשרה, שחי עם אמו בדירה קטנה מעל שוק מחנה יהודה בירושלים, תמיד חשב שאבא שלו מת. "אז עכשיו תחשוב שהוא חי, ויש לך חצי שעה לחשוב את זה!" הודיעה לו אמא שלו בוקר אחד.
מרגע זה פותח יוּדה במסע אבסורדי ורב־תהפוכות במטרה לפגוש את אביו. שרשרת של דמויות לא שגרתיות מככבת במסע זה, בהן חברו הטוב של יוּדה, סרן אבוט פגוע ההלם קרב; חברתו רונית שחייבת לאכול כדי שיבואו לה רעיונות לראש; אמו, האישה הכי יפה בשוק, מורה לחשבון שמעריצה את חוליו איגלסיאס; וכמובן יוּדה עצמו, סקרן ותמים, מצחיק ונוגע ללב.
אמא קוּמי הוא סיפור מלהיב על אודות עולמו הפנימי הייחודי של ילד ירושלמי אחד, ועל החיים בירושלים ובישראל בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. בשפתו המסעירה והחד־פעמית פותח בפנינו יוּדה את סגור לבו וחושף את ראיית עולמו שכולה רגישות והומור.
אלדד כהן הוא סופר ומחזאי ישראלי שגדל בירושלים. סיפורים ומונולוגים שכתב הומחזו והועלו בהצלחה רבה על בימות התיאטרון וזכו בפרסים ובאהדת הקהל. ספריו הקודמים: "תסתכלו עלי" (1998), שזכה בפרס ליצירת ביכורים מטעם משרד החינוך; "לפחות היית מת בצורה מסודרת" (2003); וספר הילדים "מנגינה כחולה עם תלתלים" (2012).
ספר מקסים. יודה בן ה12 (וכנראה על הספקטרום) חי עם אימו בדירה מעל שוק מחנה יהודה. אימו היא מורה לחשבון ותפקודה ההורי לא תמיד תקין. בתחילת הספר מבשרת לו אימו שאביו, שתמיד חשב שמת, דווקא חי והוא רופא פסיכיאטר בת"א. יודה מנסה לאתר את אביו והולך אליו לכמה פגישות בניסיון להעלים את "ההרגלים" שלו, כמו ההכרח לדפוק פעמיים על תיבת הדואר כשהוא עולה הביתה. סרן אבוט, דמות ידועה בשוק, לשעבר מפקד בצבא, שלאחר קרב קשה במלחמה דעתו השתבשה עליו, מנסה לעזור לו גם בפגישות וגם לגייס כספים עבורן, ואילו יודה מנסה לעזור לו לאתר את האישה שהתאהב בה אחרי המלחמה, ולה הוא מחכה כל יום שישי ברחבת "טליתא קומי". בספר יש דמויות נוספות, כמו רונית, החברה של יודה, אנשי השוק השונים ועוד. הספר מובא מנקודת מבטו של יודה. רוב ההתרחשויות די מופרכות, וזה מעלה שאלה לגבי אמינותו של יודה ולהבנתו של סיטואציות חברתיות ושל המציאות, אך זה מתאים מאוד לדמות שלו. הכתיבה נהדרת ויודה הוא דמות מקסימה ממש. עושה חשק לבקר בשוק מחנה יהודה ובאתרים הירושלמיים האחרים הנזכרים בו (אני יודעת שגם יש טיולים שיצאו בעקבות הספר). נהניתי לקרוא וממליצה.
הרבה נשמה בספר הזה, וגם קטעים שבהם הנשמה יוצאת. לפעמים רחמים על יודה, הילד שמחפש את אביו , לפעמים הנשמה יוצאת לסרן פגוע הנפש, לפעמים לרונית שהוריה גרושים ולאביה MS. הרבה אהבה יש בספר, הרבה הומור. זהו שיר אהבה לירושלים , שיר אהבה לדמויות. אהבה של הדמויות זו לזו, והאהבה שלי אליהן. נהניתי לקרוא.
הספר כתוב בצורה קולחת למדי והילד שמספר את הסיפור מעורר חיבה מאוד אבל מרגיש ילדותי מדי לגילו וגם קשה קצת להאמין לכל מה שקורה - להצלחתו בהופעות , איך שהוא לוקח את אימו הרדומה למופע, מתחבר עם כולם. זה מרגיש כמו פנטזיה . גם המפגשים עם הפסיכיאטר .
This entire review has been hidden because of spoilers.