להשביע את הדרקון

by מאשה צור-גלוזמן

סיפור פנטסטי, מופלא ומסעיר, שמתחיל כמו סיפור אהבה של זוג תל אביבי פרוע וחובב ריגושים, ומתגלגל אל מערכת יחסים משונה בין אישה צעירה שמסוגלת לחזור בזמן לאביר שאינו בטוח אם היא פיה או מכשפה.
אחרי שחוו משברים זוגיים בעקבות הניסיון לנהל זוגיות פתוחה בתל אביב, עידית וחלימי עוברים יחד עם בתם לבית המשפחה בעתלית, שהיה שייך בעבר לדוד מסתורי. לתדהמתה, עידית מגלה שהיא ניחנה ביכולת לנוע בזמן אל שנת 1240, שנת "מסע הצלב של הברונים" בארץ הקודש, אחד ממסעות הצלב התמוהים אך המוצלחים בתולדות הממלכה הצלבנית. היא מתיידדת עם אביר בשם ז'אן מארסוף, גבר מסקרן ודמות היסטורית אמיתית, ומתחילה לבקר באופן סדיר בעבר הרחוק. הרומן העדין שמתפתח בינה ובין ז'אן נפרש במקביל לסיפור האבולוציה של יחסיה עם בעלה, והיא נאלצת להתמודד עם המשמעות האמיתית והעמוקה של ריבוי אהבות, כשהפער בן שמונה מאות השנה בינה ובין המאהב שלה מסבך את העניינים אף יותר.

בספר הביכורים המרשים שלה, מאשה צור-גלוזמן (עיתונאית תרבות בעיתון "הארץ", ילידת ירושלים המתגוררת בגבעתיים) פורשת ביד בוטחת עלילה רבת-תהפוכות שבמרכזה גיבורה נשית מקסימה במיוחד שרק מבקשת לעצמה עוד כמה רגעי חיים מתוקים. היא לומדת להבין שאמנם לא הכול מושלם ועוד צפויות לה מהמורות זוגיות, אבל לאהבה אין גבול. תוך שהיא משתעשעת בפנטזיה היסטורית, רומנטית וארוטית, מפנה צור-גלוזמן מבט מפוכח ומלא הומור אל הנושא הסבוך, אך מצית את הדמיון, של נישואים פתוחים. כיף לקרוא את הספר הזה, כיף כמעט כמו להתאהב.

הספר זכה בפרס שרת התרבות ליצירת ביכורים

376 pages, Paperback

First published November 1, 2019

Reviews

[Ayala Sela · Rating 4 out of 5]

לא היה לי שמץ של מושג על מה הספר כשהתחלתי, רק רושם מעורפל ששמעתי דברים טובים. ההתחלה היתה לא מבטיחה, סקס, סמים ודוש בוגדני ומרוכז בעצמו בשיר הלל לנהנתנות תל אביבית יומרנית הם לא ממש ההעדפה הספרותית שלי, אבל איכשהו הכתיבה מהוקצעת וזורמת מספיק שנהניתי אפילו ממה שאני לא אוהבת. כמעט נתתי לספר 5 כוכבים, ורק 5 האחוזים האחרונים שלו היו קצת דהויים לעומת כל השאר.
פנטזיה מאוד מקומית, כתובה היטב ומעניינת.

[Yaara · Rating 3 out of 5]

לא התחלנו ברגל ימין, אני ולהשביע את הדרקון. מסיבות, סמים וסקס בשירותים של מועדונים לא עושים לי את זה במיוחד ותמיד מרגישים לי מלאי דאווין ורוצים-להיות-מגניבים. לא הצלחתי לראות את הצ'ארם שבחלימי עד הדף האחרון וממש לא התחשק לי לקרוא על מערכות יחסים הרסניות ורעילות. נרגילות חשיש מתחת לחרוב נתנו דווקא תחושה אוריינטלית כזאת. זה היה נחמד.
יחד עם זאת, הכתיבה יפה. הייתי שמחה ליותר מתקופת הצלבנים, כי הרגישה לי קצת מפוספסת. רציתי להכיר קצת יותר לעומק את ז'אן ואולי גם את אליס. נהניתי מהשילוב בין שלשת הסיפורים, ובא לי לבקר בעתלית. ולמרות שלא אהבתי את הזוגיות של חלימי ועדית, כן נהניתי מההורות שלהם, רוב הזמן. ויש קטע שמתאר את התחושות של אחרי הלידה שהיה ממש מדויק, בעיני.
בסופו של דבר זה היה נחמד.

[Orrezz · Rating 2 out of 5]

זה כנראה סימן לא טוב אם הרומן שיש לאישה בהווה מעניין יותר מזה שהיא חווה בעקבות מסע בזמן, במיוחד אם מערכת היחסים הראשונה מסתמנת כרעילה. בכל מקרה, זאת החוויה שהיתה לי מ-״להשביע את הדרקון״, שהוא מעין גרסה ישראלית ל-״נכריה״, עם יותר סמים ופחות דמיון. וחבל, כי התיאורים של עתלית דווקא מעניינים ולהיכרות של המחברת עם התקופה היה יכול להיות פוטנציאל למשהו שהוא מורכב יותר מעוד סיפור של מסע בזמן

[Tony Wolkovitzky]

ראשית אציין שספרים כמו זה - אשר כתובים כמו יומן אישי, עם תיאורים מפורטים וספצפיים מאוד שמזכירים שחזור מזיכרון, יותר מאשר כתיבה בדיונית, מקשים מאוד על כתיבת הביקורת. קשה מאוד להפריד ולהיות בטוח כמה ממה שכתוב מתאר אכן את החיים האישיים של המחברת, וכמה הם בידיון מוחלט. מכאן הרצון שלא לפגוע. יחד עם זאת, המחברת בחרה להעלות את כל זה על הדף, ולשווק כרומן בדיוני - לכן גם הביקורת שלי תתייחס לספר ככזה. אם המחברת במקרה קוראת שורות אלה ועלולה להיפגע מהפידבק הזה, אשמח שתפסיק לקרוא בנקודה זו.

כמחצית מהספר מתארת בפירוט רב ומכאיב את מערכת היחסים הרעילה של המספרת - עידית, עם בעלה - חלימי.
חלימי הוא קריקטורה של דוש תלאביבסטר טיפוסי, שמדמה את עצמו לפמיניסט שמאלני, כאשר בפועל הוא פאקבוי חרמן אשר רואה בנשים סביבו רק כלי לסיפוק צרכיו. את הנטייה שלו לבגוד הוא מציג כמעים תופעת טבע שאי-אפשר לשלוט בה. הוא אף מנהל רומן עם אישה שעובדת תחתיו - מי אמר יחסי מרות ולא קיבל?

עידית, לעומתו, היא דרמה קווין בלתי נסבלת. במקום להיפרד מבן זוג שמוכיח בכל פעם מחדש שלא ניתן לסמוך עליו, היא מנסה למשטר אותו באמצעות מנות גדושות של דרמה ופאסיביות-אגרסיבית.
הקפיצות בספר בין הפלאשבקים להווה בעיקר מעצבנות, ואינן תורמות לעלילה בשום צורה. הן נהיות עוד יותר לא במקום כאשר לפלאבקים ולתיאורי ההווה מצטרף גם מסע בזמן לתקופה הצלבנית.

התיאורים הצלבניים מרגישים מציאותיים יותר מסיפורת בדיונית אחרת שקראתי על התקופה, אך מרכיבים אחרים מרגישים כמו הפקה של דיסניי - בעיקר מבחינת החיות שמתנהגות בצורה "אנושית" מדי.
למשל, כלבתו של ז'אן(האביר הצלבנים) כל הזמן מגיבה בנביחה המתאימה לאמירות של אנשים כאילו היא מבינה את מה שהם אומרים.

הספר גם לא ממש דן בפוליאמוריה ויחסים פתוחים. את היחסים הפתוחים הוא מציג כמשהו נתון, כאשר עידית מציעה לחלימי בשלב מאוד מוקדם ביחסיהם(לאחר שבגד בה בפעם הראשונה) לעבור למודל היחסים הפתוח. מבחינת פוליאמוריה - אמנם ישנה התייחסות לאפשרות לאהוב שני אנשים בבת אחת, אך פוליאמוריה אינה רק לאהוב כמו אנשים במקביל. לפוליאמוריה ישנם גם כללים, וגם עם הכללים המינימליים האלה(כמו לספר לעידית מתי שיש לו רומן) נראה כאילו חלימי מתקשה להתמודד.

לקראת סופו של הספר, ישנה סצנה שבה עידית פוגשת את אישתו של המאהב הצלבני שלה, ז'אן, והיא מתארת אותה ואת התנהגותה החזקה בהערצה(האופן שבו היא שולטת במשק הבית ובמשרתיה, הדרך שבה היא שולטת בבעלה וכו') - אך בפועל מצבה של אישתו של ז'אן הוא דומה מאוד למצבה של עידית. היא נשארת במערכת יחסים רעילה, ובמקום לפרק את הקשר(אמנם בתקופה הצלבנית זה היה קשה עד בלתי אפשרי) היא ממשיכה כרגיל, תוך כדי זה שהיא מקיזה עד כמה שאפשר את דמו של בן זוגה והופכת את המצב לבלתי נסבל לשניהם. בסופו של דבר ה"חוזק" שלה, בדומה לחוזקה של גיבורת הספר עידית, אינו משנה את העובדה שבעלה ממשיך לבגוד בה. אמנם היא מצליחה להפגין את כוחה ועוצמתה במגרש הבית שלה - האחוזה, ברגע שז'אן עוזב את האחוזה הכל חוזר לקדמותו. הפיכתה של עידית ל"אישה השנייה" בסיפור של מישהו אחר משנה את תפיסתה וגורמת לה "לשחרר" יותר בנישואים שלה עצמה, מה שהופך את כל העניין הזה לעצוב עוד יותר. הפתרון בסופו של דבר בא באמצעות השלמתה עם המצב הקיים, במקום לעזוב בן זוג שלא ניתן לסמוך עליו.

פוליאמוריה יכולה להיות דבר יפה ומועיל כששני הצדדים רוצים, אך בצורה אידיאלית היא אמורה להוות הרחבה למערכת היחסים הקיימת, עם האמון ההדדי המפותח שכבר קיים בה, ולא ככלי שיעזור להתעלם מבעיית האמון שקיימת שם.

[Shira · Rating 3 out of 5]

מגב הספר: "אחרי שחוו משברים זוגיים בעקבות הניסיון לנהל זוגיות פתוחה בתל אביב, עידית וחלימי עוברים יחד עם בתם לבית המשפחה בעתלית, שהיה שייך בעבר לדוד מסתורי. לתדהמתה, עידית מגלה שהיא ניחנה ביכולת לנוע בזמן אל שנת 1240, שנת "מסע הצלב של הברונים" בארץ הקודש, אחד ממסעות הצלב התמוהים אך המוצלחים בתולדות הממלכה הצלבנית. היא מתיידדת עם אביר בשם ז'אן מארסוף, גבר מסקרן ודמות היסטורית אמיתית, ומתחילה לבקר באופן סדיר בעבר הרחוק. הרומן העדין שמתפתח בינה ובין ז'אן נפרש במקביל לסיפור האבולוציה של יחסיה עם בעלה, והיא נאלצת להתמודד עם המשמעות האמיתית והעמוקה של ריבוי אהבות, כשהפער בן שמונה מאות השנה בינה ובין המאהב שלה מסבך את העניינים אף יותר."

במהלך הקריאה נעתי בין הנאה אמיתית לשעמום: נהניתי מאוד מההתרחשות בזמננו, ולא מצאתי עניין באירועים שקורים לגיבורה בעבר. תיאור הזוגיות והיחסים של עידית וחלימי מאפשר חיבור ממשי אליהם, בעוד שהמפגש עם האביר הצלבני די קלישאתי ומשמש בעיקר כלי להתפתחות העלילה העכשווית (לתחושתי). זה ספר חביב, אבל בסופו של דבר ממצה.

הערה: הספר בוטה (מבחינה מינית) יותר משאני רגילה. אותי זה קצת זעזע בהתחלה, ואם זה מפריע למישהו - כדאי לחשוב אם מתאים לקרוא אותו.