אנה את בסדר?

by Havatselet Louis-Chen, חבצלת לואיס-חן

אנה יורדת למרתף ומציירת על גבי הציורים של אביה, שכבה על שכבה. האיש שאנה אוהבת מגמגם. המרווחים בין מילותיו הם לה כחרכי נשימה, אבל החללים הנפערים בתוכה רעבים והיא אוכלת להשביעם. היא טווה את ימיה בבקרים והם מתפוררים תחת ראשה בלילות. אנה דורשת בעולם בצעדים קטנים, וכשהיא יוצאת אל השמש הבדידות נופלת ממנה כצל. היא זוכרת צמח שהוריק מתחת לחלון חדר הילדים, והם היו מגדלים אותו בחלומותיהם עד שנכרת. מה שנכרת לא ישוב ויצמח, אבל אנה מחכה: היא לא יודעת לְמָה, אבל היא מחכה.


שכבה על שכבה, בכישרון מרעיד ובלשון עשירת–תהודה, מדויקת עד נימי–נימיה,
מציירת חבצלת לואיס–חן דיוקן של חיים נסתרים, העשויים אינסוף קיפולי זמן, הדים רחוקים ושפות נשכחות, ובה בעת משתברים בחוּדוֹ של הרגע.


חבצלת לואיס–חן, ילידת 1983, אם לארבעה. זהו ספרה הראשון.

200 pages, Paperback

First published December 1, 2019

Reviews

[Nati Korn]

יותר מאשר לספר סיפור הספר הזה מצייר תמונת נפש של אישה. אין כאן איזו התפתחות לינארית או מעגל שהיקפו הולך וגדל אלא הצטברות של שכבות. ממש כמו הגיבורה המבלה את זמנה במרתף, במעמקים חבויים, פיזיים ונפשיים, בציור על גבי ציורים ישנים של אביה, גם המחברת מוסיפה בכל מילה, משפט או פרק ומציירת שוב ושוב מצבים חופפים בחלקם תוך שימוש בחומרי יצירה שונים אך מקבילים וחופפים זה לזה. מובן לכן כי כתיבת סקירה לספר כזה אינה פשוטה וגם לא הערכה ביקורתית שלו. הקונקרטיות שלו, האופי האישי כל-כך, צורת הכתיבה האסוציאטיבית ובמיוחד מוגבלותן של המילים ביחס לדברים שהן מבקשות לתאר, אותה כפילות נפשית/מיסטית, הופכים את הספר ליצירה שבכדי להעריך אותה יש לתת משקל יותר מן המקובל בקריאה להתנסותו האישית של כל קורא לעצמו. אם ארצה לתאר אותו באמצעות ציטוטים, הרי שהאפשרויות מרובות מידי. אפשר לטבול את האצבע באופן אקראי בכל עמוד ולדלות שלל דימויים המתארים את נפשה של הגיבורה הן במצב זמני מסויים והן בכללותה. לכן גם הביקורת שלי תהייה במידת מה שרירותית ובעלת אופי אסוציאטיבי. היא תוכל לתת תמונה חלקית בלבד של הספר. אם תבקשו לקבל תמונה שלמה יותר, בהנחה שתמונה כזו אפשרית, תצטרכו לקרוא בו בעצמכם.

הספר עוסק בחלל, בפער. הריק הוא זה המאפשר ומחייב תנועה. והחללים נפערים בכל אחד מהבטי המציאות שהמחברת מתארת. הגבולות השונים מצויירים שוב ושוב ונקשרים אסוציאטיבית שוב ושוב, והריק עוטה מלבושים רבים ומתבטא באופנים שונים שהם תמונות ראי האחד של האחרים. הריקנות היא דבר הכופה מילוי אך מילוי כזה המועד לכישלון. הריק הוא תחושת בדידות ותלישות חברתית. הריק הוא הפרעת אכילה. הריק הוא אבל על מותם של בני משפחה. הריק הוא ריקנות רוחנית, מקום בו המנגנונים האמוניים נמתחים עד קצה רחוק ומפסיקים לתפקד. הריק הוא חוסר יכולת להרגיש מובנת על ידי בן הזוג. הריק הוא רצון להפוך לאם. הריק הוא אי יכולת להבנות את העבר. הריק הוא מוגבלותן של המילים המבקשות לתאר ולגעת בתחושות נפשיות, בכאבים וכמו כן בהעברתן של התגלויות מסטיות, של הנגיעה בקדושה. הריק הוא הבטחה מתעתעת שדוווקא בו מסתתרת המשמעות האותנטית. בן זוגה של הגיבורה מהווה עבורה משען רציונאלי, אך הרציונאליות המוחלטת הזאת גם מהווה בעבורה תחום שאינו נגיש ומעצימה את תחושת הבדידות שלה. רק בפגם היחיד שקיים בו, בגמגום שלו, בריק שבין המילים שהוא מדבר, היא מוצאת משמעות ונחמה. הריק מתבטא בגוף ובנפש, ברוח ובעולם החומר.

קשה לקבוע אם הספר הוא אוטוביוגרפי, ממואר אישי. למרות הכתיבה האסוציאטיבית ניכר שהשקיעו כאן מחשבה ביצירת מבנהו המורכב. אך גם אין ספק כי הוא שואב מחומרי נפש אישיים ומהזדהות והשתקעות של המחברת בנפש גיבורתה. במיוחד קשה לעשות כאן את ההפרדה בין המחברת לגיבורה בשל החפיפה הקיימת בין תהליכי החשיבה של הגיבורה לאופן הכתיבה. הכל דובר כאן בגוף ראשון כמובן (כולל פרק שלם המזכיר את המונולוג של מולי בלום שביוליסס לג'וייס – כתיבה של זרם תודעה, בלי לעשות שימוש בסימני פיסוק). אך חשוב מכל הוא האופן בו נוצרות האסוציאציות הן במוחה של הגיבורה והן האסוציאציות ה"ספרותיות" בכתיבה. הגיבורה היא ציירת. בראש ובראשונה בשל אופן ההתבוננות שלה בעולם. ביכולת (או בפגם) שלה "לשטח" את התמונה, לראות בעת ובעונה אחת גם קווי מתאר אך גם לפרק את התמונה לאופני קליטה פנומנולוגיים, להפשיט אותה לכלל כתמי צבע, חומרים, תחושות, מילים, שברי מילים, צלילים וצלילים המרודדים למקצב וכמו כן לחורים, לפערים ולקריעות. הפרוק הזה מאפשר הן לגיבורה והן לסופרת לבצע קישור אסוציאטיבי של חומרים מרבדים שונים. לא רק של מטפורות שונות או של אירועים מזמנים שונים או מתחומים שונים אלה גם לדלג בין השלם לחלק בין המבנה לחומר ובין מילה למשמעות. לא בכדי אחת המטאפורות החזקות בסיפור היא זו של צביעה על גבי תמונות קיימות, של העמסה של רבדים ושיטוחם אחד על גבי השני, כיסוי היוצר דיאלוג עם העבר, המוסיף משמעות על הקיים אך גם יוצר חללים וקורע קרעים. בקטע אחד מקפצים כאן בין תיאור של תמונה, לאירועים בעבר, למילה, למשמעות שונה (קריעה היא גם אבל, קפיצה בין הממשי לנפשי) לתמונה שונה לתחושות וכדומה... האסוציאציות הנפשיות חופפות כאן לאסוציאציות שבכתיבה.

הפסקה הבאה ממחישה לדעתי את העניין בצורה טובה (עמודים 55-6): "אני נשבעת לך, בצעקה אני חופנת את השבועות שלי. רק תאמין לי ותאמין בי שזו צרעת. שאין בה רע ואין בה צער ואין בה בדלנות. אני נשבעת בך ובי ובאהבה ובמילים קשורות זו לזו כמו נשים עירומות ורודות רוקדות. מאטיס, מאטיס. הן מסוחררות בחלל המומה. אני מסתכלת על התמונה הזו, הן חגות לי מול העיניים בעירום הוורוד. נעות ויוצאות החוצה, מתרחבות ונעשות שמנות. הן נעשות עוד ועוד שמנות, עד שאחת עולה על השניה. הן חופפות זו לזו ומשמינות עוד ועוד בריקוד המוטרף הזה, עד שהן נבללות זו בזו לאישה אחת גדולה מאוד. היא מנסה להמשיך לרקוד אך היא כל כך גדולה וכל כך שמנה שהיא לא מצליחה לזוז. ראשה מתחיל להתכופף קצת, נרכן על הסנטר. היא מהנהנת ומזיזה את בהונותיה ימינה ושמאלה. אפשר היה עכשיו לגחך וללעוג לה, כמה משונה ונלעגת היא נראית. כמה מוזרה ושתקנית ומסורבלת. כמה כהה היא, אישה אחת שמנה מאוד. ורודה. היא בהירה יותר במרכז פני השטח, למשל באמצע הלחיים או באמצע הסנטר. הוורדרדות שלה נעשית כמעט לבנה. רק אם מתבוננים מקרוב רואים שבצבע הלבן יש טיפה מן האדום. היא מנסה להרים את הראש הרכון למעלה, אך המסגרת של התמונה עוצרת אותו. היא מנסה להניע את בהונות רגליה כלפי מטה, שיינעצו באיזו קרקע, אבל גם שם יש מסגרת. כמה נואלת ומגוחכת האישה הזו. בום. היא מתפוצצת לנו מול העיניים."

הכל קשור וצרור כאן יחדיו: דיבור, הופך לדבר מוחשי הניתן לחפינה. צרעת מפורקת לצער ולרע. מילים הופכות לעצמי נשי ולתמונה. ולאחר מכן לכתמי צבע. ולאחר מכן מונחות אחת על השניה ואז הופכות להפרעת אכילה, לתחושות של גוף ושל תלישות ואז למוגבלות ולקריעה ולהתפוצצות.

אם אזלוג עכשיו לאסוציאציה אישית שלי, צורת הכתיבה הזו הזכירה לי במשהו את הספר "שני העולמות שלי" לסופר היהודי הארגנטינאי סרחיו צ'חפק (חפץ). במיוחד התעורר בי הדבר באמצע הספר עם תיאור השוטטות הגשמית/רוחנית של הגיבורה, ובעיקר בשל האפיזודה של המזרקה ובהמשך ההיתקלות בברבורי הנוי. מזרקה ומפגש עם ברבור דומם מופיעים גם בספרו של צ'חפק, כמו גם השוטטות האסוציאטיבית שהיא היא עיקרו. מעניין שגם הוא עוסק בשיטוח הזה של הדברים, גם הוא נזקק לריבוד הזה של המציאות, לציור על גבי ציור (אצלו ההתייחסות היא לסרטיו של הרשם ויליאם קנטדרידג' הדרום אפריקאי, בהם הוא מותח קווים מקווקווים על גבי הרישומים) בכדי ליצור את הרגעים המוזרים, את הקישור האקזיסטנציאליסטי עם ציפורים ודוממים.

אך בעוד שספרו של צ'חפק מתמקד באסוציאציות ושוטטות במרחבים ממשיים, חווייתיים והגותיים הרי שבספרה של חבצלת לואיס-חן נוספים על אלה גם הטראומה והמיסטיקה (וביתר דיוק דימויים מהעולם היהודי, חסידי, חב"דניקי). האנתרופולוג קליפורד גירץ, במאמריו על הדת, מדגיש את היותה של האמונה הדתית מחוללת סבל. הוא מנסה להעמיד תיאור של הדת שיחמוק מרדוקציה שלה לנוירוזות פסיכולוגיות סטייל פרוייד או למבנים סוציולוגיים כדוגמת דירקהיים וכו... בעבורו הדת אינה מסלקת את כאבם של המאמינים או משתמשת בו בכדי לכבול אותם אלא מאפשרת להם דרכים המלמדות אותם כיצד לסבול. הספרות הישראלית כמו גם הקולנוע והטלוויזיה מרבים לעסוק כיום בחברה החרדית. לתאר את מנהגיה ואת מוזרויותיה ואת הקונפליקטים של היחיד בתוכה. הספר הזה מעמיד לנו תיאור שונה במהותו – לא תמונות של חסידים מקפצים או התגוששות ווכחנות עם חברה עברית חילונית אלא תיאור של נפש אישה שהדת היא חלק אינטגרלי ממנה לא מבחינת מנהגים או קיום מצוות אלא בהשתלבות שלה בנסיונות של תיאור והתמודדות עם משברים של ילדות וטראומות של התעללות, בדידות ואבל. דת שנוכחת מאוד אך גם קצרת יד מלהושיע ולפתור את הקונפליטים. תיאור היוצר (כפי שמתברר מבחירות צורניות במבנה הספר) הקבלה בין חוסר היכולת לגעת בנשגב ובאלוהי ובין חוסר היכולת הארצי לגעת בזולת ולמלא את הקרע שבאבל.

הספר הזה מצריך קריאה איטית משהו. לא תמיד הוא מושך את הלב או מתמסר. חלקים ממנו נשארים סתומים בשל האפיזודות המיסטיות והנפשיות שהוא מתאר ועל הקורא לקחת זאת בחשבון. הכתיבה מרשימה ויפה ואף מעשירה. אך כמו שציינו חלק מקוראיו הוא אינו "ספר לכול אחד". אני בחרתי לא לעטר אותו בציון. אם אתם בהלך רוח מתאים ומבקשים משהו שונה ויש בכם סבלנות קראו בו.

[Yael]

אחד הספרים היותר מיוחדים שיצא לי לקרוא לאחרונה. צריכה עוד לחשוב עליו