Я – собственность Аднана ибн Кадира, бедуинского шейха. Нет, это не фантастика, это наше время и моя страшная реальность. Безмолвная невольница, у которой отобрали даже имя. И никому нет дела до моих мучений и слез, зверю все равно, что чувствует его вещь. Он умеет дарить только боль.
"זה מספיק. חאלאס! תיכנעי לי, כוס אמק, או שאני אצליף בך ואפשוט את עורך לעיני כולם. מה עוד אני צריך לעשות? לתת למישהו את אמינה במתנה? לשחוט את הסוס שלך? לסרס את ראמיל? מה יהיה כל כך זוועתי עבורך שתפסיקי להתנגד לי סוף סוף?! את רוצה שאשרוף את בית המלון הזה?" הוא פשוט לא נורמלי. איך לא ראיתי את זה קודם? הוא פשוט לא שפוי. "אתה לא תעשה את זה." "אני אעשה את זה ועוד איך. אני אהרוג כל אחד ואחד מהם מול עינייך, אל שיתא. זה כמה שאני רוצה אותך, נערת הקרח שלי, עד טירוף"
כאילו אחי מה הלוז איתך מזה אמור להיות😭
"את חיה כי אני רוצה לזיין אותך, אל שיתא, זה למה את עדיין חיה." הוא נהם כשחדר לתוכי בכוח, מבטו זועם. הפעם לא הייתה רכות, ליטופים או עדינות. "אני... אני לא אוהבת את זה," לחשתי, נאחזת בכתפיו. "את גם לא אמורה לאהוב את זה. טוב לי וזה מה שחשוב. ברור?" הבטתי בעיניו והוא הביט בעיניי עד שבאחת מהחדירות הוא גמר."
אני מעורערת של החיים מהטרילוגיה הזאת אני לא סולחת לעדנאן, לא מסוגלת הוא עבר את הקווים האדומים שלי. אני לא יודעת מה לחשוב על נסטיה (אל שיתא), היא מצד אחד מעוררת בי את הדחף לרצות להגן עליה ומצד שני להעיף לה סטירה. כאילו אחותי מה עובר עלייך את לא בעולם הציוויליזציה, את נחטפת, את בלי זכויות את נחשבת כחפץ, את רוצה לשרוד או למות?! אני עברתי לספר השלישי אני מקווה שזה ישתפר כי עד כמעט סוף הספר השני אני באמת לא סבלתי את הגיבור ברמות גבוהות. אעדכן בקרוב עד אז כרגע זה 3/5 ואני עוד נחמדה...