What do you think?
Rate this book
טיפשות
"אביטל רונאל – ההוגה הראשונה אשר נתנה ביטוי למצבים של הדחקת הידע – נוברת בשטח ההפקר הפילוסופי של הטיפשות בתעוזה מחשבתית המזכירה את ניטשה". ז'אן-לוק ננסי.
יש משהו מסעיר ומחריד בספרה פורץ הגבולות של אביטל רונאל, אשר לא זו בלבד שהוא וירטואוזי, במידה רבה הוא גם מציב כללים אחרים של כתיבת ביקורת תרבות, ספרות ופילוסופיה. ברגעיו המובחרים הוא מאפשר לדמות את אביטל רונאל מפרקת בעקביות, ביסודיות, באמנות, בכאב, באבל ובהומור בניינים וגופים שלמים של "ידע" ושל הבנות עתיקות-יומין... מובילה את חלקיהם אל עבר הגבול שבו ניתן לומר כל דבר על כל דבר.
יש בטיפשות משהו שקשה לשים עליו את האצבע, שחומק מן הסורקים הקוגניטיביים שלנו ומגיח ככפיל ערטילאי של בקיאות ואינטליגנציה. רבים ניסו את ידם בניסוח ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הטיפשות – מרקס, ניטשה, דלז ואחרים. אבל הטיפשות, דוחקת וסרבנית, יוצרת משבר באופן שאנו מבינים פוליטיקה, אתיקה ופסיכואנליזה. הדילמה שמציב הסובייקט המוגבל כרוך בזהות לאומית, במזוכיזם ובפוליטיקה מינית, כמו גם בקשר שבין המבע הפואטי לבין הגמגום המצוי במקורותיו. הטיפשות, אשר קשורה במהותה לסצנה הפילוסופית הראשונית של השתוממות, מכוונת גם אל מה שלא היה ניתן לניכוס במובן ההיסטורי, כמו למשל הדיון באייכמן, כפי שעשתה חנה ארנדט, לא רק במונחים של הבנליות של הרוע אלא גם במונחים של הטיפשות של הרוע.
בספר טיפשות (2002) חוקרת אביטל רונאל, אשר ללא ספק נמנית על התיאורטיקנים המקוריים והמרתקים בני ימינו, את האימפריה הדועכת של קוגניציה זו ועורכת בטיפשות שינויים אשר הופכים אותה לאידיוטיות, לחוסר בגרות, לדמותו של הפילוסוף המגוחך שכונן קאנט. טיפשות שואבת מסופרים שונים – ביניהם שלגל, וורדסוורת, דוסטויבסקי ומוסיל – על מנת לחקור את הבורות, את התדהמה הנוטלת את המילים מהפה ואת גבולות התבונה, ולברר במקביל את הפרקטיקה הרווחת של מהלומות תיאורטיות וסוגים דומים של תוקפנות פרנואידית. הפרק העוסק במחלה מתמשכת ומתישה מותח את הטקסט אל קצה ההרמנויטיקה הגופנית, "אל הגבול של מה שהגוף יודע ומספר".
אביטל רונאל היא פרופסור לספרות גרמנית, אנגלית והשוואתית; ראש המחלקה לספרות גרמנית באוניברסיטה של ניו יורק. בין ספריה האחרים: The Telephone Book; Dictations; Crack Wars.
* הספר רואה אור בשיתוף עם מכללת בית ברל – ביה"ס ללימודים רב-תחומיים.
יש משהו מסעיר ומחריד בספרה פורץ הגבולות של אביטל רונאל, אשר לא זו בלבד שהוא וירטואוזי, במידה רבה הוא גם מציב כללים אחרים של כתיבת ביקורת תרבות, ספרות ופילוסופיה. ברגעיו המובחרים הוא מאפשר לדמות את אביטל רונאל מפרקת בעקביות, ביסודיות, באמנות, בכאב, באבל ובהומור בניינים וגופים שלמים של "ידע" ושל הבנות עתיקות-יומין... מובילה את חלקיהם אל עבר הגבול שבו ניתן לומר כל דבר על כל דבר.
יש בטיפשות משהו שקשה לשים עליו את האצבע, שחומק מן הסורקים הקוגניטיביים שלנו ומגיח ככפיל ערטילאי של בקיאות ואינטליגנציה. רבים ניסו את ידם בניסוח ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הטיפשות – מרקס, ניטשה, דלז ואחרים. אבל הטיפשות, דוחקת וסרבנית, יוצרת משבר באופן שאנו מבינים פוליטיקה, אתיקה ופסיכואנליזה. הדילמה שמציב הסובייקט המוגבל כרוך בזהות לאומית, במזוכיזם ובפוליטיקה מינית, כמו גם בקשר שבין המבע הפואטי לבין הגמגום המצוי במקורותיו. הטיפשות, אשר קשורה במהותה לסצנה הפילוסופית הראשונית של השתוממות, מכוונת גם אל מה שלא היה ניתן לניכוס במובן ההיסטורי, כמו למשל הדיון באייכמן, כפי שעשתה חנה ארנדט, לא רק במונחים של הבנליות של הרוע אלא גם במונחים של הטיפשות של הרוע.
בספר טיפשות (2002) חוקרת אביטל רונאל, אשר ללא ספק נמנית על התיאורטיקנים המקוריים והמרתקים בני ימינו, את האימפריה הדועכת של קוגניציה זו ועורכת בטיפשות שינויים אשר הופכים אותה לאידיוטיות, לחוסר בגרות, לדמותו של הפילוסוף המגוחך שכונן קאנט. טיפשות שואבת מסופרים שונים – ביניהם שלגל, וורדסוורת, דוסטויבסקי ומוסיל – על מנת לחקור את הבורות, את התדהמה הנוטלת את המילים מהפה ואת גבולות התבונה, ולברר במקביל את הפרקטיקה הרווחת של מהלומות תיאורטיות וסוגים דומים של תוקפנות פרנואידית. הפרק העוסק במחלה מתמשכת ומתישה מותח את הטקסט אל קצה ההרמנויטיקה הגופנית, "אל הגבול של מה שהגוף יודע ומספר".
אביטל רונאל היא פרופסור לספרות גרמנית, אנגלית והשוואתית; ראש המחלקה לספרות גרמנית באוניברסיטה של ניו יורק. בין ספריה האחרים: The Telephone Book; Dictations; Crack Wars.
* הספר רואה אור בשיתוף עם מכללת בית ברל – ביה"ס ללימודים רב-תחומיים.
368 pages, Paperback
First published November 21, 2001
14 people are currently reading
527 people want to read
About the author
Avital Ronell
39 books77 followersAvital Ronell is Professor of German, comparative literature, and English at New York University, where she directs the Research in Trauma and Violence project, and has also written as a literary critic, a feminist, and philosopher.
Ronell to Israeli diplomats and was a performance artist before entering academia.
She gained a B.A. from Middlebury College and studied with Jacob Taubes at the Hermeneutic Institute at the Free University of Berlin. She received her Ph.D. under the advisement of Stanley Corngold at Princeton University in 1979, and then continued her studies with Jacques Derrida and Hélène Cixous in Paris.
She joined the comparative literature faculty at the University of California, Berkeley before moving to NYU. She is also a core faculty member at the European Graduate School.
Ronell to Israeli diplomats and was a performance artist before entering academia.
She gained a B.A. from Middlebury College and studied with Jacob Taubes at the Hermeneutic Institute at the Free University of Berlin. She received her Ph.D. under the advisement of Stanley Corngold at Princeton University in 1979, and then continued her studies with Jacques Derrida and Hélène Cixous in Paris.
She joined the comparative literature faculty at the University of California, Berkeley before moving to NYU. She is also a core faculty member at the European Graduate School.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 8 of 8 reviews
August 17, 2012
Near the opening of the book, Ronell claims, “stupidity is … linked to the most dangerous failures of human endeavors” (3). Or at least one form of stupidity does—Ronell hesitates to offer a totalizing definition of the word throughout the book, her reasons for which I’ll return to in a moment. For Ronell, “stupidity does not allow itself to be opposed to knowledge in any simple way, nor is it the other of thought. It does not stand in the way of wisdom, for the disguise of the wise is to avow unknowing” (5). It is not the opposite of knowledge, wisdom, or intelligence, but is closely linked to them. Where dogmatic, unreflective claims to knowledge are made, stupidity is never far behind. And were professed stupidity appears, there’s a good chance wisdom is hiding around the corner. She looks at various forms of stupidity: Rousseau’s self-aware stupidity, the true stupidity behind the Age of Enlightenment’s truth-claims, and the violent and proud stupidity of American capitalism. At the end of “The Question of Stupidity,” however, rather than simply writing off various others as stupid, Ronell points the finger at herself: “the question of stupidity … is connected to a fundamental commitment to justice…. I am stupid before the other” (60). Reading Robert Musil, she considers how labeling others as “stupid” can be a way of figuring and demeaning others—particularly women in the Musil chapter (78). But then it may also be the ground for love and, once again, justice (93).
This is followed by “The Rhetoric of Testing,” which is of particular interest to me. Ronell starts the chapter with Paul de Man, arguing that his “work is essentially engaged with … the question of technology”—specifically “the unstoppable technology of a grammar” (97). For de Man, grammar—separated from rhetoric and rhetorical reflection—takes on a machine-like quality given its radical formalism. Resisting “the blind technopower of a grammar disengaged from rhetoric” requires “a modality of testing or a contestatory exercise” (99, my emphasis). The writer or reader doesn’t overpower or break out of language and grammar’s hold, but testing its boundaries allows for a sort of “permanent parabasis” within the “experience of failure.” Testing boundaries herself, Ronell moves toward de Man’s “Concept of Irony” (118), examining the “proximate determinations of irony and allegory” (123) and putting de Man’s concept in conversation with Kierkegaard’s, Wayne Booth’s, and Schlegel’s. Linked to anacoluthon, “irony disrupts the very singularity, the extreme idiosyncracy, of the allegory of tropes” (141, singularity is another key concept at hand). De Man writing on irony doesn’t directly address stupidity, though, so Ronell finishes by reading Schlegel on unintelligibility—something of which many have certainly accused de Man. Schlegel, like Ronell, supports unintelligibility importance (significance?). Schlegel on unintelligibility reminds readers, “If there must be an imperative to understand, this is because understanding does not come but remains lost to us” (161). The failed attempt at understanding, at reading, is the test, perhaps?
In subsequent chapters, Ronell examines the figure of the idiot (or the “almost” idiot, see 217) in Dostoevsky and Wordsworth. She finishes with Kant, examining how that most dry and anti-stylish of philosophers lets stupidity and anti-Semitism creep in. She examines Kant in proximity to Kafka’s Abraham, who was caught in a catch-22 when he heard the call: A “cheated cheater,” both “you” and Abraham (and Kant and Ronell, I suspect) are “[t]oo stupid to know whether your name was called,” “ridiculous,” unable to decide “whether this call that expelle you from your house was a blessing or a curse” (310).
This is followed by “The Rhetoric of Testing,” which is of particular interest to me. Ronell starts the chapter with Paul de Man, arguing that his “work is essentially engaged with … the question of technology”—specifically “the unstoppable technology of a grammar” (97). For de Man, grammar—separated from rhetoric and rhetorical reflection—takes on a machine-like quality given its radical formalism. Resisting “the blind technopower of a grammar disengaged from rhetoric” requires “a modality of testing or a contestatory exercise” (99, my emphasis). The writer or reader doesn’t overpower or break out of language and grammar’s hold, but testing its boundaries allows for a sort of “permanent parabasis” within the “experience of failure.” Testing boundaries herself, Ronell moves toward de Man’s “Concept of Irony” (118), examining the “proximate determinations of irony and allegory” (123) and putting de Man’s concept in conversation with Kierkegaard’s, Wayne Booth’s, and Schlegel’s. Linked to anacoluthon, “irony disrupts the very singularity, the extreme idiosyncracy, of the allegory of tropes” (141, singularity is another key concept at hand). De Man writing on irony doesn’t directly address stupidity, though, so Ronell finishes by reading Schlegel on unintelligibility—something of which many have certainly accused de Man. Schlegel, like Ronell, supports unintelligibility importance (significance?). Schlegel on unintelligibility reminds readers, “If there must be an imperative to understand, this is because understanding does not come but remains lost to us” (161). The failed attempt at understanding, at reading, is the test, perhaps?
In subsequent chapters, Ronell examines the figure of the idiot (or the “almost” idiot, see 217) in Dostoevsky and Wordsworth. She finishes with Kant, examining how that most dry and anti-stylish of philosophers lets stupidity and anti-Semitism creep in. She examines Kant in proximity to Kafka’s Abraham, who was caught in a catch-22 when he heard the call: A “cheated cheater,” both “you” and Abraham (and Kant and Ronell, I suspect) are “[t]oo stupid to know whether your name was called,” “ridiculous,” unable to decide “whether this call that expelle you from your house was a blessing or a curse” (310).
June 1, 2007
This is one of my favorite books of all time. If you have this issue, which I do, of hating stupid people and wanting to kill them all the time, this book will make you feel good and stupid and then, once you get past feeling stupid it will show you the difference between you and stupid people and make you hate them again, if a little bit less this time, because you will be jealous of them.
Read
July 26, 2025לסקירה מפורטת בעברית, קישור לבלוג שלי -
https://sivi-the-avid-reader.com/טיפשות/
https://sivi-the-avid-reader.com/טיפשות/
December 4, 2019
Read almost half of this book and concluded - after wise council with fellow readers - that it is not a stupid idea to abandon this book. Ronell's strong focus on De Man was lost on me. Furthermore I found her display of vocabulary standing in the way of a clear line in the book. Could be that such was her goal all along (?). All in all I experiened the book as a way of theorizing a very interesting subject in a muddling way, which leaves me with a craving to read different approaches on the same.
December 7, 2019
Reading this book was torture! I guess the aim of Ronell is to make the reader feel stupid? The way she uses language is obscuring the subject, and once the reader is finally able to detect the subject, it is already changed to the next. Full of references to literature and philosophy to make the reader feel like a uncultured primitive. I usually love vague, meandering texts without a plot, but this one got me angry. In the end I had developed an especially aggressive allergy for the words "futurity" an "futuricity"; WHAT DOES THAT EVEN MEAN???
So yeah, I confess, I read till page 195 and then I quit. I give myself an A for effort.
So yeah, I confess, I read till page 195 and then I quit. I give myself an A for effort.
December 17, 2013
This was a wonderful book. It should be required reading in American universities.
April 13, 2023
Just read the chapter on Schlegel and de Man (Rhetoric of testing), it’s the best one by a mile
January 25, 2026
Low rating probably mainly due to my own lack of familiarity with continental philosophy but reading this definitely made me feel like an ignoramus (to use Ronell’s term)
Displaying 1 - 8 of 8 reviews