עמנואל אמזלג הוא גבר שכמוהו לא פגשנו בספרות העברית. אינטלקטואל מזרחי תל־אביבי השקוע עד צוואר בתרבות המערבית, פציפיסט וגנדרן. לאחר התפרקות נישואיו, בהיותו כבן 50, השבר מחולל בחייו מהפכה ומוביל אותו להתחקות אחר שורשיו. במסע אל תוך השושלת המשפחתית מתעוררות בו תהיות מטא־פיזיות, מוסריות וחברתיות. לאורך המסע אמזלג נקלע לסבך של זיקות אישיות: יחסו אל הוריו שמהם התרחק תרבותית, הקשר עם רעייתו לשעבר, עם ילדיו המתבגרים אל מציאות מורכבת, עם נשים מרשימות, יחסיו עם האליטה האקדמאית, ובנוגע למדינה שנעשית זרה – כל אלה עומדים למבחן. מתוך הזיקות הללו עולה דמותו של אדם מורכב שחי בין העולמות וממוקם בעמדת התבוננות קיומית. אמזלג הוא גם ספר על מצבו של האדם המשכיל בישראל ואוניברסלי מאין כמוהו.
I can understand why the author wanted to write this book - writing about a mix of autobiographical anecdotes and about philosophical views must have been a cathartic process for him. But not for the reader… the characters are not sufficiently developed, the writing style is ok but not gripping.