קומדיה רומנטית מתוקה־מלוחה על אישה אחת שמחפשת אהבה, שני גברים שבטוחים שהם כבר מצאו אותה והרבה מתכונים שעושים מצב רוח טוב.
לנטע כהן יש שני ילדים מקסימים בהורות משותפת, תוכנית רדיו לילית שבה היא מלחששת מתכונים ומראיינת בשלנים וחיים משועשעים ונעימים בסך הכול, עד שהיא נשלחת ללקט מתכונים ברחבי ישראל בטנדר ירוק וגדול. פגישה מקרית על אם הדרך מכניסה לחייה בסערה את רז המסתורי, בדיוק כשאודי, האקס שלה, מחליט לשוב ולהפציע בעולמה. כל אחד מהגברים האלה מגלם הבטחה שנדמה שאסור לוותר עליה וכל אחד מהם גם בלתי־מושג באותה המידה. בין החלטה להתלבטות, בין התאהבות להתפכחות, חייה של נטע מתהפכים לבלי הכר: כל מה שהיה נדמה לה שמתקדם יפה, תקוע; ומה שחשבה שכבר לעולם לא יקרה – נוחת עליה בהפתעה. ואם כל זה לא מספיק, הרי שהקריירה הטלוויזיונית שעליה חלמה מוטלת פתאום בספק גדול.
אבל גם ברגעים הכי פגיעים בחייה נטע מבשלת או אופה משהו. עוגות לימון וחמאה רכות שאפשר לשקוע לתוכן, פסטה מסחררת מדרום איטליה או מרק נודלס אסיאתי, תפוחי אדמה שמטגנים פעמיים, פירורים של עוגת תותים וקצפת על המיטה – כל אלה נדמים כמו רעיון טוב כשלבה של נטע מאיים להישבר והכול מסביב קורס.
זהו הרומן הראשון מפרי עטה של איילת הירשמן, מחברת ספרי בישול שהיו לרבי־מכר ובעלת טור קבוע במגזין "לאשה". בחיוך ובתשוקה אין־קץ מגוללת הירשמן את סיפורה שובה הלב של נטע, שאוהבת מאפים ואוהבת גברים, אוהבת להיות אמא ולומדת לעשות, לפעמים, את הדברים הלא־נכונים.
אוף, זה לא פייר שאיילת הירשמן היא כזו מושלמת - גם מוכשרת, גם בשלנית, גם יפה - ועכשיו מסתבר שהיא גם כותבת מצוין. ספר רומנטי כיפי ביותר, מושלם לתקופת הקיץ-קורונה. העלילה טיפה מופרכת במידה הנכונה, הספר מלא בתיאורי אוכל מגרים, בדמויות משעשעות, וברפרנסים תרבותיים ופופולאריים מוצלחים. נהניתי מאוד לקרוא.
זהו מסר למי שלקח את הספר לפני מהספרייה: אני יודעת שזה ספר על אוכל אבל זה לא מצריך להכתים כל עמוד שני בו. מוגזם. ספר נחמד, קצת מזכיר את הפוסטים שיש בבלוג אוכל כשכל מה שאתם רוצים זה להגיע למתכון, שזה סביל בבלוג אבל קצת פחות בספר. המתכונים היו נחמדים...הרגיש לי קצת מעצבן הכמויות של התיאורים של האוכל אבל אולי זה חלק מהזה, מה אני יודעת.
כתיבה קולחת ומצחיקה - מודה שתיאורי האוכל עוררו בי הרבה יותר זימה מסצנות הסקס שבספר. מאוד נהניתי, אבל כמות האזכורים ליצירות מתרבות הפופ (כמו הכדור שווילסון צייר עליו פרצוף כשהוא היה תקוע על אי!) הייתה מוגזמת ומיותרת.