Sin flores ni coronas: Auschwitz-Birkenau 1944-1945

by Odette Elina, Luis Eduardo Rivera (Translator), Sylvie Jedynak (Postfacio)

«Cuando volví de Auschwitz, en 1945, sentía con tal intensidad lo que acababa de vivir que me resultaba imposible guardarlo sólo para mí.» Así comienza «Sin flores ni coronas». «No me arrepiento de haber escrito estas notas al volver del campo de concentración, pues, a la larga, los recuerdos se desforman, se edulcoran o se dramatizan, y se alejan siempre de la verdad.» Odette Elina, judía, miembro de la Resistencia desde 1940, arrestada por la Gestapo y enviada a Auschwitz, nos ofrece en estas páginas estremecedoras (lirismo y barbarie) una pieza literaria de primer orden, escrita con una prosa emocionante que no se sirve de efectismos; nos ofrece su testimonio como superviviente de los hornos crematorios y su verdad, comprometida con las víctimas pero nada victimista; una verdad que resulta aún más demoledora porque cuenta también cómo la crueldad no es sólo patrimonio de los verdugos... Aunque por encima de todo ello, es éste un libro sobre el poder consolador del amor y de la cultura.

128 pages, Paperback

First published January 1, 2005

About the author

Fille d'une famille juive aisée, Odette Élina, née en 1910, prend contact avec la résistance dès 1940. Elle est chargée d'établir la liaison entre les écrivains résidant en zone sud, comme Jo Bousquet, François Mauriac, Clara Malraux et Louis Aragon. En 1942, elle entre dans l'Armée secrète : de mars à octobre 1943, elle est responsable du Deuxième Bureau de la région Sud-Ouest. D'octobre 1943 à avril 1944, elle est secrétaire régionale de l'Armée secrète et responsable des formations du Comité français de libération nationale (créé à Alger par De Gaulle et Giraud).Dénoncés par une lettre anonyme, en octobre 1943, ses parents et son frère sont déportés à Auschwitz. Elle-même est arrêtée par la Gestapo, quelques temps plus tard, et envoyée à Birkenau. Elle en revient, seule, en mai 1945. Après la guerre, elle devient membre de l'Association des déportés de la Résistance. En 1946, elle reçoit la Croix de guerre 1939-1945 avec étoile d'argent. Elle publie, en 1947, Sans fleurs ni couronnes, réédité aux éditions Mille et une nuits, en 2005. Elle disparaît en 1991, après avoir légué tous ses biens au Parti communiste français.

Reviews

[Siv30 · Rating 5 out of 5]

אודט אלינה צפה ונעלמת במודעות הספרותית במשך שנים.

המהדורה הראשונה של ספרה "בלי פרחים ובלי כתרים" פורסמה בשנת 1948. בפתיחת המהדורה מצטטת אלינה את אראגון מתוך הספר "מוזאון גרבן" : "בגבולות פולין ישנו גהנום ששמו לוחש ומאוושש שיר מחריד" כרמז לחוויה העתידית של הקורא.

לכך נוסיף את פתח הדבר של המחברת בו היא כותבת - "כשחזרתי מאושוויץ ב- 1945 הרגשתי את שעבר עלי שם בחריפות כה נוקסת, שלא יכולתי לכלוא זאת בתוכי. את התחושות הללו הבעתי ברשימות וברישומים. הם שהולידו את "בלי פרחים ובלי כתרים". ואכן לפננו יצירה נוקבת, שלא מייפה את המציאות.

המהדורה הראשונה אזלה אולם אלינה חוזרת וצפה במהדורה שניה מ- 1981. גם לאחר הפצת ספרה מחדש היא נעלמת והיא חוזרת וצפה במהדורה מעודכנת משנת 2001.

אין ספק שיש סיבה טובה מאוד לכך שהספר אינו שוקע בתהום ההיסטוריה אלא חוזר וצף במשך השנים. לספר הצנום המתאר במילים קצרות ובאיורים את חייה של אלינה באושוויץ בין השנים 1944- 1945, יש כח מהפנט נוראי על הקורא.

האבסורד של המלחמה עולה במלוא חריפותו בפרגמנטים הקצרים ומזעזעים למרות היותם מנימליסטים -

"אנחנו מגיעות לבלוק נטוש ולא מוצאות שם דבר שאפשר ללבוש או לאכול.
ואולם, מולנו ערימות של סכינים.
מאות, אלפים, עשרות אלפים: סכינים בעלי ידית צדף, סכיני איכרים, סכינים מגולפים, אולרים, סכיני שולחן, סכיני כסף, סכיני מטבח, סכינים תמימים והגונים, סכיני בריונים, סכיני ציד.
מוטלים שם, מחרידים כמו ערימות הגוויות שלהן היו שייכים." (92)

רק מילה אחת מרמזת על הרגש של המחברת למול החזיון המזעזע הזה - מחרידים.

ספר חזק שנכנס מתחת לעור.

"בלי פרחים ובלי כתרים", אודט אלינה
הוצאת סמטאות, 2011, 125 עמודים
תרגום חגית בת-עדה

[Reggie · Rating 3 out of 5]

Ultraconcentrado. Dentro de una racha de literatura concentracionaria, sabe a poco.

[Sonia · Rating 4 out of 5]

3,5/5 me quiero quedar con tres citas:

"«Vendrá el día en que la guerra termine, en que ya no habrá Campos, en que seremos liberadas. Y ese día podría ser mañana» (...) La cuestión era que ese día llegara antes de que estuviésemos muertas"

"¿No sabían que si algunos hacen el gesto de «preocuparse por la miseria» es sólo para ayudar de manera momentánea y parcial, pero que ninguna de esas almas caritativas se privaría del menor de sus privilegios para garantizar al resto del mundo medios de subsistencia?"

"La amistad da la vida por medio del cuidado mutuo"

p.d.: no entiendo la decisión del editor de no poner todos los dibujos de la autora, y me enfada

[Desiree Montana · Rating 4 out of 5]

Aunque esta bastante corto, el libro me llegó al corazón con las pequeñas viñetas de lo que la autora sufrió y vivió en un campo de concertación.

[OtteloLee · Rating 3 out of 5]

Un libro escrito de una manera exquisita con una protagonista/escritora que con poco detalles de las situaciones logró describir el horror de vivir en Auschwitz.

[Marta del Castillo Coba · Rating 5 out of 5]

Una poesía sobre el horror